תוכנית החלוקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מפת תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית של האו"ם לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית (פלסטינית), עם תום המנדט הבריטי. ההחלטה על תוכנית זו נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות. אמנם קדמה לה הצהרת בלפור שאושרה על-ידי חבר הלאומים, אולם תוכנית החלוקה הייתה אופרטיבית, וקבעה תאריך ברור להקמת מדינה יהודית.

החלטת האו"ם מוזכרת במגילת העצמאות.

[עריכה] מקור התוכנית

ערך מורחב – ועדת אונסקופ

מקור התוכנית בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP - United Nations Special Committee of Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לבריטניה מחבר הלאומים אל האו"ם. האו"ם ראה עצמו כיורשו של חבר הלאומים שהתפרק לפני מלחמת העולם השנייה, ולפיכך דרש לבחון מחדש את כתבי המנדט. בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית הפלסטינית. באירופה החלו להתברר ממדי השואה, וכמיליון פליטים יהודים המתינו במחנות לפתרון, כיוון שלא יכלו לחזור לבתיהם הישנים. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה, דבר שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.

בזירה הבינלאומית, בריטניה נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.

הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קוֹרְפּוּס סַפַּרַנְדוּם"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דוח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947.

[עריכה] החלטת עצרת האו"ם

ערך מורחב – כ"ט בנובמבר

המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל בצורה "כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מהארץ עד לתאריך 1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי, ולהתפנות מהארץ עד לשעה זו. החלטה 181 גם קבעה את סדרי הממשל הזמני עד כינון המדינות החדשות, וכן שהמדינות החדשות יוכרזו בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות.

התפלגות ההצבעה באו"ם

	→ תומכות
	→ נמנעות
	→ מתנגדות
	→ נעדרות

תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה:

ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות: ארצות הברית, אוסטרליה, אורוגוואי, אקוודור, איסלנד, אוקראינה, ברית המועצות, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בלארוס, גואטמלה, דרום אפריקה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, האיטי, הולנד, ונצואלה, ליבריה, לוקסמבורג, ניו זילנד, ניקרגואה, נורבגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, צרפת, צ'כוסלובקיה, קוסטה ריקה, קנדה, שבדיה.
13 מדינות הצביעו נגד ההצעה: איראן, אפגניסטן, הודו, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה, תורכיה, תימן.
נמנעו 10 מדינות: ארגנטינה, אתיופיה, בריטניה, הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, הרפובליקה הסינית (סין הלאומית), צ'ילה, סן סלבדור, קולומביה.
מדינה אחת נעדרה: תאילנד.

האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שהייתה חלק מגרמניה הנאצית ואירלנד, ספרד ופורטוגל הנייטרליות. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם.

[עריכה] חלוקת השטח בין שתי המדינות

תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה כ-27,000 קמ"ר למדינה יהודית שתשתרע על פני כ-15,000 קמ"ר שהם 55% משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שתשתרע על פני כ-12,000 קמ"ר שהם 45% מהארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, את רצועת עזה עד אשדוד, את המחצית הצפונית של הנגב המערבי, את לב הנגב ובאר שבע ואת גב ההר ובקעת הירדן. ירושלים ובית לחם אמורות היו על פי ההצעה להיות שטח נייטרלי בחסות האו"ם. יש לציין שבלב שטחה של המדינה היהודית נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, במובלעת יפו ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של כ-400,000 ערבים במדינה היהודית.

השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9600 קמ"ר של הנגב שהוא דל במים וקשה לעיבוד חקלאי. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה. על אף ההסתייגויות והבעיות הרבות בתוכנית, החליטו הנהגות התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ לקבל את הצעת החלוקה, ואף יזמו פעילות דיפלומטית לקידום ההחלטה. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל (למעט נהריה שתושביה התאכזבו מאי-הכללתם במדינה היהודית). ההנהגה הערבית בארץ, לעומת זאת, דחתה את התוכנית מכול וכול (התנועה הקומוניסטית הערבית הייתה יוצאת הדופן היחידה).

למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה בלוד ו-5 מנוסעיו נרצחו. החלה מלחמת העצמאות.

[עריכה] גורל התוכנית

עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במועצת העם של היישוב העברי. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. ההכרה המיידית של שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות במדינת ישראל, סתמה את הגולל על תוכנית החלוקה.