הצי הרוסי הקיסרי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצי הרוסי הקיסרי היה הצי המלחמתי של האימפריה הרוסית משלהי המאה ה-17 ועד סופה של הקיסרות ב-1917 וייסוד ברית המועצות.
תוכן עניינים |
[עריכה] הצארים הראשונים לשושלת רומנוב
ב-1636, בתקופת שלטונו של הצאר מיכאיל הראשון (מיכאיל פיידורוביץ' רומנוב), הושקה אוניית המלחמה התלת-תורנית הראשונה שנבנתה ברוסיה עצמה. את האונייה בנו בבלחנה (Балахна) חרשי-אוניות דנים מהולשטיין (Holstein) על פי תוכניות אירופיות ושמה נקרא "פרדריק (Frederick). בהפלגת הבתולים שלה בים הכספי נקלעה האונייה לסערה וטבעה.
במלחמת רוסיה-שבדיה, 1656-1658 לכדו כוחות רוסיים את המבצרים השבדיים בדונאבורג (Dunaburg) ובקוקנהאוזן (Kokenhausen) שעל נהר דבינה המערבי. שם המבצר בקוקנהאוזן שונה ל"צארביץ'-דמטרייב" (Царевич Дмитриев), ובו הקים הבויאר אפנסי אורדין-נאשוקין (Афанасий Ордин-Нащокин) מספנה והחל לבנות ספינות לשיט בים הבלטי. ברם, ב-1661, על פי תנאי חוזה קרדיס (Cardis), התחייבה רוסיה להחזיר לשבדיה את השטחים שכבשה מידיה ולהשמיד את כל האוניות שבנתה במספנת צארביץ'-דמטרייב. הבויאר אורדין-נאשוקין לא התאבל זמן רב על המפלה, אלא הפנה את מרצו אל נהר הוולגה ואל הים הכספי. באישורו של הצאר הביא בוני-אוניות הולנדיים מומחים אל העיר דדינובו (Дединово), השוכנת סמוך למפגש הנהרות וולגה ואוקה (Ока́). בניית האוניות במקום זה החלה בחורף 1667. בתוך שנתיים הושלמה בנייתם של ארבעה כלי שיט: אונייה הנושאת 22 תותחים, ששמה נקרא "אורל" (Орёл, "נשר"), ושלוש ספינות קטנות יותר. ה"פרדריק" חסרת-המזל הייתה כלי שיט הולשטייני; ה"אורל", לעומתה, הייתה אוניית המפרשים התלת-תורנית הרוסית הראשונה, אך גם גורלה לא שפר. היא נפלה באסטרחן לידי קוזאקים מורדים בהנהגת סטפן ראזין (Степа́н Ра́зин). הקוזאקים שדדו את ה"אורל" ונטשוה כשהיא שקועה למחצה בשפך הנהר וולגה.
משך חלקה הגדול של המאה השבע-עשרה הפליגו סוחרים רוסיים וקוזאקים בקוצ'ים בים הלבן, חקרו את הנהרות לנה (Ле́на), קולימה (Колыма) ואינדיגירקה (Индиги́рка) והקימו יישובים במעלה הנהר אמור (Амур). הנודע ביותר מבין גלאים אלה הוא סמיון דז'נייב (Семён Ива́нович Дежнёв), שהפליג ב-1648 באוקיינוס הקרח הצפוני למלוא אורכה של רוסיה של ימינו. לאחר שהקיף את חצי האי צ'וקוצק, עבר דז'נייב דרך ים ברינג והפליג אל האוקיינוס השקט.
[עריכה] הצי הרוסי בימי פיוטר הגדול
צי קבע רוסי הוקם לראשונה בתקופת שלטונו של פיוטר הגדול. ב-1696, במהלך המלחמה האזובית השניה נגד התורכים, הפעילו הרוסים לראשונה 2 אוניות-קרב, 4 אוניות-הבערה, 23 גליאות ו-1300 סטרוגי (стругы), שנבנו בנהר וורונז' (Воро́неж). לאחר כיבוש מבצר אזוב (Азо́в) עיינו הבויארים חברי הדומה בדוח שחיבר הצאר על העימות הצבאי, וב-20 באוקטובר 1696 אישרו את ההחלטה להתחיל בבניית צי מלחמתי. יום זה נחשב כיום ההולדת הרשמי של הצי המלחמתי הרוסי הסדיר.
במהלך המלחמה הצפונית הגדולה (1700-1721), הקימו הרוסים את הצי הבלטי. הצי הורכב מספינות משוט שנבנו בכמה מספנות בשפכי הנהרות סיאס (Сясь), לוגה (Луга) ואולונקה בשנים 1702-1704. כדי שיוכלו להגן על החופים שכבשו ולתקוף את קווי הקשר הימיים של האויב בים הבלטי, הקימו הרוסים גם צי אוניות מפרשים, שחלקן נבנו ברוסיה והאחרות נקנו בחו"ל. בשנים 1703-1723 נמצא הבסיס הראשי של הצי הבלטי בסנקט פטרבורג (Санкт-Петербу́рг) ואחר כך בקרונשטדט (Кроншта́дт). בסיסים נוספים הוקמו גם בוויבורג (Вы́борг), הלסינגפורס (Helsingfors), רבאל (Reval ) ואבו (Åbo).
בתחילה הוטלה האחריות לבניית האוניות על ה"וולדימירסקי פריקאז" (Владимирский приказ), אך מאוחר יותר הועבר התפקיד לידי משרד האדמירליות, ה"אדמירלטיסקי פריקאז" (Адмиралтейский приказ). קציני הצי באו מקרב האצולה הרוסית והמלחים גויסו מקרב העם. ילדי האצילים חונכו בבית הספר למדעי המתמטיקה והנווטות שנוסד ב-1701. לעתים קרובות נשלחו צוערים לארצות שמעבר לים כדי להתאמן בציים זרים. כמו כן היה נהוג לשכור נתינים זרים לשירות בצי הרוסי. ב-1718 הוקמה מועצת האדמירליות (Адмиралтейств-коллегия), הגוף בעל הסמכות הגבוהה ביותר בענייני הצי.
ב-1722 כלל הצי הרוסי 130 אוניות מפרשים, ובהן 36 אוניות קרב, 9 פריגטות, 3 שנייבות (шнява, דו-תורנית קלה ששימשה לסיור ולהעברה מהירה של ידיעות), 5 ספינות הרעשה ו-77 ספינות עזר. צי ספינות המשוט מנה 396 כלי שיט ובהם 253 גליאות וגליאות-למחצה (המכונות "סקמפאביי" (скампавеи) ו- 143 בריגניות. כלי השיט הללו נבנו ב-24 מספנות שונות, ובהן המספנות בוורונז' (Воро́неж), קזן (Каза́нь), פרלסלבל (Пересла́вль), ארחנגלסק (Арха́нгельск), אולונץ (Олонец), סנקט פטרבורג ואסטרחן.
עקרונות הארגון של הצי המלחמתי, שיטות ההדרכה והאימונים ותורת הלחימה נוסחו כולם בצ'ארטר של הצי (1720) בהסתמך על הניסיון הימי של ציים זרים. פיוטר הגדול, פיודור אפרקסין (Фёдор Матвеевич Апраксин), אלכסיי סניאבין (Алексей Сенявин), נאום סניאבין (Наум Акимович Сенявин), מיכאיל גוליצין (Михаил Голи́цын) ואחרים נחשבים כמניחי היסודות לתורת הלוחמה הימית הרוסית. את העקרונות המרכזיים של הלוחמה הימית הוסיפו ופיתחו גריגורי ספירידוב (Григорий Андреевич Спиридов), פיודור אושאקוב (Фёдор Фёдорович Ушако́в ) ודמיטרי סניאבין (Дмитрий Николаевич Сенявин).
הצי הרוסי צירף ברצון לשורותיו קצינים זרים, כמו אדמירל תומאס גורדון, סקוטי שקיבל את הפיקוד על הצי הבלטי.
[עריכה] הצי הרוסי במאה ה-18
הצי הרוסי הלך והתחזק במחצית השנייה של המאה ה-18 כפועל יוצא של מדיניות חוץ אקטיבית והמלחמות עם האימפריה העות'מאנית על השליטה בים השחור. במלחמת רוסיה-תורכיה, 1768-1772, שיגרה רוסיה בפעם הראשונה שייטות מהים הבלטי אל זירת לחימה מרוחקת. אחת השייטות, בפיקוד אדמירל ספירידוב, השמידה את הצי התורכי בקרב צ'שמה (Çeşme) ב-1770 והעניקה לרוסיה את השליטה בים האגאי. שנה אחר כך, ב-1771, כבש צבא רוסי את חופי מצר קרץ' (Керчь) ואת מבצרי קרץ' ויניקאלה (Еникале). לאחר שהתקדמו אל הדנובה, הקימו הרוסים את שייטת הדנובה לשמירה על שפך הנהר. ב-1773 הפליגו ספינות שייטת אזוב (שהוקמה מחדש ב-1771) אל הים השחור. המלחמה הסתיימה בניצחון רוסיה, והיא זכתה בחופי ים אזוב ובחלק מחוף הים השחור בין הנהרות בוג ודנייסטר. חצי האי קרים הפך למדינת חסות רוסית וב-1783 סופח לרוסיה. באותה שנה הוכנסה לשירות פעיל, בנמל חרסון (Херсон), אוניית-הקרב הראשונה של צי הים השחור.
[עריכה] ראשית המאה ה-19
במחצית השנייה של המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 היה הצי המלחמתי הרוסי השלישי בגודלו בעולם אחרי ציי בריטניה וצרפת. צי הים השחור כלל 5 אוניות-קרב ו-19 פריגטות (1787), בצי הים הבלטי היו 23 אוניות-קרב ו-130 פריגטות (1788). בראשית המאה ה-19 כלל הצי הרוסי הקיסרי מלבד ציי הים הבלטי והים השחור גם את שייטת הים הכספי, שייטת הים הלבן ושייטת אוחוצק (Охо́тск). ב-1802 הוקם משרד הכוחות הימיים המלחמתיים, וב-1815 שונה שמו ל"משרד הימייה".
ב-1826 בנו הרוסים את ספינת הקיטור החמושה הראשונה שלהם, "איז'ורה" (Ижора). היא הונעה על ידי מנוע קיטור בהספק 100 כוחות סוס וחומשה ב-8 תותחים. ב-1836 הושקה פריגטת המשוטה הראשונה של הצי הרוסי ושמה "בוגטיר" (богаты́рь); הדחקה היה 1340 טון, הספק מנועה 240 כוחות סוס, חימושה – 28 תותחים.
בין השנים 1803 ו-1855 יצאו ספנים רוסיים ל-40 הפלגות ארוכות והפלגות סביב העולם, ונטלו חלק חשוב במחקר הגיאוגרפי של המזרח הרחוק והאוקיינוס השקט.
[עריכה] מלחמת קרים ואחריה
בשל התפתחותה הטכנולוגית והכלכלית האיטית, פיגרה רוסיה במחצית הראשונה של המאה ה-19 אחר מדינות אירופה האחרות בבניית אוניות קיטור. בפרוץ מלחמת קרים ב-1853 כללו ציי הים הבלטי והים השחור ושייטות ארחנגלסק, הים הכספי וקמצ'טקה סך 40 אוניות-קרב, 15 פריגטות, 24 קורבטות ובריגים, 16 פריגטות קיטור וכלי שיט קטנים יותר. מניין המלחים והקצינים בציים עמד על כ-91,000 איש. חרף גודלו הייתה לשיטת הצמיתות הריאקציונית השפעה הפוכה על התפתחותו של צי המלחמה הרוסי. הדבר איפיין במיוחד את הצי הבלטי, שנודע בתרגילי הסדר הקשוחים שלו. הודות לאדמירלים מיכאיל לאזארב, פאבל נחימוב, ולדימיר קורנילוב וולדימיר איסטומין אומנו מלחי צי הים השחור בתורת הלוחמה הימית והוטמעו בהם המסורות הצבאיות של הצי הרוסי שנוצרו בזמנו של אדמירל אושאקוב. קרב סינופה ב-1853 היה דוגמה לאומץ הלב והגבורה של מלחי צי הים השחור ולחידושים הטקטיים של נחימוב. נחישותם של המלחים הרוסיים באה לידי ביטוי גם במהלך המצור על סבסטופול ב-1854-1855, עת השתמשו בכל האמצעים שברשותם כדי להגן על בסיסם מן היבשה והים כאחד. ברם, על פי תנאי חוזה פריס נשללה מרוסיה הזכות להחזיק צי מלחמתי בים השחור. בשנות השישים של המאה ה-19 איבד צי המפרשים הרוסי את חשיבותו ואוניותיו הוחלפו בהדרגה על ידי אוניות קיטור.
לאחר מלחמת קרים החלה רוסיה בבניית אוניות קיטור מחופות-שריון (ironclads), מוניטורים (monitors) ואוניות הרעשה (floating batteries). לכלי שיט אלה היו תותחים כבדים ושריון עבה, אך הם לקו בכשירות השיט, המהירות וטווח ההפלגה. ב-1861 בנו הרוסים את ספינת התותחים המשוריינת הראשונה העשויה פלדה – "אופיט" (Опыт), וב-1869 החלו לבנות את אחת מאוניותיהם המשוריינות האוקייניות – "פיוטר וליקיי" (Пётр Великий).
[עריכה] שלהי המאה ה-19
הצי הרוסי הקיסרי הוסיף לצמוח בעשורים האחרונים של המאה ה-19, ונעשה לשלישי בגודלו לאחר ציי בריטניה וצרפת. מי שהאיץ את את גידולו של הצי היה הצאר ניקולאי השני, שהושפע מכתביו של התיאורטיקן הימי האמריקני אלפרד תייר מהן (A.T. Mahan). התעשייה הרוסית גדלה אומנם, אך לא בשיעור שאיפשר לה לענות על צורכי הצי, ולכן אחדות מן האוניות נבנו בצרפת, גרמניה, ארצות הברית ודנמרק. לארכיטקטים הימיים הצרפתיים הייתה השפעה ניכרת על עיצוב המבנה של אוניות המלחמה הרוסיות.
[עריכה] מלחמת רוסיה-יפן
בליל ה-8 בפברואר 1904 הנחית הצי היפני בפיקודו של אדמירל היהצ'ירו טוגו (Heihachiro Togo) התקפת פתע של טורפדות על האוניות הרוסיות בפורט ארתור, והסב נזק רב לשתי אוניות מערכה רוסיות. ההתקפות התפתחו בבוקר שלמחרת לקרב המכונה קרב פורט ארתור. לאחר הקרב התחוללו כמה התנגשויות ימיות חסרות הכרעה, במהלכן לא הצליחו היפנים להשמיד את הצי הרוסי בשל איום תותחי החוף והרוסים נאלצו לעזוב את הנמל ולצאת לים הפתוח, במיוחד לאחר מות אדמירל סטפאן מקארוב (Степа́н О́сипович Мака́ров) ב-13 באפריל 1904.
לאחר ההתקפה על פורט ארתור ניסו היפנים לחסום את הכניסה לנמל ולשלול מן הרוסים את השימוש בו. בליל ה-13-14 בפברואר הם הטביעו בנתיב המים העמוקים המוליך לנמל כמה אוניות קיטור שמולאו בבטון, אך האוניות שקעו לעומק רב מדי והפעולה לא צלחה. ניסיון נוסף לחסום את הכניסה לנמל עם אוניות חסימה (blockships), בליל 3-4 במאי, גם הוא נכשל. במרס נטל אדמירל-משנה מקארוב הנמרץ את הפיקוד על השייטת הפסיפית הראשונה של הצי הרוסי, ומיד פתח בהכנות לפריצת ההסגר היפני על הנמל. אותו זמן החלו שני הצדדים להשתמש בלוחמת מוקשים התקפית וזרעו מוקשים זה בנמלי יריבו. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הלוחמה הימית בה נעשה שימוש התקפי במוקשים ימיים. עד לזמן זה שימשו מוקשים למטרות מגנניות טהורות כמו הבטחת נמלים מפני חדירת אוניות אויב. יעילותה של טקטיקת המיקוש ההתקפי היפנית הוכחה ב-12 באפריל 1904, כאשר שתי אוניות מערכה רוסיות, אוניית הדגל "פטרופבלובסק" (Петропавловск) ו"פובדה", נכנסו לשדה מוקשים יפני ליד פורט ארתור ונפגעו. "פטרובפבלובסק" טבעה לאחר כשעה, בעוד את "פובדה" נאלצו לגרור חזרה לפורט ארתור לשם תיקונים נרחבים. מקארוב מת באונייה "פטרופבלובסק" לאחר שבחר לרדת עימה תהומה. הרוסים, שלמדו מיריביהם את שיטות המיקוש ההתקפי, לא טמנו את ידם בצלחת. ב-15 במאי 1904 פיתו שתי אוניות מערכה יפניות, את "יאשימה" (Yashima ) ו"הטסוסה" (Hatsuse), להיכנס לשדה מוקשים אותו הניחו ליד פורט ארתור. השתיים פגעו לפחות בשני מוקשים, "יאשימה" טבעה בתוך דקות ספורות ועימה 450 מלחים, בעוד "הטסוסה" ירדה למצולות שעות אחדות לאחר מכן בעודה נגררת.
הצי הרוסי ניסה לפרוץ לו דרך החוצה מפורט ארתור אל ולדיבוסטוק, אך יורט והובס בקרב הים הצהוב. שרידי הצי הרוסי נשארו מסוגרים בפורט ארתור, שם הוטבעו בזו אחר זו על ידי תותחי הצבא הצר על העיר. הנסיונות להסיר את המצור היבשתי גם הם נכשלו, ולאחר קרב ליאויאנג (Liaoyang) בסוף אוגוסט נסוגו הרוסים אל מוקדן (Mukden, שניאנג). פורט ארתור נפלה לבסוף ב-2 בינואר 1905, לאחר סדרת התקפות אכזריות ומרובות-נפגעים.
עוד בשנה הקודמת עשו הרוסים הכנות לתגבור הצי בפורט ארתור, ושיגרו את שייטת הים הבלטי בפיקודו של אדמירל זינובי רוז'סטבנסקי (Зиновий Петрович Рожественский) סביב כף התקווה הטובה אל אסיה. ב-21 באוקטובר 1904, בעודה חולפת על פני דוגר בנק (Dogger Bank), כמעט וחוללה השייטת הבלטית מלחמה עם בריטניה (שהייתה בעלת ברית ליפן אך נייטרלית במלחמה זו), לאחר שאוניותיה ירו על ספינות דיג בריטיות אותן זיהו בטעות כספינות טורפדו. אדמירל טוגו, שידע על הפלגת השייטת הבלטית והתקדמותה, התכונן להתנגש בה קודם שתגיע אל ולידבוסטוק. הוא יירט את אוניות הרוסים במצר צושימה בין קוריאה ויפן, ובקרב צושימה, 27-28 במאי 1905, הצי היפני החדיש יותר, הנחות מספרית אך עם אוניות מהירות שוט ותותחים ארוכי טווח, הפגיז את הצי הרוסי ללא רחם והשמיד את כל שמונה אוניות המערכה שלו.
[עריכה] שיקום הצי לפני מלחה"ע הראשונה
לאחר המפלה במלחמת רוסיה-יפן ירדה רוסיה מן המקום השלישי למקום השישי ברשימת המעצמות הימיות. הצאר הקים את מיניסטריון הצי המלחמתי ואת המטה הכללי של הצי ב-1906. תוכנית הרחבה שאפתנית של הצי הונחה לפני הדומה ב-1907 וב-1908 אך נדחתה. משבר בוסניה של 1909 חייב חשיבה מחודשת, בעקבותיה חוזק הצי הבלטי באוניות מערכה מסוג דרדנוט, בסיירות ובמשחתות חדשות. עקב החרפת היחסים עם תורכיה תוגבר גם צי הים השחור באוניות חדשות, כולל אוניות מערכה מדגם "אימפרטריצה מריה" (Императрица Мария). סך ההוצאה של רוסיה על הצי המלחמתי בשנים 1906-1913 הייתה 519 מיליון דולר, והיא ניצבה במקום החמישי לאחר בריטניה, גרמניה, ארצות הברית וצרפת.
תוכנית ההתחמשות מחדש כללה רכישת אוניות אחדות, מנועים ומכונות מפירמות זרות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הוחרמו האוניות והמכונות שנבנו בגרמניה. הציוד שנבנה בבריטניה סופק באיחור או הופנה לטובת המאמץ המלחמתי של בנות הברית.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
[עריכה] זירת הים הבלטי
הצדדים הנצים העיקריים בים הבלטי היו ציי גרמניה ורוסיה; צוללות בריטיות אחדות, שנכנסו אל הים הבלטי דרך מצרי קטגאט (Kattegat), סייעו לרוסים, ובהן הצוללת E9 בפיקוד מקס הורטון (Max Horton). מאחר שהצי הגרמני היה גדול וחדיש יותר, ורבות מאוניות צי הים הפתוח (Hochseeflotte) שלו יכלו לשוט בנקל אל הים הבלטי דרך תעלת קיל כשהים הצפוני היה רוגע, נועד לצי הרוסי תפקיד מגנני בעיקר; לכל היותר תקפו האוניות הרוסיות שיירות ימיות שעשו דרכן בין גרמניה ושבדיה או זרעו שדות מוקשים להגנה. הצוללות הרוסיות והבריטיות פגעו בספנות המסחרית הגרמנית שהפליגה בין שבדיה וגרמניה.
מאחר ששני הצדדים השתמשו בלוחמת מוקשים מגננית והתקפית בהיקף נרחב, מילאו הציים תפקיד מוגבל בחזית המזרחית. הגרמנים הנחיתו שתי התקפות ימיות גדולות על מפרץ ריגה. ההתקפה שנערכה באוגוסט 1915 נכשלה אך זו של אוקטובר 1917 נחלה ניצחון; האיים במפרץ (מבצע אלביון) נכבשו על ידי הגרמנים, והם אף תקפו ופגעו באוניות רוסיות שהפליגו מן העיר ריגה (קרב מון), אשר נפלה לידיהם זמן קצר קודם לכן.
במרס 1918, בעקבות המהפכה הרוסית וחוזה ברסט-ליטובסק, נעשה הים הבלטי לאגם גרמני, ושייטות גרמניות העבירו כוחות צבא אל פינלנד שזכתה זה לא כבר בעצמאות ולכיבוש חלק נרחב של רוסיה, כיבוש שנפסק רק משהובסו צבאות גרמניה בחזית המערבית. הרוסים פינו את אוניות הצי הבלטי מנמלי הלסינקי וטאלין והעבירו אותן אל קרונשטדט במרס 1918.
[עריכה] זירת הים השחור
הים השחור נשלט על ידי הרוסים והאימפריה העות'מאנית, אך הצי הרוסי נהנה בו מעליונות. בסיס הצי היה בסבסטופול (Севастополь), ובראשו עמדו מפקדים מנוסים: אדמירל אברהרדט ואדמירל קולצ'ק (Александр Колчак).
המלחמה בים השחור החלה באוקטובר 1914, לאחר שאוניות תורכיות הפגיזו מן הים כמה ערי חוף רוסיות. בצי התורכי היו שתי אוניות חדישות בלבד, שמסרה לו גרמניה: סיירת-הקרב "גבן" לשעבר (SMS Goeben) והסיירת הקלה "ברסלאו" לשעבר (SMS Breslau), שתיהן בפיקוד אדמירל וילהלם סושון (Wilhelm Souchon). "גבן" נפגעה לפחות בארבעה מקרים נפרדים, אך הצליחה להימלט לנמל מבטחים כשהצי הרוסי העדיף בעקבותיה. בסוף 1915 שלט הצי הרוסי כמעט בכל הים השחור.
צי הים השחור סייע בעיקר לגנרל יודניץ' (Николай Николаевич Юденич) במלחמתו בחזית הקווקז. באוגוסט 1915, לדוגמה, תקפו צוללת ושתי משחתות שיירה תורכית בת ארבע אוניות, שלוותה על ידי סיירת ושתי משחתות. האוניות הרוסיות הטביעו את כל ארבע אוניות המשא ללא אבידות מצדן. מאוחר יותר, במהלך קיץ 1916, נצטווה הצבא התורכי בפיקודו של והיפ פאשה לכבוש מחדש את טרבזון (Trabzon). הכוחות התורכיים יצאו לדרכם בחודש יוני כשהם צועדים לאורך החוף, אך התקדמותם נעצרה כמעט לגמרי על ידי הצי הרוסי, שהפגיז מן הים את טורי החיילים הצועדים והשמיד את שיירות האספקה שלהם. בסופו של דבר ויתר הצבא התורכי ונסוג.
לאחר שאדמירל קולצ'ק קיבל את הפיקוד על הצי (אוגוסט 1916), מוקשה היציאה מן הבוספורוס, ועל ידי כך נמנעה כמעט לגמרי כניסת אוניות תורכיות אל הים השחור. מאוחר יותר באותה שנה מוקשו גם מבואות עיר הנמל ורנה (Варна). האבידה הגדולה ביותר שספג הצי הרוסי בים השחור הייתה השמדתה של אוניית המערכה החדישה "אימפרטריצה מריה" (Императрица Мария), שהתפוצצה בנמל ב-7 באוקטובר 1916, שנה בלבד לאחר שהוכנסה לשירות פעיל. הסיבות לטביעתה של אונייה זו מעולם לא נתחוורו, ואפשר שהיה זה מעשה חבלה או תאונה קטלנית.
[עריכה] המהפכה ומלחמת האזרחים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
המהפכה ומלחמת האזרחים שפרצה בעקבותיה (1918-1921) מוטטו את הצי הרוסי. נותר שלם רק הצי הבלטי שבסיסו בפטרוגרד, למרות שהותקף על ידי אוניות בריטיות ב-1919. רוב אוניות צי הים השחור ששרדו סרו לפיקודו של גנרל הצבא הלבן פיוטר ורנגל (Пётр Врангель) ופונו לביזרטה שבתוניסיה עד סוף הסכסוך. מלחים רוסיים לחמו בשני הצדדים של עימות עקוב דם זה. מלחי צי הים הבלטי התמרדו כנגד היחס האכזרי לו זכו מצד הרשויות הסובייטיות במה שכונה מרד קרונשטדט של שנת 1921. האוניות ששרדו את מלחמת האזרחים היוו את גרעינו של הצי הסובייטי.
