ניקולאי השני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קיסר האימפריה הרוסית
|
|||||||||||||||||||||||||
הצאר ניקולאי השני (18 במאי 1868 – 17 ביולי 1918) היה השליט האחרון של האימפריה הרוסית. הוא שלט מ־1894 עד שסולק ב־1917. לניקולאי לא היו הכשרונות המספיקים על מנת לשלוט במדינה שנמצאת במהומה פוליטית יחד עם ניהול המלחמה הבינלאומית הגדולה ביותר בהיסטוריה עד אז. השלטון שלו הסתיים במהפכה הרוסית של 1917, שלאחריה הוא ומשפחתו הוצאו להורג ב־1918.
השם המלא של ניקולאי היה ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב (רוסית: Николáй Алексáндрович Ромáнов). התואר הרשמי של היה ניקולאי השני, הקיסר והשליט של כל הנסיכויות הרוסיות [1].
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
ניקולאי היה בנו של הצאר אלכסנדר השלישי, והצארינה מארי פדרובנה (נולדה כנסיכה דאגמר מדנמרק). ניקולאי היה הנכד של כריסטן התשיעי מדנמרק מאמו, ושל הצאר אלכסנדר השני מאביו. אביו הקשוח חשב כי ניקולאי רכרוכי מדי, ומאחר שלא היה מוכן למותו בטרם עת, לא עשה דבר על מנת להכין את בנו לכתר. ניקולאי התאהב בנסיכה אליקס מהסה, נכדתה של המלכה ויקטוריה, אך אביו התנגד לשידוך, וקיווה במקום זאת לנישואין עם נסיכה מבית אורליאן, על מנת לחזק את הברית החדשה של האימפריה הרוסית עם הרפובליקה הצרפתית. רק כאשר אלכסנדר היה על ערש דווי וירא מפני חוסר המשכיות לשושלתו, הסכים לנישואיו של ניקולאי לנסיכה הגרמנית.
כצרביץ' (הנסיך היורש), ניקולאי עסק הרבה בנסיעות, כולל נסיעה חשובה למזרח הרחוק שהותיר לו צלקת על מצחו. אזרח יפני משוגע כמעט והרג אותו, אך הוא ניצל על ידי פעולה מהירה של בן דודו, הנסיך ג'ורג' מיוון. ניקולאי הוחזר לסנקט פטרבורג כשהוא נוצר בליבו שנאה עמוקה לקיסרות השמש העולה.
[עריכה] נעשה לצאר
ניקולאי עלה לשלטון ב־1 בנובמבר 1894, וזמן קצר לאחר מכן נישא לנסיכה אליכס (שנקראה לאחר מכן אלכסנדרה פאודרובנה). היו להם חמישה ילדים: אולגה, טטיאנה, מריה (או מרי), אנסטסיה, והצרביץ' אלכסיי. התואר צאר, שהגיע מהתואר הרומאי קיסר דרך הצורה הביזנטית קייזר, בוטל רשמית ב־1721 על ידי פטר הגדול, אך עדיין השתמשו בו באופן בלתי פורמלי בכל שנות מלכותו של ניקולאי.
בחגיגות המלכתו ב־1895 במוסקווה כמה אלפי אנשים נרמסו למוות כשהם מנסים לקבל מתנות מהצאר החדש. לניקולאי נודע על האסון מאוחר יותר באותו יום, והוא ביקש לבטל את כל החגיגות, אך הוא שוכנע שלא לעשות זאת על ידי קרוביו ויועציו. רבים ראו את האסון כסימן רע. ניקולאי לא הוכן כראוי לשלטון לאחר מות אביו. האירוסין שלו לנסיכה אליכס הקדימה אך במעט את מותו של אביו, והחתונה שלו הייתה זמן קצר לאחר הלוויה. ניקולאי עמד בפני המשימה הקשה של שלטון באימפריה הרוסית בזמן של מהומה רבתי.
הוא הסתמך רבות על עצתם של דודיו, הדוכסים הגדולים (אחיו של אלכסנדר), וגם על בן דודו ובן דודו של אשתו, הקייזר וילהלם השני. העצות האלה היו פעמים רבות מכוונות לאינטרסים של "בן הדוד ווילי", שקיווה למנוע יחסים קרובים יותר בין האימפריה הרוסית לבריטניה וצרפת, יותר מאשר לאינטרסים של ניקולאי עצמו. המלחמה עם יפן (1904-1905), שלא התכוננו אליה כראוי, עלתה לאימפריה הרוסית במחיר רב, והפחד מפני מפלה גדולה יותר הביאה לקירבה הרוסית-בריטית שממנה וילהלם ירא.
בנוסף למצב הבינלאומי המתוח, ניקולאי עמד בפני בעיות מבית. סבו, הצאר אלכסנדר השני, נרצח על ידי פצצה שמהפכנים הטמינו לו, למרות שהוא עשה רבות על מנת לשפר את המצב בארצו. המהפכנים לא ניסו להשיג עוצמה בתוך שיטת הממשל הקיימת, אלא להרוס את השיטה לגמרי. כילד, ניקולאי ומשפחתו שרדו נסיון רצח על ידי פצצה ברכבתם. ההפסד ליפן חיזק את המתנגדים הפנימיים לשלטונו, ודבר זה הביא למהפכה של 1905, שבה שביתות מאורגנות והפיכות מקומיות הכריחו את ניקולאי להסכים לאספה לאומית נבחרת, או הדומה, במנשר אוקטובר.
[עריכה] כמלך חוקתי-למחצה
היחסים של ניקולאי עם הדומה החדשה לא היו טובים. הדומה הראשונה, שהיה בה רוב לקדטים, כמעט מיד נכנסה לעימות איתו. ניקולאי פיטר את ראש ממשלתו הליבלרי יחסית, סרגיי ויטה, ופיזר את הדומה. לאחר שבדומא השנייה היו בעיות דומות, ראש הממשלה החדש פיוטר סטוליפין פיזר גם אותה, ושינה את חוקי הבחירות על מנת לגרום לדומות שמרניות יותר בעתיד, שתהיינה נשלטות על ידי המפלגה האוקטבריסטית של אלכסנדר ג'וצקוב. לסטוליפין, פוליטיקאי משופשף, היו תוכניות שאפתניות לרפורמה. אלה כללו העמדת הלוואות למעמדות הנמוכים על מנת לאפשר להם לקנות קרקעות, כשמטרתו היא לגרום למעמד חקלאי הנאמן לכתר. התוכניות שלו נמנעו על ידי שמרנים בחצר המלוכה, שהיה להם יותר השפעה אצל ניקולאי. בזמן הרצחו של סטוליפין בידי אנרכיסט (ומודיע של המשטרה) ב־1911, הוא והצאר כמעט ולא דיברו, והדעה הרווחת הייתה כי סופו הפוליטי קרוב.
[עריכה] חוליו של הצארביץ' אלכסיי
בעיית הירושה החריפה את הבעיות הפנימיות. אלכסנדרה ילדה לו ארבע בנות לפני שבנם אלכסיי נולד ב־12 באוגוסט 1904. היורש הצעיר היה חולה בהמופיליה (בעברית- דממת), מחלה שבאותו הזמן הייתה חשוכת-מרפא והביאה למוות בטרם עת. בשל חולשת השלטון באותו זמן, ניקולאי ואלכסנדרה בחרו שלא לגלות את מצבו של אלכסיי לאיש מחוץ לבית המלוכה.
מתוך ייאוש, אלכסנדרה ניסתה למצוא מזור אצל נזיר תמהוני בשם גריגורי רספוטין. רספוטין נראה כאילו הוא מועיל בזמן שאלכסיי סבל מדימום פנימי, ואלכסנדרה נעשתה לתלויה יותר ויותר בו ובעצותיו, שאותן קיבלה כבאו ישירות מאלוהים.
ניקולאי רצה שעמו יאהבו אותו. אם הוא היה פועל בעצמו, ייתכן כי היה מקבל שיטה של מלוכה חוקתית ונהפך לצאר מהפכני. אך ההשפעה של ריאקציונרים בסביבתו, בעיקר אשתו וקרוביו, עם רספוטין מאחורי הקלעים, הפכו את הרעיון הזה לבלתי אפשרי.
[עריכה] במלחמת העולם הראשונה
ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה
לאחר הרצח של הארכידוכס פרנץ פרדיננד על ידי לאומנים סרבים בסרייבו ב־28 ביוני 1914, ניקולאי התלבט לגבי מעשיה העתידיים של רוסיה. הוא לא רצה לנטוש את בני בריתו הסרבים לדרישותיה של אוסטרו-הונגריה, אך גם לא רצה להתחיל מלחמה כללית. בסדרה של מכתבים שכתב לקייזר (מה שקרוי "ההתכתבות של וילי וניקי"), שניהם הצהירו על רצונם בשלום, וכל אחד ניסה לגרום לשני להתקפל ראשון. ניקולאי אף עשה צעדים מעשיים בכיוון זה, כשהוא דורש שגיוס הכוחות יהיה רק בחזית האוסטרית, ולא בזו הגרמנית, כשהוא מקווה למנוע מלחמה עם גרמניה. אך כבר היה מאוחר מדי כדי שמכתבים ימנעו את האירועים הבאים. לרוסים לא היו תוכניות מתאימות לגיוס חלקי, וב־31 ביולי 1914, ניקולאי עשה את הצעד הרה הגורל והורה על גיוס כללי. דבר זה הוביל כמעט מיד להכרזת מלחמה גרמנית, ולפריצתה של מלחמת העולם הראשונה.
פריצתה של המלחמה ב־1 באוגוסט 1914, מצאה את רוסיה כשהיא אינה מוכנה כלל, והתקדמות מהירה הביאה לאבדות רוסיות כבדות ביותר. ניקולאי הרגיש כי חובתו היא להנהיג את צבאו אישית, כשהוא לוקח את תפקיד המפקד הכללי מדודו, הדוכס הגדול ניקולאי (בספטמבר 1915) לאחר איבוד החלק הרוסי של פולין. נסיונותיו לפקד על המלחמה ישירות הותירו את העניינים הפנימיים בידיה של אלכסנדרה. כשהוא מנותק מדעת הקהל, ניקולאי לא הבין עד כמה העם היה חשדני כלפי אשתו שהייתה גרמנית וקרבן לשמועות זדוניות על תלותה ברספוטין. כעס על הנזק שהשפעתו של רספוטין גורמת למלחמה ולמלכות הביאה לרצח הנזיר על ידי קבוצה של חצרנים בדצמבר 1916.
[עריכה] מהפכה וסילוק
הקשיים הגוברים בתוך המדינה והכשלון הראשוני של הצבא להמשיך בהצלחה הצבאית של יוני 1916 הביאה לשביתות ומהומות בחורף הבא. בסוף "מהפכת פברואר" של 1917 (פברואר בלוח השנה הרוסי הישן), ב־2 במרץ (לוח יוליאני) / 15 במרץ (לוח גרגוריאני) 1917 ניקולאי הוכרח לפרוש לטובת אחיו, כשהוא אומר "אנו נותנים את הירושה לאחינו הדוכס הגדול מיכאיל אלכסנדרוביץ' ומברכים אותו על עלייתו לכס המלוכה". הדוכס הגדול מיכאיל לא הסכים לקבל את כס המלכות, ולאחר שפרש למחרת היום, שלש מאות שנים של שלטון בית רומנוב הגיעו לקיצן.
[עריכה] הוצאה להורג
הממשלה הרוסית הזמנית בתחילה הגבילה את ניקולאי, אלכסנדרה וילדיהם למשכנם המלכותי, ארמון אלכסנדר. בנסיון להוציא אותם מהבירה ומסכנה אפשרית, ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי העבירה אותם לטובולסק שבסיביר באוגוסט 1917. הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר הבולשביקית בנובמבר 1917, אך אז הועברו ליקטרינבורג, שהייתה בשליטת הצבא האדום. הצאר ומשפחתו, יחד עם אלכסיי החולה וכמה ממשרתי המשפחה, הוצאו להורג על ידי כיתת יורים במרתפו של בית איפטייב שם הם היו אסורים, בליל ה־16 או 17 ביולי 1918, על ידי פלוגת בולשביקים שמפקדה היה יקוב יורובסקי.
ההוצאה להורג התקיימה בזמן שיחידות של הקורפוס הצ'כי, שנסוגו מרוסיה, התקרבו ליקטרינבורג. בשל פחדם כי הלגיון יכבוש את העיירה וישחרר את הצאר, סוהריו של ניקולאי החליטו לרצוח אותו ואת משפחתו מיד.
לזמן רב חשבו כי גופותיהם של ניקולאי ומשפחתו נזרקו לתוך פיר של מחצבה במקום ששמו ארבעת האחים. למעשה, דבר זה היה נכון; הם באמת נזרקו לשם בליל יולי ה־17/16. בבוקר הבא, כאשר החלו להתגלגל שמועות, יורובסקי הוציא את הגופות והסתיר אותן במקום אחר. כאשר הרכב שלקח את הגופות התקלקל בדרך לאתר הנבחר הבא, הוא עשה סידורים חדשים וקבר את רוב הגופות בבור סגור ומוחבא בדרך קופטיאקי, דרך נידחת ועזובה כ־20 קילומטרים מצפון ליקטרינבורג.
[עריכה] שמועות על ניצולים מהמשפחה המלכותית
ההסתרה של ההוצאות להורג ושל הגופות הובילה לשמועות שהצאר או חלק מחברי משפחתו עדיין היו בחיים. כמה אנשים טענו כי ראו את הצאר במחנות עבודה בסיביר בשנות השלושים המאוחרות. טענות אלה מעולם לא נלקחו ברצינות, אך מספר אנשים בשנות העשרים והשלושים טענו, באופן יותר רציני, כי הם בני משפחת רומנוב. הידועה ביותר הייתה אנה אנדרסון, שטענה כי היא הדוכסית אנסטסיה, והצליחה לשכנע בכך כמה מחברי משפחת רומנוב המוגלים. כנראה שהיא אף האמינה בטענתה בעצמה, אך בדיקות דנ"א שנעשו לאחר מותה קבעו כי היא שיקרה.
בתחילת שנות ה־90, לאחר נפילתה של ברית המועצות, גופותיהם של בני משפחת רומנוב נתגלו, הוצאו מקברם, וזוהו בוודאות. דו"ח סודי של יורובסקי, שנתגלה בשנות השבעים המאוחרות, אך לא הגיע לידיעת הציבור עד לשנות ה־90, עזר לרשויות לאתר את גופותיהם. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת דנ"א. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגלות.
שתי גופות עדיין היו חסרות, זו של אלכסיי ואחת מהבנות: טטיאנה, מריה או אנסטסיה. על פי תיאורו של יורובסקי, הגופות של אלכסיי ואחת מהבנות, שפלוגתו של יורובסקי חשב כי הן של אלכסנדרה, נשרפו על יד אתר הקבורה ואפרן פוזר והוסתר. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פטר ופול ב־1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.
חייו של ניקולאי הומחזו בסרט ניקולאי ואלכסנדרה.
[עריכה] הפיכה לקדוש
ב־14 באוגוסט 2000, ניקולאי ומשפחתו הקרובה הוכרזו כקדושים על ידי הסינודה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. הם לא הוכרזו כקדושים מעונים, כיון שמותם לא היה תוצאה ישירה של אמונתם הנוצרית, ובמקום זה הם הוקדשו כ"נושאי פסיון". הם כבר נחשבו כקדושים על ידי כמה מחברי הכנסייה מחוץ לרוסיה כמה שונים קודם. לפי הצהרה של הסינוד של מוסקווה, הם הוכרזו כקדושים מהסיבות הבאות:
- "במלך הרוסי האורתודוקסי האחרון ובמשפחתו אנו רואים אנשים שביקשו בצורה אמיתית לגלם בחייהם את ציווי הבשורה הנוצרית. ביסורים שהם חוו במאסרם בצורה צנועה וסבלנית, ובמות הקדושים שלהם באקטרינבורג בליל ה־17 ביולי 1918, הם הראו את האור של האמונה בישו שכובשת את הרע".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אוסף של מאמרים רבים, יחד עם ספרים שיצאו מדפוס
- רשימה של אתרים העוסקים בצאר זה
- סיפורו של יקוב יורובסקי על ההוצאה להורג של המשפחה המלכותית
[עריכה] הערות שוליים
- ^ התואר הרשמי המלא של ניקולאי היה "ניקולאי השני, הקיסר והשליט של כל רוסיה, צאר של מוסקווה, קייב, ולדימיר, נובוגרוד, קזן, אסטרחן, פולין, סיביר, חצי האי קרים, גאורגיה, שליט של פסקוב, הנסיך הגדול של סמולנסק, ליטא, וולקיניה, פודוליה, ופינלנד, נסיך אסטוניה, ליבוניה, קורלנד וסמגל, סמוגיטיה, ביאליסטוק, קרליה, טבר, יוגוריה, פרם, ויאטקה, בולגריה וארצות אחרות, שליט ונסיך גדול של נובוגרוד התחתית, טכרניגוב, ריאזן, פולוטסק, רוסטוב, ירוסלב, בלוסרו, אודוריה, אובדוריה, קונדיה, ויטבסק וכל אזור הצפון, לורד ושליט בארץ איברי, קרטליני, קברדין, ומחוזות ארמניה, שליט של הנסיכים הקירקסיים והמוטיים, לורד טורקסטן, דוכס שלזוויג, הולשטיין, סטורמרן, דיטמרשן ואולדנברג, ויורש נורבגיה"
| הקודם: אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה |
צארים רוסיים | הבא: מיכאיל השני |
|
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקווה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית |
|
פיוטר הראשון "הגדול" | יקתרינה הראשונה | פיוטר השני | הקיסרית אנה | איוואן השישי | הקיסרית אליזבתה | פיוטר השלישי | יקתרינה השנייה "הגדולה" | פאבל הראשון | אלכסנדר הראשון "המנצח" | ניקולאי הראשון | אלכסנדר השני "המשחרר" | אלכסנדר השלישי | ניקולאי השני |
