הסכמי אוסלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת ההסכם, 13 בספטמבר 1993

הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל ובין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין, כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. השם הרשמי של הסכמים אלה הוא "הסכם העקרונות".

[עריכה] מבוא

אמנם כבר בוועידת הפסגה שהובילה להסכמי קמפ דייוויד נעשה נסיון למצוא פתרון לסכסוך בין הפלסטינים לבין מדינת ישראל אולם ההסכמים נחתמו בין מצריים וישראל, בלי השתתפות נציגות פלסטינית רשמית. החלק בהסכם העוסק בגדה המערבית ורצועת עזה, קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע.

הפעם הראשונה בה נפגשו נציגים ישראליים ופלסטינים בוועידה בינלאומית מוכרת הייתה בועידת השלום במדריד (1991). בוועידה סוכם כי ייפתחו בדצמבר של אותה שנה שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש,

יחד עם זאת, שיחות אלו איפשרו את המגעים שהובילו להסכמות אוסלו ועשור מאוחר יותר ליוזמת ז'נבה

[עריכה] המשא ומתן שקדם להסכמים

המשא ומתן לגיבושם של הסכמים אלה נערך בחשאי, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, ומכאן השם שבו הם ידועים. את המשא ומתן יזם ד"ר יוסי ביילין, סגן שר החוץ, ואת ישראל ייצגו בו ד"ר יאיר הירשפלד ורון פונדק. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, שאישר להמשיך בהן.

[עריכה] ההסכם הראשון

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס, ב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורבגי יוהן יורגן הולסט.

באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין, ישראל:

הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ועל ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.

באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, אש"ף:

הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובבטחון.
התחייב לבטל באמנה הפלסטינית את הסעיפים השוללים את קיומה של מדינת ישראל.
קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
קיבל את החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.
הודיע על נטישת הטרור והאלימות.
התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף
התחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית שינויים בסעיפים באמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של ישראל.

ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי". על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקני וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין המהוסס, כאשר קלינטון דאג לכך שערפאת יימנע מלנשק, כמנהגו, אותו או את רבין.

מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגה של ישראל מהיישובים הפלסטיניים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הייתה הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכמה זאת לא הובאה בפני הציבור הישראלי במשך מספר שנים, מפחד התנגדות בדעת הקהל. נושאים כבדי משקל, ובהם שאלת מעמדה של ירושלים, בעיית הפליטים, גורל ההתנחלויות וגבולות הקבע, לא נכללו בהסכם.

[עריכה] קבלת ההסכמים על ידי שני העמים

כשנודעו לציבור הרחב, הציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגבי הסכמי אוסלו. רובו של הציבור נשטף בגל של תקווה לסיום האלימות, אך רבים בימין היו בטוחים שההסכם לא יניב את התוצאות המקוות של סיום האלימות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי ליכוד אשר בקשו לתת הזדמנות להסכם עם הפלסטינים.

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח הארגון הגדול והשולט באש"ף אימץ את ההסכמים. הקיצוניים, שכונו ארגוני הסירוב (החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית), התנגדו להסכמים מאחר ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל וסרבו להכיר ב"יישות הציונית". אליהם הצטרפו גם חלקים אחרים של אש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. התנגדותם התבטאה בהמשך מעשי הטרור.

קיים היום מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים אשר קיבלו את ההסכם עשו זאת מלכתחילה מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו בהם השתמש רבות במונח ג'יהאד. במיוחד הסתמכו לנאום יוהנסבורג שבו השווה את ההסכם להסכם חודייבה שהנביא מוחמד חתם עם בני שבט קורייש, הסכם אשר מוחמד הפר. בנוסף, מביאים טוענים אלו את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים.

לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו שהישראלים אינם ממלאים אחרי צפיותיהם בהפסקת ההתנחלויות (למרות שלא הייתה דרישה להפסקת התנחלויות בהסכם) וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הסירוב בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הסירוב.

[עריכה] הרחבת הסכמי אוסלו

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994.
הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף (29 באוגוסט 1994).

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994.

[עריכה] הסכם אוסלו ב'

בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'", או בשמו הרשמי - הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.

במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

הסכם אוסלו השני עבר בכנסת ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. לעומת חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני אשר עזבו את מפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית" והצביעו נגד ההסכם, תמכו בו חברי סיעת יעוד אלכס גולדפרב וגונן שגב. סיעה זו התפצלה מ"צומת" ב-1994 וצורפה בראשית שנת 1995 לקואליציה. על חברי כנסת אלו נמתחה ביקורת שעיקרה שהסכם אוסלו ב' עבר בקולות אנשים שנבחרו לכנסת על ידי אנשי ימין שהצביעו "צומת".

קבוצת אנשי ימין בישראל הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.

אחד מאנשי הימין הקיצוני, יגאל עמיר, לא הסתפק בהפגנות, ורצח את ראש הממשלה, יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, במטרה מובהקת לעצור את ההסכם.

[עריכה] הסכמי אוסלו בתקופת ממשלת נתניהו

בבחירות שנערכו ב-1996 שונתה שיטת הבחירות, ולראשונה הונהגו בישראל בחירות אישיות לראשות הממשלה. לראשות הממשלה נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד. במהלך כל קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. במהלך כהונתו הוא המשיך בתהליך באיטיות מכוונת, והביא לחתימת:

פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון (15 בינואר 1997).
הסכם ואיי (23 באוקטובר 1998).

על אף שהתהליך המדיני לא נפסק לחלוטין, העובדה כי המו"מ להסדר קבע לא התחיל בשלב זה תסכלה רבים בציבור הפלסטיני, שחשו שישראל דוחה את העיסוק בנושא.

[עריכה] איבוד האמינות

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני באינתיפאדת אל-אקצה. מאז התגברות הטרור יותר ויותר פלסטינים וישראלים כאחד רואים את הסכמי אוסלו באור שלילי. במאי 2000, לפני פרוץ האלימות סקר של מכון תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב מצא כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת סקר שנערך במאי 2004 מצא כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.