מיכאי אמינסקו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מִיכַאי אֶמִינֶסְקוּ הידוע גם כמִיכַאִיל אֶמינוֹביץ (15 בינואר 1850 – 15 ביוני 1889) מאחרוני המשוררים הרומנטיים, והמשורר הרומני הגדול והידוע ביותר. בין שיריו הידועים ביותר: "כוכב השחר" (Luceafărul), "נותר בי רק געגוע אחד בודד" (Mai am un singur dor), וחמשת ה"איגרות" (Scrisori).
אמינסקו היה פעיל באגודה הספרותית "ז'ונימאה" (Junimea נעורים) וחבר בולט במפלגה השמרנית, ועיתונאי בעתון "טימפוּל" (Timpul הזמן).
תוכן עניינים |
[עריכה] שורשים
"מיכאיל" היא צורה ארכאית יותר של השם "מיכאי" (הצורה הרומנית לשם "מיכאל"). שניהם היו בשימוש בתקופתו של אמינסקו והוא אישית עשה שימוש בשניהם. עם זאת, כיום קוראים לו ברומניה "מיכאי אמינסקו".
אביו היה גאורגה אמינוביץ' מ"קלינשט" (Călineşti) - באותה תקופה כפר במחוז בוקובינה השייך לאוסטרו הונגריה. הוא חצה את הגבול למולדובה והתיישב בסמוך לעיר בוטושאן. הוא התחתן עם ראלוקה יורסקו (Raluca Iurăscu), יורשת של משפחת אצילים מולדובנית.
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] שנים ראשונות
אמינסקו נולד ב-15 בינואר 1850, באיפוטשט (Ipoteşti) שבמחוז בוטושאן (Botoşani), מולדובה, רומניה, כילד השביעי מתוך 11 במשפחת אמינוביץ'. את ילדותו בילה בבוטושאן ובאיפוטשט בבית הוריו. מ-1858 ועד 1866 למד בבית הספר בצ'רנוביץ (Cernăuţi) וסיים חמישי מבין 82 תלמידים. אחר כך למד שנתיים בגימנסיה Ober Gymnasyum.
העדות הראשונה לכשרונו של אמינסקו ככותב הייתה ב-1866. בינואר של אותה שנה מת המורה לרומנית ארוֹן פוּמנוּל (Aron Pumnul) ותלמידיו הוציאו לזכרו חוברת בשם "דמעות של תלמידי הגימנסיה" ('Lăcrămioarele invăţăceilor gimnaziaşti) ובו הופיע השיר שכותרתו "ליד קברו של ארון פומנול" (La mormântul lui Aron Pumnul) חתום בידי "מ. אמינוביצ'יו". ב-25 בפברואר של אותה שנה הודפס שירו "לוּ היה לי" (De-aş avea) בביטאון הספרותי של יוסיף וולקן "פמיליה" (Familia משפחה) בפשט. שיר זה היה הראשון בסדרה של שירים של אמינסקו שהודפסו בקביעות, כשלעתים הודפסו שירים שתרגם אמינסקו מגרמנית. היה זה יוסיף וולקן שלא אהב את הסיומת הסלבית של שם המשפחה של המשורר הצעיר "איץ'" ובחר עבורו שם עט "רומני" יותר: "מיכאי אמינסקו".
ב-1867 הצטרף ללהקת התיאטרון של יורגו קאראג'יאלה (Iorgu Caragiale) כפקיד וכלחשן. שנה אחר כך עבר ללהקתו של מיכאי פסקלי (Mihai Pascaly). שתי הלהקות היו בין להקות התיאטרון הרומניות המובילות בזמנן, בלהקתו של פסקלי הופיעו מאתי מילו (Matei Millo) ופאני טארדיני-ולדיצ'סקו (Fanny Tardini-Vlădicescu). בנובמבר של אותה שנה השתקע אמינסקו בבוקרשט ועבד כפקיד וכמעתיק עבור התיאטרון הלאומי. במהלך תקופה זו הוא המשיך לכתוב ולפרסם שירה. הוא שילם את שכר הדירה שלו באמצעות שכר טרחה מתרגום מאות עמודים מספר של אנריק תאודור רוטשר (Enric Theodor Rotscher), על אף שהתרגום לא הושלם בסופו של דבר. באותה תקופה הוא החל לכתוב את הרומן "גאונות צחיחה" (Geniu pustiu).
ב-1 באפריל 1869 היה אמינסקו בין המייסדים של החוג לספרות "אוריאנט", שתחומי העניין שלו כללו איסוף של סיפורי אגדות, שירה עממית, ומסמכים הקשורים להיסטוריה הספרותית הרומנית. ב-29 ביוני של אותה שנה קיבלו חברי הקבוצה השונים משימה לבקר במחוזות השונים, המחוז שהוקצה לאמינסקו היה מולדובה. בקיץ זה, הוא נתקל באקראי באחיו יורגו, קצין צבא בגן צ'ישמיג'יו (Cişmigiu), אמינסקו סירב להיענות להפצרותיו של יורגו לחדש את קשריו עם משפחתו.
עוד בקיץ 1869 הוא נטש את להקתו של פסקלי ונסע לצ'רנוביץ וליאשי (Iaşi). הוא חידש את קשריו עם משפחתו ואביו הבטיח לו קצבה קבועה אם ימשיך את לימודיו בוינה בסתיו. באוקטובר 1869 התחיל את לימודיו בפילוסופיה באוניברסיטת וינה. בין השנים 1872 - 1873 למד באוניברסיטת ברלין תוך כדי לימודיו, קיבל בשנת 1973 משרה בקונסוליה הרומנית בברלין. כתמיד, הוא המשיך לכתוב ולפרסם שירה. כשמת שליטה הקודם של מוּנטניה (Muntenia), החלק של ברומניה בו נמצאת עיר הבירה בוקרשט, הנסיך "בארבוּ דימטריה שטירבי" (Barbu Dimitrie Ştirbey), הדפיס אמינסקו עלון בשם La moartea principelui Ştirbey.
[עריכה] ז'ונימאה
מאוקטובר 1869 עד 1872 הוא למד בוינה, אמינסקו נחשב כשומע חופשי בולט בפקולטה לפילוסופיה ומשפטים. אמינסקו הושפע מהפילוסוף שופנהאואר ומהמשורר היינריך היינה. הוא היה מעורב בחיים הסטודנטיאליים והתיידד עם הסופר הרומני יואן סלביצ'י (Ioan Slavici), ולמד להכיר את וינה בעזרת ורוניקה מיקלה (Veronica Micle). הוא החל לתרום ל"שיחות ספרותיות" (Convorbiri literare) ביטאונה של התנועה ז'ונימאה (Junimea נעורים). מנהיגי תנועת תרבות זו: פטר פ. קארפ, ואסילה פוגור, תאודור רוסטי, יעקוב נגרוצי וטיטו מאיורסקו השפיעו פוליטית ותרבותית על אמינסקו עד סוף חייו.
ב-1870 כתב אמינסקו שלושה מאמרים תחת הכינוי וארו (Varro) ב-Federaţiunea ב-פסט שנושאם מעמדם של הרומנים ומיעוטים אחרים באימפריה האוסטרו הונגרית. הוא הצטרף כעיתונאי לעיתון אלבינה (Albina) בפסט. מ-1872 ועד 1874 הוא המשיך את לימודיו בברלין.
מ-1874 ועד 1877 עבד אמינסקו כמנהל של הספרייה המרכזית ביאשי, כמורה מחליף, כמפקח על בתי הספר במחוזות של יאשי וואסלוי (Vaslui) וכעורך העיתון "קוריירול דה יאשי" (Curierul de Iaşi השליח של יאשי). הוא המשיך לפרסם ב"שיחות ספרותיות". הוא התחבר עם יון קראנגה (Ion Creangă), מספר עממי, אותו שכנע להיות סופר וצירף אותו למועדון הספרות ז'ונימאה. ב-1877 הוא השתקע בבוקרשט ועד 1883 היה העורך הראשון ואחר כך (1880) העורך הראשי של העיתון "טימפול" (Timpul הזמן), ביטאונה של המפלגה השמרנית. בתקופה זו הוא כתב את מרבית שיריו הידועים: "איגרות", "כוכב השחר" ועוד. עם זאת, עבודתו המאומצת הזיקה לבריאותו.
ביוני 1883 חלה אנושות ואושפז בבית החולים של ד"ר שוטו. בדצמבר 1883 הופיע ספרו Poezii ובו מבחר משיריו בלווי הקדמה מאת טיטו מאיורסקו (Titu Maiorescu).
[עריכה] שנים של חולי
בשנותיו האחרונות סבל אמינסקו מהפרעה דו-קוטבית (פסיכוזה של מאניה דפרסיה). ב-1883 בהיותו ברומניה אובחן כחולה בעגבת וג'ורג' קאלינסקו כתב בביוגרפיה של המשורר כי היה חולה במחלה מגיל 20. עם זאת, אבחון נוסף שנעשה בוינה גם כן ב-1883 מזכיר את הדיכאון שסבל ממנו אך לא את העגבת. ב-1884 הוא חזר לרומניה ונראה בריא באופן כללי. החל ב-1886 החל לקבל מעט זריקות של כספית שבאותה התקופה היה הטיפול השגרתי בעגבת.
את השנתיים האחרונות לחייו עשה אמינסקו בבית חולים לחולי רוח. אמינסקו מת בבית החולים ב-15 ביוני 1889. הניתוח לאחר המוות שנערך לו היה רשלני ולכן סיבת מותו המדויקת כנראה שלא תיוודע לעולם. אמינסקו קבור בבוקרשט בבית הקברות בלוּ (Bellu). יש השערות שחולה נפש אחר הרג אותו.
[עריכה] מורשתו
ניקולה יורגה, ההיסטוריון הרומני מחשיב את אמינסקו כאבי השפה הרומנית המודרנית. ברומניה נחשב אמינסקו, פה אחד, כנציג הגדול ביותר של השירה הרומנית. שירתו מקיפה מגוון נושאים גדול, מטבע ואהבה ועד להיסטוריה ולפרשנות חברתית, וחידשה את פני השפה הרומנית. שירתו המאוחרת מזכירה בערגה את שנותיו כצעיר חסר דאגות, לעומת אכזבתו מן המציאוּת בהווה. עבודתו של אמינסקו תורגמה למעל 60 שפות (כולל עברית).
בדעותיו הפוליטיות היה שמרן ולאומן קיצוני כרוב חבריו לחוג הספרותי. הוא מביע בכתביו שנאה לזרים ובמיוחד ליהודים. לעתים התבטאה שנאה זו גם בשירתו "המחבב את הזרים יאכלו־נא כלבים את ליבו". במאמר על מקורותיו של הארגון הפשיסטי הרומני משמר הברזל מובאים דעותיו של אמינסקו כי רומניה של סוף המאה ה-19 נשלטת על ידי "מוסדות צרפתיים, עסקים יהודים ותעשייה אוסטרית". אמינסקו טען כי הסוציאליזם הוא "צעצוע מופשט מתוצרת זרה", וכי הליברליזם "הפך את רומניה לביצה שלתוכה נשפך הביוב החברתי של המערב והמזרח". אמינסקו הביע את הערגה לימיו של הפאודליזם הרומני שלדבריו הייתה מערכת של "החופש הגדול ביותר, של ביזור, של אוטונומיה קהילתית, ושל עצמאות המעמדות. אנשים לא היו שווים ובשל סיבה זו ממש הם היו חופשיים".
אמינסקו האשים את יהדות רומניה בבעיותיה של האומה הרומנית. הוא טען שהיהודים, להבדיל ממיעוטים אחרים, אינם מתערים בעם הרומני, לא מדברים את שפתו ולא מתחתנים מחוץ לעדתם. כתביו, שהכילו גוון אנטישמי חריף זה האופייני ללאומנים הרומנים של התקופה, צונזרו במשך שנים ברומניה, אם כי כפי שמספר ד"ר לורנס ויינבאום, מנהל למחקר של מכון הקונגרס היהודי העולמי במאמרו מסע בעקבות עלילת השואה ברומניה כי בתקופת ניקולאי צ'אושסקו הופיעו בגלוי "טקסטים אנטישמיים בתקשורת הרומנית. לתדהמתה של הקהילה היהודית הרומנית המידלדלת, נכללו כתביו האנטישמיים של מיכאי אמינסקו במהדורה מחודשת של כתביו הנבחרים של הסופר הלאומי".
כמשורר לאומי נערץ קרויים כיום על שמו רחובות בערים רבות ברומניה. כמו־כן נהוג לחלק ברומניה פרס על שמו לשירה רומנית. צחוק הגורל הוא שהזוכה בפרס מיכאי אמינסקו לשירה רומנית לשנת 1998 היה יהודי - המשורר הישראלי הכותב בשפה הרומנית שאול כרמל.
אמינסקו לא נשא אשה, אך היו לו כמה אהובות, ורוניקה מיקלה (Veronica Micle), אשה נשואה, מיטה קרמניץ (Mite Kremnitz), מבנות הלויה של מלכת רומניה (הסופרת קרמן סילבה Carmen Sylva) וגברת פואנרו-לקה (Poenaru-Lecca). על פרשת האהבים שניהל עם מיטה קרמניץ כתב הסופר אאוג'ן לובינסקו (Eugen Lovinescu) רומאן בשם מיטה שהתפרסם בשנת 1934.
במשאל שנערך ביום 21 באוקטובר 2006, על ידי הטלוויזיה הרומנית, לקביעת "גדולי הרומנים בכל הזמנים", מיכאי אמינסקו זכה למקום השלישי עם 50.640 קולות שהיוו 13,92% מכלל הקולות.
[עריכה] יצירתו
אמינסקו היה משורר רומני מסורתי ששאב את השראתו מהספרות הרומנית שקדמה לו ומרוח השפה המדוברת בפי העם, שהכיר כה טוב במהלך שיטוטיו ברחבי רומניה. למרות שאמינסקו כתב במשקל קדום והזכיר בשירתו את הפניקס ואת ארטמיס זה לא היה מאמץ מודע כלפי הקלסיקה, כפי שעשו המשוררים הרומנתיים. שיריו הבוגרים מצטינים בליריקה. הנוף המועדף עליו הוא היער, אך לא כאידיליאה, אלא כמעבר קוסמי בעולם הכוכבים. הטבע אצלו מואנש, לוחש, גונח, המים בוכים, המעינות רועדים מעל חלוקי הנחל. קסמ החריזה מושג לעתים באמצעות חזרה על מילים וההרמוניה, או ההרמוניה הנפלאה נשארת באוזן גם לאחר שהתוכן כבר נשכח.
למרות שורשיו בפולקלור הרומני יש על אמינסקו השפעה של השירה הלירית הגרמנית והדבר מורגש ב"כוכב השחר" שמזכיר את הפואמה Teilung der Welt של פרידריך שילר וגם את Hyperion של פרידריך הולדרלין. הפסימיות המובאת ב"איגרות" שואבת את השראתה מיצירתו של שופנהאואר "העולם כרצון והצגה".
שירתו של אמינסקו היא שירה טבעית הנובעת ממנו ללא מאמץ נראה לעין, כמו פכפוך מעיינות צלולים, כמו זמרת ציפורים באווירה קסומה של ערבים שקטים. אמינסקו דיבר שירה והשירה דיברה דרכו.
[עריכה] אמינסקו בתקופת המשטר הקומוניסטי
אמינסקו הציג דילמה למשטר הקומוניסטי, גדולתו הייתה ידועה מדי ואי אפשר היה לשכיח אותו, אך דעותיו היו לצנינים בעיניהם. הפתרון שמצאו התבטא בהעלמת חלק מיצירותיו וצינזור חלקים מתוך יצירות שלא ניתן היה להסתיר. בנוסף לכך המציאו לו הקומוניסטים ביוגרפיה חדשה שתיארה נער עני, רועה חזירים, בעל כישרון מן הטבע. היעלמות הקומוניזם מרומניה איפשרה החזרת הביוגרפיה האמיתית של אמינסקו.
[עריכה] כתביו
שיריו החשובים ביותר הם:
- דוינה (Doina שם של סגנון מסוים בזמר הרומני)
- האגם (Lacul)
- לוציפר או כוכב השחר (Luceafărul) – שימוש במוטיבים מהפולקלור הרומני לתאור בדידות הנפש.
- פרח כחול (Floare albastră)
- שאיפה (Dorinţa)
- ערב על הגבעה (Sara pe deal)
- או, הישארי (O, rămii)
- חקיינים (Epigonii)
- איגרות (Scrisori)
- ואם (Si dacă)
- אודה (במשקל עתיק) (Odă (în metru antic))
- נותר בי געגוע אחד בודד (Mai am un singur dor)
- סיפורת
- נסיך החלומות, יליד הדמעות היפהפה (Făt-Frumos din lacrimi)
- גאונות צחיחה (Geniu pustiu) – רומן על רקע המהפכה בטרנסילבניה ב-1848.
- דיוניסוס האומלל (Sărmanul Dionis)
- קיסריה (Cezara)
[עריכה] לקריאה נוספת
- שירים בתרגום מרומנית של יהושע טן-פי מו"ל: ירושלים אחיאסף, (תשי"ד).
- מבחר שירים בתרגום מרומנית של אהובה בת חנה הופיע בשנת 1990 במחברות לספרות. בספר מובא התרגום מול הנוסח ברומנית.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שיריו של מיכאי אמינסקו (תרגום לאנגלית של חלק מהשירים).
- שנת 2000: שנת "מיכאי אמינסקו" (כולל ביוגרפיה, שירה, ביקורת וכו') (ברומנית ואנגלית)
- קרן מיכאי אמינסקו (אנגלית)
- הקול הרומני (אנגלית)
- משורר האומה אוסף שירים שהתפרסם לאחרונה, מעורר מחלוקת לגבי "המשורר הלאומי" של רומניה מאת אמיליה סטרה. (באנגלית. המאמר כולל רמז לשנאתו ליהודים ויוונים)
- גדולי הרומנים של כל הזמנים
