הפוטש במרתף הבירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הפּוּטְשׁ במַרְתֵּף הבִּירָה הינו כינויה של מרידה כנגד השלטון המרכזי בגרמניה בשנת 1923, בה ניסה אדולף היטלר בצוותא עם אריך לודנדורף וגורמים לאומניים נוספים, להשתלט על מדינת בוואריה ולאחר מכן על גרמניה כולה. המרידה נכשלה, אך העלתה את היטלר למעמד של דמות מרכזית בפוליטיקה הגרמנית.

[עריכה] רקע היסטורי

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעלות הברית, ובעיקר צרפת ואנגליה, הגישו לממשלת גרמניה תביעה לתשלום פיצויים עבור נזקי המלחמה, בסך 33 מיליארד דולר (חוזה ורסאי). צעד זה הביא לתחילתה של אינפלציה, שהפכה למאפיין בולט של רפובליקת ויימאר: ערך המרק צלל מ-75 מרק לדולר ב-1921 ל-18,000 מרק לדולר בינואר 1923.

כבר בסתיו 1922 ביקשה ממשלת גרמניה דחייה בתשלומי הפיצויים, אך הצרפתים דחו את הבקשה. לאחר שממשלת גרמניה לא יכלה לעמוד בתשלומים, נקטה צרפת סנקציה, ובינואר 1923 השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרוהר בגרמניה.

המרק הגרמני המשיך לצנוח; ביולי 1923 הוא עמד על 160,000 מרק לדולר, ובאוגוסט על 1,000,000. עד נובמבר 1923 עמד ערך המרק על 4,000,000 לדולר אחד. הייתה זו מדיניות מכוונת על מנת להתחמק מתשלום הפיצויים, ולאפשר לתעשייה הגרמנית מחיקת חובות, שהתבטאו בסכומים במרק, שהיו חסרי ערך, אך התוצאה עבור האזרח הגרמני הפשוט הייתה הרסנית.

אזרחים גרמנים איבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך מפאת ערכו של המרק, מוצרי מכולת עלו מיליארדים, והתפרעויות בגלל חוסר במזון החלו ברחובות. אולם רוב האזרחים עמדו לצד הממשלה, בהתנגדותה לשלם לצרפתים. בספטמבר 1923 עשתה הממשלה הגרמנית משגה פטאלי כאשר החליטה להמשיך לשלם לצרפתים. התנגדות עזה עלתה בעם, וגרמה לקבוצות קיצוניות להתחיל במהומות, תוך כדי הבאת גרמניה לעברי פי פחת.

הנאצים, וגם קבוצות קיצוניות אחרות, הרגישו כי זה הזמן להכות. גרמניה הייתה למרקחה פוליטית, ועתה המפלגה הנאצית, שמנתה כעת 55,000, חברים, דרשה פעולה. אדולף היטלר ידע שהוא חייב לפעול או להסתכן באובדן המנהיגות על מפלגתו.

[עריכה] ההכנות לפוטש

בספמטמבר 1923 הודיע הקאנצלר גוסטאב שטרזמאן על חידוש תשלום פיצויי המלחמה על פי חוזה ורסאי, ועל הפסקת פעולות ההתנגדות בחבל הרוהר. הודעה זו גרמה לזעם רב בחוגים לאומניים, שהיו חזקים במיוחד בבוואריה. הקבינט של בוואריה מינה את הלאומן גוסטב פון קאהר כראש המדינה הבווארית בעל סמכויות דיקטטוריות. היה חשש כי בוואריה תפרוש מן הרייך, או גרוע יותר, תתחיל מרידה קיצונית ימנית שתתפשט בסופו של דבר אל ברלין. בשלטון בבוואריה, שביצע פעולות התגרות כנגד הממשל המרכזי, עמד טריאומוירט. פון קאהר, לצידו מפקד הרייכסואהר בבוואריה, הגנרל אוטו פון לוסוב, ועמם קולונל האנס פון זייסר, מפקד משטרת המדינה הבווארית. אלו שמרו על איזון עדין בין פעולות מתגרות כנגד השלטון המרכזי, ובין שמירת הסדר בבוואריה, ושמירת האיחוד הגרמני על כנו.

תוכניתו של היטלר, אז עדיין מנהיג פלג קיצוני קטן ובלתי מוכר מחוץ לבוואריה, הייתה להעמיד את שלושת אלו במצב בו ייאלצו לפעול כנגד השלטון המרכזי. להכריח אותם להכריז על מרידה מזוינת, להשתלט על הכוחות שתחת פיקודם, ויחד עמם לצעוד לברלין, כפי שעשה שנה לפני כן בניטו מוסוליני ב"מצעד על רומא". לצידו של היטלר בתוכנית זו עמד הגנרל אריך לודנדורף, גיבור מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה שַליטה של גרמניה בין 1916 ל1918 אשר חש סימפטיה להיטלר, והתייחס אליו ואל תכניותיו באהדה.

מששמע היטלר כי קאהר קבע נאום פומבי לשמונה בנובמבר בשעות הערב, חשש כי קאהר, לוסוב וזייסר, הולכים "להתחיל את המסיבה" בלעדיו. קאהר ניתק מגע מהיטלר וסירב להיפגש עמו, דבר שרק הגביר את חששותיו. אותו ערב החליט היטלר להלום. הוא, ויחד עמו לודנדורף ופלוגות הסער (האס אה), יכריחו את קאהר, לוסוב וזייסר, להכריז על המרידה ולעלות על ברלין.

[עריכה] ביצוע הפוטש

ב-8 בנובמבר 1923 פסע היטלר יחד עם פלוגת חיילי סער אל אולם הכינוס (אשר התקיים במרתף בירה בשם בירגרברויקלר - "Bürgerbräukeller", ומכאן כינויו של האירוע) תוך שהוא גורם לפניקה כללית באולם. הוא ירה ירייה לתקרה ואז צעק "שקט". היטלר עלה על הבמה וצעק: "המהפכה הלאומית החלה... איש לא יעזוב את האולם, ואם לא יהיה מיד שקט, תיפתח עליכם אש ממכונת ירייה. הממשלה הגרמנית הוסרה, וממשלה זמנית חדשה הוקמה. השתלטנו על הצבא והמשטרה והעיר נמצאת תחת שלטון צלב הקרס". שום דבר מזה אמנם לא היה נכון, אך באולם איש לא יכול היה לדעת.

פון קאהר, לוסוב וזייסר לא השתכנעו בתחילה להצטרף אל הפוטש, כל איומיו של היטלר, לרבות נפנוף באקדחו, לא הועילו. עם זאת, בשעה מאוחרת בלילה הגיע למקום הגנרל לודנדורף, ואז הביעו השלושה תמיכה רפה בפוטש. אולם אז הגיעה הודעה אל היטלר, כי פלוגות הנאצים אשר נשלחו להשתלט על מחנות הצבא לא כל כך הצליחו במשימה, והוא החליט להגיע לשם בעצמו. עם עזיבתו של היטלר את המקום, הצליחו שלושת המנהיגים לשכנע את לודנדורף בדברי חלקלקות שהם כמובן ישמרו אמונים להיטלר, ועזבו את המקום. באותו זמן ניסה היטלר לשכנע את החיילים להיכנע, אך ללא הצלחה יתרה. לאחר כשלון השכנוע חזר לאולם. להפתעתו גילה שקאהר, לוסוב וזייסר נעלמו, וכי חיל המצב של מינכן מגלה התנגדות עזה לפוטש.

למחרת בבוקר הפרו שלושת המנהיגים את הבטחתם ללודנדורף באומרם שזו הוצאה מהם באיומי אקדח. הם הורו על פירוק המפלגה הנאצית ועל פירוק פלוגות הסער שלה. היטלר החליט שאם יצעד עם לודנדורף, בראש פלוגות הסער, אל מרכזה של מינכן, יצליח להתגבר על ההתנגדות ללא שפיכות דמים. היטלר לא בחל ברצח כשזה שירת את מטרותיו, אך לודנדורף נרתע מהרג של שוטרים וחיילים בווארים, אשר בסופו של דבר שירתו אף הם את המטרה הלאומית. סמוך לצהרי היום ביום שלמחרת ההשתלטות על בית הבירה, יצאו היטלר ולודנדורף, בראשות שלושת אלפים מפלוגות הסער, במצעד, כשהם מניפים את דגל צלב הקרס, וקוראים למרד כנגד הממשלה המרכזית.

ברחוב צר חסמה את דרכם פלוגת שוטרים. לאחר חילופי דברים קצרים פתחה הפלוגה באש. חלק מן הנאצים נפלו, וביניהם הרמן גרינג והיטלר שנפצעו באופן קל (גרינג נפצע מכדור והיטלר נקע את כתפו בעת הנפילה). שאר מנהיגי המרד נאסרו במקום. היטלר הצליח להימלט אך נעצר כעבור יומיים.

[עריכה] כישלון הפוטש ומשפטו של היטלר

היטלר נאסר, ועם התמוטטות ההתקוממות, נראה היה שזהו קץ המפלגה הנאצית. משפטו של אדולף היטלר בעוון בגידה, לא גרם לסיום הקריירה הפוליטית שלו כפי שאפשר היה לצפות. במידה רבה סימן משפטו את הפיכתו לדמות בעלת משקל לאומי, וחשיבות הפורצת את גבולות הפוליטיקה הבווארית.

בן לילה הפך אדולף היטלר לאישיות פוליטית ידועה הן בגרמניה והן בשאר מדינות העולם בעקבות כסוי עתונאי מקיף של המאורעות. השופטים במשפט סנסציוני זה, נבחרו על ידי אוהד נאצי בממשל הבווארי והרשו להיטלר להשתמש באולם בית המשפט כבמה להצגה של רעיונותיו הפוליטיים. במקום לכפור בהאשמות שהובאו בפניו, היטלר הודה ברצונו להחליף את הממשלה והתווה את רעיונותיו, תוך שהוא מצייר את עצמו כפטריוט ואת הממשלה הדמוקרטית ואת מיסדיה כבוגדים. "אני לבדי נושא באשמה. אבל אינני פושע בגלל זה. אם ניצב אני לפניכם היום כמהפכן, הרי זו מהפכה כנגד המהפכה. אין דבר כזה בגידה - בבוגדים של 1918".

העתונים צטטו רבות מדבריו של היטלר, וכך ניתנה לאנשים רבים ההזדמנות להכיר את האיש ואת רעיונותיו, אשר צברו כך את התנופה שהייתה דרושה להיטלר.

היטלר הורשע בדין וקיבל עונש של חמש שנות מאסר, אך עם זכות לשחרור מוקדם על התנהגות טובה כבר לאחר ששה חודשים. האמת הייתה שהשופטים כלל לא רצו למצוא את אדולף היטלר אשם. רק לאחר שהובטח להם שהוא יקבל שחרור מוקדם, הרשיעו אותו. גם מנהיגים נאצים אחרים אשר הועמדו לדין נשפטו לעונשים קלים. גנרל לודנדורף אף יצא זכאי.

ב-1 באפריל 1924 אדולף היטלר נלקח לכלא לנדסברג, שם קבל תא מרווח. הותר לו לקבל מתנות, מבקרים מתי שרצה, והותר לו להחזיק את מזכירו הפרטי רודולף הס. בתאו שבבית הסוהר היה פוסע הלוך ושוב ומכתיב למזכירו רודולף הס את דעותיו. התוצאה של הכתבה זו תהיה הכרך הראשון של ספרו מיין קמפף.

[עריכה] תוצאות היסטוריות של הפוטש

הפוטש סימן את נקודת המפנה בקריירה הפוליטית של היטלר. מנואם בווארי אלמוני וחסר שם הפך למנהיג לאומי, ועמד כשווה מול שווה בשורה אחת עם אישיות כגנרל לודנדורף. המשפט נתן להיטלר במה, והוא השתמש בה בדרך הטובה ביותר שיכל.

אך מעבר לכך, הסיק היטלר שתי מסקנות חשובות -

האחת, כי את השלטון לא יכבוש בכח. היטלר תמיד היה צופה חריף ומהיר להסיק מסקנות מהתרחשויות היסטוריות. הפוטש חשף את רפובליקת ויימר בנקודות החזקות שלה, אך גם בחולשותיה. ברור היה כי השמרנים הלאומיים, אשר היו אמורים להיות הכח המניע מאחורי ההתנגדות לרפובליקת ויימר, לא ימהרו לתת את השלטון בידי תעמלן נודד ממפלגה בוורית ננסית, גם אם זה יאיים עליהם באקדח. את הברית עם השמרנים, ההכרחית לכיבוש השלטון, יש לכרות, אם כן, באמצעים חוקתיים, שלא לומר דמוקרטים. לאחר שיוותרו מרצונם על כל עמדות הכח שלהם, אז ניתן יהיה להעמידם במקומם.

השנייה, והחשובה לא פחות, היא המסקנה האישית. עד הפוטש סבר היטלר כי תפקידו בהתקוממות הלאומית יהיה זה של "המתופף", "האגיטטור" שסאי ההמונים. הוא סבר שיצטרך לצידו דמויות "לגיטימיות" כלודנדורף או פון קאהר, וכי הוא בבחינת "המבשר" או "נושא הכלים" למנהיג האמיתי של המרד הלאומי. עתה גברה בהיטלר ההרגשה כי הוא המנהיג, וכי תפקידו יהיה זה של מנהיג ולא של מתופף. הוא ראה את לודנדורף בחוסר אונים וברפיסות שהפגין, כאשר שיחרר את פון קאהר, לוסוב וזייסר, וסירב לנקוט פעולה אלימה. הוא ראה כיצד הקהל נענה לנחישות שהפגין הן במהלך הפוטש והן לאחריו, בבית המשפט. עתה גמלה בו ההבנה כי הוא "הפיהרר" המנהיג המיתי שהאומה משחרת לבואו. תחושה זו לא תעזוב אותו עד ליום מותו.