מאיר פיינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מאיר פיינשטיין

מאיר פיינשטיין (5 באוקטובר 1927 - 21 באפריל 1947), מעולי הגרדום, לוחם במחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בצינוק, בהיותו בן 20, בטרם הוצא להורג.

[עריכה] ילדות ונעורים

מאיר פיינשטיין נולד ב-ט' בתשרי, תרפ"ח, 5 באוקטובר 1927, בעיר העתיקה בירושלים. הוריו, בלה ואליעזר, היו שומרי מצוות אשר עלו מבריסק, אז בליטא. במשך עשר שנים למד בישיבת עץ חיים, והיה אחד מתלמידיו של הרב אריה לוין. בהיותו ילד מת עליו אביו, ופיינשטיין נאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. הוא עבר בין עבודות שונות בעירו, ולאחר מכן החל לעבוד כפועל ברמתיים, ובקיבוצים נגבה וגבעת השלושה. בגבעת השלושה החליט להצטרף לארגון "ההגנה".

[עריכה] במחתרת ובצבא הבריטי

בשורות "ההגנה" התחיל פיינשטיין את הכשרתו הצבאית. במקביל נהג ללמוד לימודי חול מתוך ספרים ששלח לו אחיו מירושלים. פיינשטיין ניסה ככל יכולתו להשלים את השכלתו שנקטעה, ואף חלם עד סוף ימיו להיות סופר.

כאשר הגיעו אל פיינשטיין שמועות על פעולות ההשמדה של הנאצים כנגד היהודים באירופה, החליט להתגייס ולסייע למאמץ המלחמתי. בתחילת שנת 1944 הציג פיינשטיין, שבאותה עת היה בן 16 אך נראה מבוגר מגילו, תעודה שקיבל ממוכתר פתח תקווה לפיה גילו הוא 20. על סמך התעודה התגייס לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי במזרח התיכון. זיוף זה הזיק לו מאוחר יותר במשפט שבו נגזר גורלו. בתחילה התנגדה משפחתו לגיוסו בגיל כה צעיר, אך לאחר שהחליט, אי אפשר היה לעצרו.

כשנתיים וחצי שירת פיינשטיין בארץ ישראל, אלכסנדריה וביירות. במכתבים ששלח אל ביתו הביע את געגועיו אל הארץ אליה היה קשור. בצבא הבריטי יצר קשרים חברתיים עם חיילים שהיו חברי מחתרת האצ"ל וסייע להם להבריח נשק ממחנות צבאיים שמחוץ לארץ ישראל אל המחתרת.

באוגוסט 1946 השתחרר מן הצבא. בשל מה שנימק כחוסר פעילותו בהיותו חבר "ההגנה", שקל להצטרף אל האצ"ל. בתחילה הביע ספקות האם תואמות פעולות האצ"ל את אמות המוסר, אך לאחר שהשתכנע כי לפי מידותיו כך הדבר, הצטרף אל סניף האצ"ל הירושלמי. מאותו רגע פעל בדבקות ובלהט במסגרת המחתרתית. בתחילה פעל פיינשטיין בחת"ם (חיל התעמולה המהפכני של הארגון), ולאחר מכן התקבל לקורס סגנים. באמצע הקורס יצא פיינשטיין להשתתף בפעולה שעתידה הייתה לחרוץ את גורלו.

[עריכה] התקפת תחנת הרכבת בירושלים

בבוקר ה-30 באוקטובר 1946 התכנסו מספר לוחמי אצ"ל בדירת חבר המחתרת מנחם מדמוני בירושלים, ללא ידיעה מוקדמת על משימה. אליהו לוי, שכונה "אביאל", ממפקדיו הוותיקים של הארגון בעיר, הציג בפניהם שלוש מזוודות נפץ ושק עם כלי נשק. היינריך ריינהולד, מפקד באצ"ל שכינויו היה "ינאי", לא הגיע לפגישה, וההנחה הייתה כי ייתכן ונאסר. המשימה שהוטלה על הכוח הייתה פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, כחלק ממאמצי הארגון לפגוע בתשתיות ששימשו את הממשלה והצבא הבריטיים, ולנסות לשתק את התנהלות השלטון באמצעות התקפות חוזרות במתקניו. הוסבר להם כי חומר הנפץ מתפוצץ חצי שעה לאחר חימוש המנגנון הכימי בפצצה. כמו כן הותקן מנגנון מלכוד שימנע את נטרול המנגנון הכימי.

בפעולה השתתפו שמונה צעירים. שניים מהם כבר שהו בתחנה, מחופשים לסבּלים ערבים. בין השישה האחרים היו פיינשטיין שתפקד כנהג המכונית, ו"אביאל" וסימה פליישהקר שעמדו להתחזות לזוג נאהבים היוצא לירח דבש. כדי לקצר את זמן ההמתנה לפיצוץ הופעל המנגנון כבר בעת הנסיעה. כשהגיעו לתחנה לקחו ה"סבלים" את מזוודותיהם והניחום ליד קופות התחנה, אז הוצאו הניצרות והמזוודות מולכדו.

אנשי המחתרת חזרו אל המכונית, אולם אביאל וסימה נשארו בתחנה כדי להשלים את משימתם. מאחר והמחתרת לא רצתה שיפגעו אנשים אלא התחנה בלבד, החליטה מבעוד מועד לפרסם אזהרה, למרות הסיכון הרב שהיווה העניין ללוחמיה. סימה הוציאה מתיקה מפת בד לבנה גדולה ופרשה אותה על המזוודות. בעברית, ערבית ואנגלית נרשם עליה "סכנה מוקשים!" ומתחת סמל האצ"ל. הם התחילו להתרחק, אולם שניים מהערבים בתחנה הבחינו במתרחש והזעיקו את האנשים הרבים במקום לדלוק אחריהם. אביאל וסימה הוקפו בהמון רב. אחד המאבטחים, אריה אשל, שלף אקדח וירה מעל ראשי האנשים. סימה הצליחה להחלץ מאחד הערבים שאחז בה, והלוחמים זינקו אל מכונית המילוט שיצאה בנסיעה מהירה מן המקום.

בתחילה נראה היה כי הצליחו להמלט, אך לאחר רגע ניתכה אש כבדה מכל עברי המכונית ומשוריין בריטי החל לדלוק בעקבותיה. בדרך אמר פיינשטיין "אני נוהג ביד אחת", אך דבריו התקבלו כהלצה. אשל העיד כי רק המיומנות והמהירות של פיינשטיין הצילו אותם ממוות. המכונית הגיעה אל מקום האיסוף בשכונת ימין משה, אז הבחינו כי כמעט כולם נפצעו, וכי ידו השמאלית של פיינשטיין רוסקה ושתתה דם רב במשך כל זמן הנסיעה.

פיינשטיין רץ כ-300 מטר אל עבר בית הזוג שטיין, ביקש עזרה ראשונה, נכנס אל הבית ונפל. בעקבותיו הגיעו השוטרים שעקבו אחרי סימני הדם.

תחנת הרכבת של ירושלים לאחר הפיצוץ

בדירה ניסה אחד השוטרים להרים ידו על פיינשטיין, וזה עצרו כשקרא בפניו "אני שבוי מלחמה". משם העבירו אותו, ללא טיפול רפואי, אל בית הסוהר הצבאי בשכונה הגרמנית. רק לאחר שדרש טיפול בבית הסוהר, הובל פיינשטיין בליווי שישה שוטרים חמושים אל בית החולים. כשהגיע שאל אותו מיד הרופא אם מסכים הוא שיקטעו את היד מחשש להרעלת דם. מאיר השיב במקום: "קטעו".

נתפסו בפעולה גם דניאל אזולאי, משה הורוביץ ומסעוד ביטון.

בשעה שתיים בצהריים ניסה קצין חבלה בריטי לנטרל את הפצצה, אולם זו התפוצצה, הרגה אותו, והחריבה את התחנה.

זמן לא רב אחר כך התברר כי מי שהיה אמור להיות מפקד הפעולה ונעדר ממנה, "ינאי", היה למעשה מלשין. הבריטים ידעו מבעוד מועד על הפעולה, וכך נפלו לוחמי האצ"ל לתוך מארב.

כאשר שכב פיינשטיין בבית החולים, שהה באותו החדר עם דב גרונר. גרונר סיפר מאוחר יותר שמאיר השאיר עליו רושם רב; למרות הפציעה הקשה והזרוע הקטועה היה חזק ברוחו ועודד את חבריו הפצועים.

• לקריאה נוספת, באתר האצ"ל: [1]

[עריכה] מהלך המשפט

משה הורוביץ (משמאל) ומאיר פיינשטיין (מימין) מובלים לחקירה ביום 29 במרץ 1947. על ידיהם ורגליהם שרשראות, הם לוו בשוטרים חמושים, מסביב הקיפום מספר משוריינים בריטיים.

ספרו של אבא אחימאיר שהיה אצל פיינשטיין. את הספר נתן במתנה לידידו אזולאי שנידון גם הוא למוות אך עונשו הומר במאסר עולם. בהקדשה רשם לו:"דני! בצל הגרדום הנני מקדיש לך את ספר זה, למען תזכור שלא לחינם אני צועד לקראת המות, כי אם למעמד חרות העם". משמאל העמוד הראשון וצלב הקרס שהזכיר פיינשטיין במשפט.

כנגד פיינשטיין הועלו שתי האשמות: ירי מכלי נשק חם בתחנת הרכבת, והנחת הפצצות. הוא דחה את כל תחנוני משפחתו להתגונן במשפט, והודיע להם כי "לא ישפיל עצמו בפני המשעבד", ולא יבקש רחמים.

המשפט נפתח ב-26 במרץ 1947. הנאשמים במשפט היו פיינשטיין, אזולאי, הורוביץ וביטון. פיינשטיין הופיע ללא עורך דין למשפט. כאשר הוקראו ההאשמות בפני הנאשמים ונשאלו האם הם מודים או לא הצהיר פיינשטיין: "אינני מכיר בחוקיות בית המשפט ולא אשתתף בדיונים. תשובתי להאשמות תינתן בהצהרה שאקרא". לאחר מכן לא הגיב עוד וישב כשהוא קורא כרך של כתבי ז'בוטינסקי.

באוזני משפחתו היה חוזר ואומר: "מוטב למות בכבוד, מאשר לחיות בתוך השפלה". במהלך המשפט לא השתתף כלל, אלא ישב דומם וקרא בעיתונים. מדי פעם היה שולח חיוכים אל משפחתו וחברתו. נשיא בית הדין פנה אליו מספר פעמים וכשלא קיבל תשובה, רשם פעם אחר פעם: "הנאשם שותק מתוך כוונה עזה ומתוך ביזיון בית הדין". אחיו של מאיר, בנימין, הביא תעודות המעידות על גילו הצעיר של מאיר. אולם התובע הביא תוצאות בדיקות של רופא צבאי שקבע כי גיל הנאשם הוא בין 23 ל-25. כאשר ניסה בנימין להתערב קרא אליו מאיר: "בנימין, אני מבקשך שלא לפנות לרופאים הנאצים האלה".

ביום השישי למשפט ביקש לפתע פיינשטיין לחקור את אחד העדים, שוטר בריטי. מאיר הציג ספר של אבא אחימאיר, "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'". על העמוד הראשון צויר בגדול צלב קרס ובאנגלית לא ברורה נרשם "הם עוד לא מתים". מאיר שאל את השוטר: "את הספר השארתי במכוניתך, כשהוחזרתי ביום שישי האחרון לכלא. מצאתי עליו את הכתובת הזאת. האם ידוע לך מי כתב אותה?". אב בית הדין ביקש לראות את הציור והעיר: "בוודאי שלא אנגלי כתב אותה, הרי מצויר כאן צלב קרס". מאיר השיב לו: "היטלר אמנם מת, אך תלמידו וחברו אינו מבייש את תורתו". אז התיישב פיינשטיין במפתיע והמשיך לשתוק לאורך כל המשפט, עד שנשא את הצהרתו.

לפני הקראת פסק הדין קרא פיינשטיין את הצהרתו לפני בית הדין הצבאי. בין היתר אמר בה:

ב-3 באפריל 1947 ניתן פסק הדין במשפטם של הארבעה. אחיו של פיינשטיין ניסה שוב להוכיח כי גילו של מאיר צעיר, אך השופט סירב לקבל עדויות שאינן מנוהלות על ידי הנאשם או עורך דין שמינה מטעמו. בשעות אחר הצהריים, לאחר התייעצות שארכה 45 דקות, קרא נשיא בית הדין, קולונל קופר, את גזר הדין. הורוביץ וביטון, שבמשפט הכחישו כל קשר לעניין (מפני שנתפסו במקום רחוק והאצ"ל החליט כי עליהם לכפור בעובדות), יצאו ללא עונש. פיינשטיין ואזולאי נידונו למוות בתלייה. בהנתן פסק הדין הכריזו השניים: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". כשכבלו השוטרים את ידיו ורגליו של פיינשטיין והחלו גוררים אותו מהאולם שר את "התקווה".

ב-17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין ושל משה ברזני מה-17 במרץ. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר.

רק עשרים שנה לאחר האירועים, התברר כי דניאל אזולאי, שפיינשטיין ראה בו חבר קרוב ושותף למאבק המחתרת, היה סוכן שתול חשאי של הש"י בשורות האצ"ל, וכי החנינה בוצעה הודות למאמצי צמרת הנהלת הסוכנות היהודית.

[עריכה] בהיותו בתא הנידונים למוות

אל הנציב העליון הגיעו בקשות רבות לחנינת פיינשטיין וברזני. פנו אליו בין היתר דוד בן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ויצחק בן צבי, בשם הוועד הלאומי. שני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, ומשפחות הנידונים ביקשו חנינה אף הם.

בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" ישב בתא הנידונים למוות עם משה ברזני. על דפי ספרים שונים רשם פיינשטיין סיסמאות ועליהן דברים כגון: "טוב למות עם נשק בידיו מאשר לחיות עם ידיים מורמות", "הרוצה לחיות בכבוד חייב ללחום בעד החיים". כאשר הצליחו פיינשטיין וברזני ליצור קשר עם האסירים האחרים בדרכם למקלחת, היה תמיד חיוך נסוך על פניו של פיינשטיין, היה מבקש שלא ידאגו לו, ובאחת הפעמים ביקש שימסרו שלום לאחיו (שהיו חברי הלח"י) ו"נשיקות חמות" לגאולה כהן על בריחתה הדרמטית מבית החולים של בית הסוהר. הרב אריה לוין, "אבי האסירים", היה מבקר אצל הנידונים ושאר האסירים מידי שבת ומעודד את רוחם.

באחת הפעמים יצרו קשר עם אסירי המחתרת האחרים בכלא, על ידי מסרים כתובים בניירות זעירים שהוטמנו בקליפות בננה, וביקשו מהם שיכינו עבורם זוג רימונים. תוכניתם הייתה לפוצץ רימון אחד על הפמליה שתבוא לקחת אותם אל הגרדום, ובעזרת השני להתאבד, בבחינת מה שעשה שמשון, "תמות נפשי עם פלשתים". אליעזר בן עמי הוא שהכין את הרימונים. הוא לקח שני תפוזים, רוקן את תכולתם, מילא אותם בחומר נפץ, רסיסי ברזל נדחפו לקליפתם, והוכנסה מערכת הדלקה ויזם. את ההפעלה יכלו לבצע על ידי רשף של סיגריה. המכסה היה חלקו העליון של התפוז שהוצמד בסיכות עץ קטנות רבות. לאחר שהוכנו, הועברו התפוזים אל תא הנידונים יחד עם דברי מזון נוספים.

[עריכה] "רימון בין הלבבות"

ב-21 באפריל, ב' באייר תש"ז, גברו השמועות כי שני הנידונים עומדים להיות מוצאים להורג. על ירושלים היהודית הוטל עוצר מלא. בשש בערב הודיעו לפיינשטיין וברזני הן על אישור פסק הדין והן על ביצועו באותו יום בשעה ארבע לפנות בוקר. הרב אריה לוין נקרא להגיע בערב כדי שיקראו בפניו וידוי ויתפללו. הוא אמר כי הוא חושש שלא יצליח לעמוד בכך ושחלילה יקרה אסון בזמן המעמד. הוא גם שאל 'וכי מה חטאו?... על מה יש להם להתוודות?, וכי יש צדיקים גדולים מאלה העולים לגרדום למען קידוש השם וישראל?'. הוא סירב, בפעם הראשונה, להגיע אל בית הסוהר ולבו נשבר על שלא הצליח לעזור לביטול גזר דינם. הרב גולדמן, הרב הרשמי של הוועד הלאומי, הסכים להגיע אליהם בשעות הערב. בשעה תשע ורבע הגיע אליהם. הוא העיד לאחר מכן כי היו עליזים בהתנהגותם ולא ניכרה בהם התוכנית. הרב ביקש להכין אותם לקראת הצפוי אך הם ענו לו כי אין גורלם שונה מגורל מיליוני אחיהם שנרצחו. הם ביקשו למסור לו סליחה ממשפחותיהם על הצער שגרמו להם. הם שרו עימו את תפילת "אדון עולם". לאחר מכן אמר עימם וידוי. עד השעה עשר וארבעים שוחחו על קידוש השם ועל רבי עקיבא שאמר תורה בזמן שעונה במסרקות ברזל. לקראת אחת עשרה אמר להם שלא יאבדו תקווה. הם נתנו לו את כל הסיגריות שבתאם וביקשו שיחלק אותם בין האסירים וגם לשוטר הבריטי ששמר עליהם והיה הוגן כלפיהם. הוא אמר שיחזור אליהם לפני רגעיהם האחרונים כדי לראותם והם ניסו לשכנע אותו שלא יבוא. הם שרו את "התקווה" במלואה. כשעזב אל חדר הקצינים בכלא, הצהיר במפורש שיבוא כדי לנכוח במעמד הגבורה.

אז הגיעה התלבטותם הגדולה. הם ידעו כי אם ישליכו את אחד הרימונים על משלחת התלייה יפגע גם הרב גולדמן. הם החליטו כי יוותרו על תוכניתם, וכי ימותו רק הם בידי עצמם ולא בידי התליין הבריטי. הסימנים הראו כי ברזני אימץ את הרימון אל חזהו בידו השמאלית ופיינשטיין הקטוע נלחץ אל ברזני והניח את חומר הנפץ בין שניהם.

בשעה אחת עשרה וארבעים נשמעה בכלא התפוצצות חזקה שהרעידה חלק בבניין. החלה מהומה בכלא, מפקד הכלא, עוזריו והרב גולדמן רצו מחדרם אל תא הנידונים. השוטר ששמר על התא צעק אליהם המום: "שניהם מתים! התפוצצו!". הדלת הייתה פרוצה והמראה הנורא היה של ברזני ופיינשטיין, חזיהם קרועים, כשהם מתים. באחת בלילה הוצאו הגופות והועברו אל בית החולים.

הודעת האבל של האצ"ל על מות פיינשטיין וברזני.

[עריכה] לאחר מותם

הרב הראשי ציווה לקבור את השניים למחרת, בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קברות "קדושי המאורעות" תרצ"ו-תרצ"ט. גופותיהם הובלו תחת משמר כבד של משוריינים. הלוויתם הייתה מצומצמת בשל העוצר אשר הטילו הבריטים בירושלים. כוחות צבא ורכבים צבאיים מילאו את כל העיר. נכחו רק משפחתם הקרובה, ארוסתו של פיינשטיין, רחל, ארבעה עיתונאים, והרב לוין שהיה האבל הראשי.

בעיני רבים נחשבו השניים לגיבורים. האצ"ל והלח"י הכריזו עליהם כעל בעלי "תהילת עולם". נתן אלתרמן כתב עליהם שיר שפורסם בטורו "הטור השביעי" (להלן חלק ממנו):

מנחם בגין, שהיה מפקד האצ"ל, הביא את סיפור השניים ב"נאום הצ'חצ'חים" הדרמטי שנשא בבחירות 1981:

על שמו של מאיר פיינשטיין קרויים רחובות בערי ישראל.

[עריכה] לקריאה נוספת

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: נאומו של מאיר פיינשטיין

• גאולה כהן ואנשל שפילמן (עורכים), רימון בין הלבבות, הוצאת המדרשה הלאומית.
• חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום , הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תש"ס.
• יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום , הוצאת הדר, תל אביב, 1974.
• יצחק גוריון, הניצחון עלי גרדום, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1963.
• נתן אלתרמן, בליל ההתאבדות, עיתון דבר, 25 באפריל 1947 ומופיע ב: הטור השביעי - תש"ח (עוזי שביט, עורך), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמוד 306.

   

ערך מומלץ