אריך לודנדורף
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריך לודנדורף (9 באפריל 1865 - 20 בדצמבר 1937), גנרל גרמני, ממנהיגי גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ומתומכיו המוקדמים של אדולף היטלר.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת
אריך לודנדורף נולד ב-9 באפריל 1865 בעיירה קרוזווניה ליד פוזנן (אז בפרוסיה, היום בפולין). אמו, קלרה פון טמפלהוף, הייתה ממשפחה של יונקרים - מעמד בעלי האחוזות הלוחמים שהיווה את האצולה של המדינה הפרוסית. לודנדורף גדל בחווה החקלאית של משפחתו, וחונך בגיל צעיר בידי דודתו מצד אמו. מגיל צעיר הפגין יכולת בתחום המתמטיקה ומוסר עבודה יוצא דופן, אשר הביאו לקבלתו לאקדמיה לקצינים.
מצעירותו היה חייל מצטיין. לאחר שקיבל דרגת קצונה בגיל 18, מילא שורת תפקידי פיקוד במטה הכללי של צבא גרמניה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. בין היתר פעל לקידום תוכנית שליפן, לפיה אמור היה הצבא הגרמני לפעול במקרה של פרוץ מלחמה, ואשר אמורה הייתה להבטיח את הניצחון על פי סידרה של פעולות מתוכננות וקבועות מראש.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מונה לודנדורף לסגן מפקד הארמיה השנייה בצבא גרמניה, עליה פיקד הגנרל קרל פון בילוב. לודנדורף הצטיין בהתקפה על העיר הבלגית המבוצרת לייז', פעולה שנחשבה הכרחית לביצועה של תוכנית שליפן, ואף זכה לקבלת העיטור הגבוה 'פור לה מריט'.
כאשר החמיר המצב בחזית המזרחית עם פלישתה של רוסיה לפרוסיה המזרחית, נקרא, יחד עם פאול פון הינדנבורג לעצור את הפלישה. הינדנבורג מונה לראש הארמיה השמינית, ולודנדורף לראש המטה שלו. ביחד הצליחו לעצור את הפלישה ולהשמיד שני גייסות רוסיים, בקרב טננברג, שהיה אחד הנצחונות הגדולים ביותר במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן היה בין האחראים לנצחון הגדול הנוסף בחזית זו - הקרב על האגמים המזוריים.
באוגוסט 1916 התפטר הפילדמרשל פלקנהיין, רמטכ"ל הצבא הגרמני. הינדנבורג מונה למלא את מקומו, והביא עמו את לודנדורף כראש המטה שלו. משלב זה ואילך היה הינדנבורג למנהלו הראשי של מאמץ המלחמה הגרמני. רבים ראו בו את הכוח המניע מאחורי הינדנבורג, אשר לטענתם היה אך "חזית" לביצוע רעיונותיו של לודנדרוף. לודנדורף היה ממקדמיה הראשיים של לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, אשר בסופו של דבר הביאה לכניסתה של ארצות הברית למלחמה לצידן של מעצמות ההסכמה, לאחר הטבעת האוניה לוזיטניה.
הצוות הינדנבורג - לודנדורף, היה, למעשה, בשנים אלו, שליטה של גרמניה, אשר הפכה לדיקטטורה צבאית-תעשייתית, כאשר הקייזר וילהלם השני, והקאנצלר הקשיש גיאורג הרטלינג נדחקים הצידה. התערבותו של לודנדורף בפוליטיקה הגיעה לכך שהיה מעורב בפיטוריהם של שרי ממשלה, עד לרמת הקאנצלר עצמו כשלוש פעמים ברציפות, והייתה לו זכות וטו על מינויים ממשלתיים רמי דרג.
בחודש מרץ 1918 היה לודנדורף בין האחראים לתנאי חוזה השלום הנפרד (הסכם ברסט ליטובסק) שחתמה גרמניה עם רוסיה הבולשביקית, בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין.
סיום המלחמה בחזית המזרח איפשר לגרמניה לפרוץ במתקפה גדולה בחזית המערב, אך משזו כשלה, בספטמבר 1918 העריך כי מצבה הצבאי של גרמניה הינו של תבוסה ודאית, והביא להפסקת האש שהביאה לסיום המלחמה, ולאירועים שבאו בעקבותיה: התפטרות הקייזר וילהלם השני, ייסוד רפובליקת ויימר וחוזה ורסאי.
לודנדורף נמלט לשבדיה עוד בספטמבר 1918, ושהה מספר חודשים בגלות מרצון, עד ששב בשנת 1920.
[עריכה] הפוטש במרתף הבירה
בעודו בגלות כתב לודנדורף ספרים ומאמרים רבים אשר יצרו את המיתוס כי גרמניה יכלה לנצח במלחמה, אך פעילותם של בוגדים מבפנים, ובמיוחד היהודים אשר "דקרו את גרמניה בגבה" הביאה לתבוסתה של גרמניה במלחמה.
ב-1923 העמיד עצמו לרשות אדולף היטלר בפוטש במרתף הבירה, שבו ניסו היטלר ותומכיו להשתלט על מדינת בוואריה ולהפיל את הממשלה הגרמנית החוקית. התייצבותו לצדו של היטלר סייעה במתן לגיטימציה להיטלר, שהיה עד אז נואם אלמוני בעל עבר מפוקפק, ועתה עמד צד לצד עם גיבור המלחמה הידוע ביותר של גרמניה. עם כשלון הפוטש נשפט על ידי בית דין מיוחד, וזוכה.
זמן מה לאחר מכן עוד המשיך בפעילותו הפוליטית. נבחר לרייכסטאג כנציג המפלגה הנאצית בשנת 1924 והחזיק בכהונה זו עד שנת 1928. הוא העמיד עצמו לבחירות לנשיאות ב-1925, בחירות שבהן ניצח ידידו הוותיק הינדנבורג, שהיה מועמד הימין המתון, כאשר לודנדורף ייצג את הימין הקיצוני ואף זכה לתמיכת היטלר. לאחר כשלונו בבחירות נעכרו היחסים בינו ובין היטלר, דבר שהביא לבסוף לירידתו מן הזירה הפוליטית הלאומית.
לפני עליית הנאצים לשלטון תיכננה רפובליקת ויימאר לשלוח את לודנדורף, ביחד עם מספר אנשי צבא ידועים אחרים (ביניהם אוגוסט פון מקנזן) על מנת לערוך רפורמה בצבאה של סין, אך רעיון זה הוכשל בהיותו נוגד את הוראות הסכם ורסאי, ועקב הבעיה התדמיתית במשלוחם של מצביאים אל מחוץ לגבולות גרמניה כשכירי חרב.
על אף שהתפכח מידידותו עם היטלר, ובסוף ימיו התבטא כי הוא חוזה אסון לגרמניה בהנהגתו, נותר לודנדורף גרמני לאומן קנאי, ומאבות אגדת "הסכין בגב" לפיה אשמים היהודים בכניעת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. אירוני הוא הדבר שהאדם שהערכתו המפוכחת את יחסי הכוחות ב-1918 הביאה לכניעת גרמניה, מבלי להביא לחורבנה (כדוגמת החורבן שאירע במלחמת העולם השנייה), הוא שטיפח את האגדה לפיה אשמים בזאת היהודים.
לאחר שנת 1928 פרש למעשה מפעילות פוליטית. בהשפעת אשתו השנייה מתילדה (לבית ספיס) לה נישא בשנת 1926 פיתח אידאולוגיה קנאית לפיה האחראים לאסונו של העולם הינם היהודים הנוצרים והבונים החופשיים. כדי להפיץ תורה זו הקים את "אגודת ידע האל" ("Bund für Gotteserkenntnis"), שהייתה אגודה קטנה ואיזוטרית, אשר שרידיה קיימים עד היום. בשנותיו האחרונות נחשב לתמהוני. בשנת 1935 דחה את הצעתו של היטלר להעלותו לדרגת פילדמרשל. היטלר לא נטר לו טינה, ועם מותו, בשנת 1937 ערך לו הלוויה ממלכתית, בה נכח באופן אישי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ויליאם ל. שירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי הוצאת שוקן, תשל"ו.
