חיים הזז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חיים הזז (1898 - 1973) סופר ומחזאי עברי. איש רוח והגות, מהבולטים בדורו, ומנהיג תרבותי.

תוכן עניינים

1 ביוגרפיה
- 1.1 עד עלייתו לארץ
- 1.2 לאחר עלייתו לארץ ישראל
2 יצירתו
3 לקריאה נוספת
4 הערות וסימוכין
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] עד עלייתו לארץ

חיים הזז נולד בכפר קטן באוקראינה בשם סידורוביטשי, שם עברה עליו ילדותו, בקרב אוכלוסייה מעורבת של יהודים ומקומיים. קיבל חינוך דתי בבית הוריו, כמו גם מפי מלמדים ומפי מורים.

בהיותו בן 16, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, עבר ללמוד לימודי חול בקייב, חרקוב ומוסקבה. בגיל 23 (1921) שהה כשנה וחצי בקרב חלוצים ציונים שעברו הכשרה לקראת עלייה לארץ בקונסטנטינופול, ולימד אותם עברית. משם עבר לפריז, שם עשה את תשע השנים הבאות. בפריז חיבר הזז את יצירותיו הראשונות: שלושה סיפורים אודות המהפכה הרוסית, שהתפרסמו בביטאון התקופה, וכן את הפואמה: 'חתן דמים', שתורגמה לאנגלית בידי א.מ לאסק וזכתה לתשבחות מפי ט.ס. אליוט.

בקיץ 1928 ביקר בברלין, שם היה עד לצמיחת התנועה הנאצית וחש באסון הממשמש ובא, ושם הגה את הרעיון לכתיבת מחזהו 'בקץ הימים'. מחזה זה נכתב רק אחר כך, בהיותו בארץ ישראל, וראה אור ב-1933.

[עריכה] לאחר עלייתו לארץ ישראל

באביב 1931 עלה הזז לארץ ישראל, וקבע את דירתו בירושלים. הוא חי חיי דלות בחדרים דלים, ונאלץ לעבור דירה לעתים תכופות משכונה לשכונה. תקופה מסוימת חי בשכנות לעולים מתימן, והזדהותו עמם השפיעה על יצירותיו ('היושבת בגנים' ו'יעיש'). חיים הזז היה בעלה של המשוררת יוכבד בת-מרים, בנם, נחום, זוזיק, הזז, נפל בקרבות להגנת ירושלים בשנת תש"ח. ^[1]

משנת 1961 ועד למותו בשנת 1973 התגורר בבית מספר 18 ברחוב חובבי ציון, בשכונת קוממיות (טלביה) בירושלים (במקום זה ממוקמת היום יד למורשת חיים הזז)^[2]. הזז הותיר אחריו עזבון שכלל גם כתבי יד שטרם ראו אור בדפוס. חלק מיצירותיו תורגמו לשפות שונות. הזז קבור בהר הזיתים.

הזז היה ממיסדי האקדמיה ללשון עברית, וחבר כבוד בה משנת 1961. הוא כיהן גם כנשיא אגודת הסופרים העברים.

הוא קיבל תארי דוקטור לשם כבוד מן הסמינר התאולוגי בניו יורק, מדרופסי קולג' בפילדלפיה ומהאוניברסיטה העברית. בשנת 1942 הוא זכה בפרס ביאליק, ובשנת 1953 זכה בפרס ישראל לספרות עברית.

[עריכה] יצירתו

מוטיבים חוזרים ונשנים ביצירותיו הם מהפכות התרבות שעברו יהודים במקומותיהם השונים, פער הדורות, הכיסופים לגאולה ומשבר האכזבה מהם. יצירותיו של הזז יצאו באסופות שונות, במהדורות רבות, מבחרים למיניהם וכינוסים שונים, בעיקר בשביל מערכת החינוך.

בין ספריו:

הדרשה וסיפורים נבחרים, דביר, תל אביב, תשנ"א 1991.
חגורת מזלות, סיפורים, עם עובד, תשי"ח 1958.
אבן שעות, סיפורים, עם עובד תל אביב, תשל"ג 1973.
אבנים רותחות, סיפורים, ובהם גם סיפורו הידוע "הדרשה", עם עובד תל אביב, 1965.
ימלא, אבן חושן, רעננה, 2005.
יעיש, על חיי יהודי תימן בצנעא, עם עובד, תל אביב, 1955.
היושבת בגנים, רומן, על חיי עולי תימן בירושלים, עם עובד, תל אביב, תשכ"ה 1965.
בישוב של יער, רומן, שטיבל, תל אביב, תר"ץ 1930.
דלתות נחושת, סיפור, דבר, תשט"ז, 1957.
צל הפוך, עם עובד, תל אביב, 1955.
בקולר אחד, סיפורם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני), עם עובד, תל אביב, תשכ"ג 1963.
פעמון ורימון, סיפורים, עם עובד, תל אביב, תשל"ו 1976.
חתן דמים, סיפור, איורים - רות צרפתי, סיפור מקראי על ציפורה, אשת משה, המנסה להקריב את בנה לאלוהיו.
בקץ הימים, מחזה בשלוש מערכות, על ימי שבתי צבי, עם עובד, תל אביב, תש"י 1950.

[עריכה] לקריאה נוספת

על חיים הזז ויצירתו נדפסו מאות מאמרי בקורת, מסות, סקירות ועבודות אקדמיות. כאן מובאת רק רשימה חלקית. רשימות מלאות מובאות ברמב"י, באתר בית הספרים הלאומי.

אף-על-פי-כן, נוע ינוע, על חיים הזז, מאת דן מירון, נדפס בדימוי, 23, תשס"ד 2004.
’אדם מישראל’ כ’אדם מיוחד’ ו’מופלא’, לשאלת האפיון בסיפורי הזז, מאת מלכה שקד, נדפס במחקרי ירושלים בספרות העברית, תשנ"ז 1997.
חיים הזז : הסופר, הדרשן והנואם, מאת אבינעם ברשאי, נדפס במחקרי ירושלים בספרות העברית, תשמ"ה 1985.
בין סיפורת לנאום , על המסר הרעיוני של יצירת הזז, מאת אליעזר שבייד, נדפס בדבר, אוקטובר 1983.
כל אדם מישראל שאין בו גוזמא - שכור ומנוול טוב הימנו, על סגנונו של הזז, מאת גרשון שקד, נדפס בעיתון 77, 42, תשמ"ג 1983.
חיים הזז : יודפא, יודקה, דבין, מורושקה, מאת אהוד בן-עזר, נדפס בהארץ, אדר תשל"ג 1973.
כמה דברים על הזז, מאת אהרון מגד, נדפס במשא, מוסף דבר, 12, תשל"ג 1973.
חיים הזז : מילים בגדולתן, עיון מחודש בסיפורי תימן של המספר, מאת הלל ברזל, נדפס בגזית, כ'א, תשל"א 1971.
הערות ל"בקולר אחד", לחיים הזז, מאת דן לאור, נדפס במאזנים, מ'ג, תשל"ז 1977.