מבצע אופרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מבצע אופרה, הידוע גם כמבצע תמוז, הוא מבצע הפצצת הכור העיראקי תמוז ב-7 ביוני 1981 על ידי חיל האוויר הישראלי. תקיפת הכור העירקי בוצעה על ידי רביעיית מטוסי F-16 מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), רביעיה נוספת מטייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון"), ומבנה של מטוסי F-15 לחיפוי, שהמריאו מבסיס "עציון" וטסו 1,100 ק"מ מעל ירדן וערב הסעודית.

[עריכה] רקע

בשנות השבעים החלו מדענים עיראקים לבחון דרכים להפקת פלוטוניום ועיראק חתמה על הסכם עם צרפת בו הבטיחה צרפת לספק לעיראק שני כורים גרעיניים - "תמוז 1" ו"תמוז 2". ישראל החלה לגלות עניין בנושא המאמצים העיראקיים במרץ 1975, והמודיעין הישראלי ניסה להשיג מידע על הכורים הגרעיניים ועל התקדמות הבנייה שלהם.

העיראקים סיימו לבנות את "תמוז 1" בשנת 1977 במרכז המחקר אל-טוואיתה, 18 ק"מ דרומית מערבית לבגדד. היה זה כור גרעיני בן 40 מגאווט המקורר במים רגילים, הצרפתים כינו את הכור "אוסיראק" , כמיזוג של המילה "אוסיריס" (דגם הכור הצרפתי, ששמו כשם אל המתים המצרי הקדום) והמילה "עיראק". העיראקים קראו לכור "תמוז 1" על שם חודש תמוז (שהוא בעצם יולי בלוח השנה הערבי האזרחי), בו עלתה מפלגת הבעת' לשלטון בשנת 1968. כחלק מעסקת הכורים, צרפת מכרה לעיראק גם 12.5 ק"ג של אורניום-235 מועשר ברמת 93%.

באוגוסט 1978 הובא הנושא לידיעת ממשלת ישראל, וראש הממשלה, מנחם בגין, החליט למנות את ראש אמ"ן כדי להעריך את תוכנית הכור העיראקי. על פי הערכת אמ"ן , העיראקים שאפו לייצר נשק גרעיני, והוערך כי העיראקים יהיו מסוגלים לייצר כארבע פצצות גרעיניות מדי שנה. ישראל ניסתה לפעול דיפלומטית יחד עם ארצות הברית, מ-1976 עד 1979, במטרה לשכנע את צרפת לחדול מסיוע לפרויקט, ללא הצלחה; היחסים עם משטרו של סדאם חוסיין והעולם הערבי בכלל היו אינטרס לאומי בעיני מנהיגות צרפת באותה תקופה.

[עריכה] הכנות לפעולה

מסלול הטיסה וביצוע התקיפה על הכור

ב-1979 החל צה"ל לבחון הצעות שונות להשמדת הכור, ההצעה שנבחרה הייתה לתקוף באמצעות חיל האוויר. הוחלט להקפיא את המשימה ולהמתין למטוסי F-16 שנרכשו מארצות הברית ושהיו צפויים להגיע לישראל, שהוערכו כמתאימים יותר למשימה (מבחינת טווח, כושר נשיאת חימוש, ומספר אנשי הצוות הנדרשים לתפעולם) מכל מטוס אחר שהיה ברשות חיל האוויר אז.

בפברואר 1979 חלה המהפכה האיסלמית באיראן, השאח נפל ואת השילטון תפס האייתולה רוחאללה ח'ומייני. כתוצאה מכך בוטלה עיסקת רכש של מטוסי F-16 אותם התכוונה איראן לקנות מארצות הברית. במקום זאת הציעו האמריקאים למכור את המטוסים לישראל. ב-2 ביולי הגיעה רביעיית המטוסים הראשונה לארץ.

באוגוסט 1980, בנאום אלים במיוחד, שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל. האמריקנים הגיבו בגינוי חריף של הנאום ואילו בישראל שקדו על הכנת תשובה מתאימה.

טייסי חיל אוויר אומנו לתקיפת הכור העיראקי, אך פרטי התקיפה נשמרו בסוד ואפילו לטייסים לא נאמר מה תהיה מטרת התקיפה עליה הם מתאמנים.

היציאה לתקיפה נדחתה מספר פעמים משיקולי ביטחון שדה ואחרים: מדען הגרעין פרופ' עוזי אבן הדליף ידיעה על התוכנית לשמעון פרס, מנהיג האופוזיציה. פרס התנגד לתוכנית במכתב ששלח לראש הממשלה ב-9 במאי: "...אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה, לייעץ לך, בכל כובד-הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר.... ...אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים." לדעתו של פרס הדרך למנוע פיתוח גרעיני בעיראק הייתה באמצעות לחץ דיפלומטי. הוא קיווה שמשטרו של פרנסואה מיטראן, שבאותו יום נבחר לנשיאות צרפת (ולזאת הכוונה "בתנאים הנוכחיים"), ישנה את גישתו. ב-10 במאי, כשהטייסים עסקו בהכנות אחרונות, הוחלט לבטל את היציאה, בין השאר מפני שבגין חשש שאם הידיעה דלפה לפרס, עשוייה הייתה להגיע גם לאויב. יציאה נוספת תוכננה ל-17 במאי, אך נדחתה. תאריך נוסף שנקבע היה 31 במאי, אלא שב-4 ביוני הייתה אמורה להתקיים פסגת בגין-סאדאת בשארם א-שייח', וכדי להימנע מפגיעה בפגישת הפסגה נדחתה הפעולה ל-7 ביוני.

אחת המגבלות העיקריות בתכנון המבצע הייתה הטווח הגדול אל המטרה ובמיוחד מגבלת כמות הדלק. הוחלט כי לא יערך במבצע תדלוק אווירי. על מנת להתגבר על מגבלת הדלק, מהירות הטיסה נקבעה על פי היעילות המירבית מבחינת החסכון בדלק. כמו כן, הוסרו ממטוסי ה-F-16 (מטוסי ההפצצה) מערכות ההגנה של הלוחמה האלקטרונית וצעד זה הביא להגדלת הטווח ב-7%. בנוסף, אישר דוד עברי, מפקד חיל האוויר באותה עת, לבצע תדלוק חם - תדלוק המטוסים בשעה שהמנועים פועלים לקראת ההמראה וזאת, על מנת לנצל את מלוא נפח מערכת הדלק במטוסים.

כדי לאפשר לחיל האוויר לטוס בנתיב המועדף מבחינתו, נדחתה הנסיגה משדה התעופה עציון, במסגרת הסכם השלום בין ישראל ומצרים בשנה.

[עריכה] התקיפה

ב-7 ביוני 1981 בוצעה התקיפה. ההמראה משדה התעופה עציון הייתה בשעה 16:00 ובסביבות השעה חמש וחצי לפנות ערב הפציצו שתי רביעיות מטוסי F-16 את הכור. לתקיפה צורף מבנה F-15 שמטרתו הייתה לחפות על מבנה התקיפה מפני מטוסי אויב ובעת הצורך לשבש את המכ"ם העיראקי. בין הטייסים שהשתתפו בתקיפת הכור העיראקי היה אילן רמון, לימים האסטרונאוט הישראלי הראשון. למרות שאל המטרה בעיראק טסו רק 14 מטוסים (שמונה F-16 ושישה F-15), השתתפו במבצע בסך הכול 70 כלי טיס.

הדרך ליעד עברה כ-1,100 קילומטרים בנתיב שעקף את ירדן מדרום, לרוב תוך טיסה בגובה נמוך של עשרות מטרים, כדי לחמוק מגילוי במכ"ם. התקיפה בוצעה בדיוק רב תוך שימוש בפצצות שימוש כללי קונבנציונליות בלתי מונחות, למרות הערכות רבות שפורסמו בעולם אחרי כן, לפיהן רק חימוש מונחה מדויק יכול היה להגיע לתוצאות אלו. הכור נפגע קשה ולא שוקם לאחר מכן. הושגה הפתעה מוחלטת, ולא נורו לעבר המטוסים טילי נ"מ. לאחר הטיסה חזרה לישראל אשר בוצעה בגובה רב, שבו כל המטוסים בשלום לבסיסם. המשימה כולה ארכה כשעתיים וארבעים וחמש דקות. עשרה חיילים עיראקים ששהו בכור נהרגו. כמו כן נהרג יועץ צרפתי ששהה באותה עת במתקן הסמוך לכור, כתוצאה מפצצה שהחטיאה את המטרה ^[1].

[עריכה] תגובות ותוצאות

הטייס אילן רמון, אחד מטייסי ה F-16 שהשתפו במבצע. ברבות הימים נהפך רמון לאסטרונאוט הישראלי הראשון.

עם היוודע דבר התקיפה נשמעו על המבצע דברי ביקורת חריפים מישראל ומחוצה לה. הפעולה גונתה על ידי כמעט כל ממשלות העולם, וביניהן ממשלת ארצות הברית, אשר טענה כי ההתקפה פוגעת בסיכויי השלום במזרח התיכון. שבועיים לאחר התקיפה אישרה מליאת האומות המאוחדות ומועצת הביטחון החלטת גינוי חריפה ביותר נגד ישראל. בניגוד לעמדתה הידידותית בדרך כלל, תמכה ארצות הברית (באישורו של הנשיא רונלד רייגן) בהחלטה.

רבים בשמאל ייחסו את העיתוי שנבחר לתקיפה למועד הבחירות לכנסת, שלושה שבועות לאחר מכן. בבחירות ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס, ברוב דחוק, לאחר שהמערך הוביל בהפרש ניכר בסקרים. בין המבקרים בלטה התבטאותו של ראש מטה ההסברה של המערך אותה עת ולימים נשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג. בראיון לכתב ה-BBC בישראל בוב סיימון, זמן קצר לאחר פרסום ההתקפה, אמר הרצוג: "יש משהו מוזר מאוד במועד שנבחר (להפצצה)... אפשר היה לבצע את הפעולה לפני חמישה חודשים, ואפשר היה לחכות לממשלה חדשה, ולפגוע בכור לאחר הבחירות. כי לפי כל הדעות, הכור לא היה עתיד להיות 'חם' לפני ספטמבר הקרוב." כיום ידוע כי בעיתוי התקיפה לא נשקלו שיקולים אלה, כי אם התקדמות הכור לעבר הפעלה מעשית, כך שאילולא הושמד, תוך שבועות ספורים הייתה פגיעה בו כרוכה ביצירת נפולת גרעינית שהייתה פוגעת בתושבים ובסביבה.

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה משהתברר אופיו של סדאם חוסיין, ונחישותו להשלים פיתוח נשק להשמדה המונית בארצו, התקפותיו בנשק כימי על האוכלוסייה הכורדית בעיראק, וכן רצונו לפגוע בישראל, ויכולתו לתרגם רצון זה לקוים מעשיים, טענו רבים בישראל וברחבי העולם, שהתבררה צדקתו של מנחם בגין אשר הורה על התקיפה. אולם קיימת דעת מיעוט, שבה עדיין מחזיק פרס, שטוענת שדוקא הפצצת הכור גרמה לדירבון תוכנית הנשק העיראקית, תוך כדי הסתרתה מעיני העולם בצורה טובה יותר: לאחריה החליט סדאם חוסיין לפזר את מתקני הייצור של עיראק לנשק השמדה המונית במקומות מסתור שונים כך שלא יהיו חשופים שנית לפגיעה אחת מרוכזת. להחלטה זו היו תוצאות מרחיקות לכת, וביניהן העובדה כי במשך שנים היה חוסיין חשוד בכך שהוא מייצר בסתר נשק להשמדה המונית, דבר שהיווה את ההצדקה לפתיחת מלחמת המפרץ השניה, כאשר בסיום המלחמה לא נמצאו כלל מתקנים כאלו. מאידך, טכנולוגיות חלופיות שפותחו מאוחר יותר להעשרת אורניום, כגון שימוש בצנטריפוגות, מבטלות את הצורך בכור גרעיני מרכזי, ומאפשרות ממילא פיזור הפרויקט על פני אתרים רבים.

[עריכה] הטייסים המשתתפים

הטייסים שהשתתפו בתקיפה נבחרו בקפידה, ומרביתם סיימו את השירות בחיל האוויר בדרגות בכירות.

זאב רז, היה בדרגת סא"ל וכיהן כמפקד טייסת הסילון הראשונה ומוביל המבנה הראשון. בתפקידו האחרון היה מפקד בית הספר לטיסה, והשתחרר בדרגת אל"ם.
עמוס ידלין, היה בדרגת רס"ן, כיהן כסגן המפקד של זאב רז, והיה מספר 2 במבנה הראשון. בתפקידו הנוכחי מכהן כראש אמ"ן בדרגת אלוף.
יפתח ספקטור, היה בדרגת אל"ם, וכיהן כמפקד בסיס רמת דוד. בתקיפה התנדב להיות טייס מן המנין, ונכנס לרשימת הטייסים רק לאחר התערבות אישית של רפול, הרמטכ"ל דאז ^[2]. השתחרר מן החיל בדרגת תא"ל.
דובי יפה שהיה בדרגת סרן בזמן התקיפה, ולימים חתנו של עזר ויצמן.
אמיר נחומי, היה בדרגת סא"ל וכיהן כמפקד טייסת אבירי הצפון ומוביל המבנה השני. בתפקידו האחרון היה מפקד בסיס רמת דוד, והשתחרר בדרגת תא"ל. נחומי הוא בעל עיטור המופת ממלחמת יום הכיפורים, ומאלופי ההפלות של חיל האוויר. במשך שנים רבות כונה "הצייר" בפרסומים אודות התקיפה, עקב תחביבו - ציור. לימים צייר שמונה ציורים של תקיפת הכור, והעניק אותם למשתתפי התקיפה.
חגי כ"ץ, שהיה בדרגת רס"ן, וכיהן כסגן המפקד של אמיר נחומי.
ישראל (רליק) שפיר, היה אז מספר 7, בן זוגו של אילן רמון. בתפקידו האחרון היה מפקד בסיס תל נוף, והשתחרר בדרגת תא"ל.
אילן רמון, צעיר התוקפים, היה בדרגת סרן, כיהן כקצין הניווט של טייסת אבירי הצפון, והיה מספר 8 במבנה. השתחרר מן החיל בדרגת אל"ם, ונהרג באסון מעבורת החלל קולומביה, כאסטרונאוט הישראלי הראשון.

[עריכה] לקריאה נוספת

שלמה נקדימון, תמוז בלהבות - הפצצת הכור העירקי - סיפור המבצע, הוצאת עידנים, 1986.
רודג'ר ו. קלייר, הפשיטה על הכור, הוצאת אריה ניר, 2005.

[עריכה] הערות שוליים

^ שנים לאחר המבצע הודה תא"ל יפתח ספקטור כי חולה בעת התקיפה, ולקה בבלק אאוט בזמן המשיכה שלפני שחרור הפצצות, דבר זה גרם להחטאת פצצותיו ופגיעה במתקן הסמוך מקור.
^ כתבה מעיתון "צפון העיר ת"א", מאת יעקב בר און