פרידריך שילר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוהן כריסטוף פרידריך שילר, מאז 1802 פון שילר (10 בנובמבר 1759, מרבאך על נהר נקאר - 9 במאי 1805, ויימאר), משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני, הנחשב ביחד עם יוהן וולפגנג פון גתה לנציגה הבולט ביותר של הקלסיקה של ויימאר. רבים ממחזותיו נמנים עם המחזות הקנוניים של התיאטרון הגרמני, והבלדות שכתב הן מן האהובות ביותר בשירה הגרמנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] ילדות, הכשרה והצלחות ראשונות
פרידריך שילר נולד לאביו יוהן קספר שילר, קצין ורופא מנתח, ולאשתו אליזבת דורותאה שילר לבית קודוויס בעיירה מרבאך על נהר נקאר בשנת 1759. לאחר שאביו התמנה לקצין בצבא הקבע, עקרה המשפחה בשנת 1763 לעיר לורך בדוכסות וירטמברג. מעט לאחר לידת אחותו לואיזה בשנת 1766, עברה המשפחה ללודוויגסבורג. באותה השנה החל שילר לפקוד את בית היסודי. בגיל שלוש עשרה חיבר שני מחזות בוסר שלא נשמרו, "אבסלון" ו"הנוצרים".
לפי ציוויו של דוכס וירטמברג ובניגוד לרצון הוריו, הצטרף בשנת 1773 לאקדמיה הצבאית Hohe Karlsschule בשטוטגרט, בירת דוכסות וירטמרג, והחל שם בלימודי משפטים. היחס לחניכי האקדמיה היה נוקשה ביותר. ייתכן שבשל כך סבל שילר עוד בנעוריו מהרטבת לילה. פעמיים נענש בשל כך קשות. חניכי האקדמיה הריחו בסתר טבק וקראו בכתבים שנאסרו על ידי הצנזורה.
כאשר עברה האקדמיה בשנת 1775 מטירת Solitude למרכז שטוטגרט, החליף שילר את תחום לימודיו ופצח בלימודי רפואה. במהלך תקופה זו קרא בשקידה ביצירותיהם של משוררי הסער והפרץ וכן בשיריו של קלופשטוק. באותה השנה חיבר גם את המחזה "הסטודנט מנסאו", שלא נשתמר. בשנה החולפת הופיע לראשונה בדפוס שיר משלו, "הערב" (Der Abend). שילר התעמק בכתביהם של פלוטארכוס, שייקספיר, וולטייר, רוסו וגתה. במהלך 1776 החל גם בעבודה על המחזה "השודדים", שרוח החירות מנשבת בין שורותיו. בשנת 1779 עמד בבחינות ההסמכה הרפואיות הראשונות וביקש לעזוב את האקדמיה הצבאית. רק לאחר סיום כתיבת התיזה שלו הותר לו בשנת 1780 לעזוב את האקדמיה הצבאית, והוא כבר רופא צבאי.
בשנת 1781 סיים את כתיבת המחזה "השודדים", אשר נדפס כבר באותה השנה בעילום־שם. הצגת הבכורה של המחזה נערכה בהצלחה רבה ב-13 בינואר 1782 בתיאטרון העיר מנהיים אצל מנהל התיאטרון וולפגנג הריברט פון דלברג. המחזה עורר התרגשות בעיקר בקרב קהל הצופים הצעיר. אף שילר עצמו נכח בבכורה, למרות איסורו של הדוכס, ביחד עם חברו אנדריאס שטרייכר. בתגובה שלח הדוכס קרל אויגן את שילר הסורר לארבעה עשר יום בכלא ואסר עליו לכתוב עד הודעה חדשה קומדיות ו"כל דבר דומה". בחודשים שעקבו לבכורת המחזה, הקימו בני נוער שוחרי־חירות רבים בדרום גרמניה מועדונים שנקראו "חבורות שודדים", בהשראת המחזה.
בלילה שבין ה-22 וה-23 בספטמבר נמלט שילר ביחד עם אנדריאס שטרייכר משטוטגרט ושב לעיר מנהיים, שם מסר למנהל התיאטרון דלברג את מחזהו החדש, "קנוניית הפיאסקו מגנואה". שטרייכר תיאר את הבריחה בספרו "בריחתו של שילר משטוטגרט ושהותו במנהיים בשנים 1782 עד 1785". לאחר מכן סייר ברחבי גרמניה, בין השאר בפרנקפורט. בסוף 1782 הופיעה אנתולוגיה של 83 שירים שנכתבו באותה השנה, ובה שירים רבים של שילר.
[עריכה] שנות האי-ודאות
במהלך שהותו הקצרה בבאוארבך שבתורינגיה בשנת 1783 התיידד שילר עם הספרן ריינוולד מן העיר מיינינגן, מי שהיה לימים לעמיתו ואף נשא את אחותו כריסטופינה לאשה. בבאוארבך אף השלים שילר את כתיבת המחזה "מזימה ואהבה" (Kabale und Liebe) והתחיל בכתיבת המחזה "דון קרלוס". עם שובו למנהיים חלה בספטמבר 1783 במלריה, שהייתה נפוצה אז עדיין בעמק הריין, שבו היו אז הרבה ביצות. במנהיים עבד שילר עד 1785 כמחזאי התיאטרון והכיר את הסופרת שרלוטה פון קלב. בשנת 1784 הועלו הבכורות של "קנוניית הפיאסקו מגנואה" ושל "מזימה ואהבה" (שנקרא במקור "לואיזה מילרין"). אלא שמנהל התיאטרון דלברג הפנה עורף לשילר ולא חידש את חוזהו. כתוצאה מכך שקע שילר בחובות כבדים וכמעט נאסר בשל כך.
הדוכס קרל אוגוסט מווימאר, שהתפעל מן המחזה "דון קרלוס" לאחר ששמע את שילר מקריא את המערכה הראשונה, העניק לשילר תואר של יועץ בחצרו.
באפריל 1785 נסע שילר ללייפציג, ושם נפגש עם כריסטיאן גוטפריד קרנר, סופר ומשפטן, שסייע לשילר במצוקתו הכלכלית. ידידותו של שילר עם קרנר התחילה בעקבות מכתב בלתי־חתום ששלח קרנר ביוני 1784 ביחד עם חברו לודוויג פרדיננד הובר והאחיות מינה ודורה שטוק לשילר הצעיר, ובו הביעו את הערצתם למחזותיו. כותבי המכתב היו שני זוגות אוהבים, שכוונתם להינשא נתקלה בהתנגדותו של האב הסמכותי והאמיד, ומשום כך יכלו להזדהות במיוחד עם עלילת מחזה "מזימה ואהבה". פנייתם של הארבעה נגעה לליבו של שילר, ומאוחר יותר נפגשו קרנר ושילר והתחברו, ועמדו אחר כך בקשר מכתבים ממושך. קרנר אף פרסם בשנים 1812-1816 מהדורה של כל כתבי שילר.
בקיץ 1785 כתב שילר בכפר גוליס שליד לייפציג את "האודה לשמחה", לבקשתו של קרנר, שהיה בונה חופשי, בעבור לשכת הבונים החופשיים "שלוש החרבות" שבדרזדן. בשנת 1786 פרסם שילר בכתב העת Thalia את הסיפור "פשעי הבושה", שהודפס מאוחר יותר תחת השם "הפושע מן הנישואים האבודים".
ב-21 ביולי 1787 נסע שילר לוימאר ושם הכיר את יוהן גוטפריד הרדר וכריסטוף מרטין וילנד, שניים מן המחזאים הגרמנים הבולטים של התקופה.
במהלך ביקור בעיר רודולשטט שבתורינגיה הכיר את שרלוטה פון לנגפלד, מי שהייתה לימים לאשתו, ואת אחותה קרולינה, שכתבה בכתב העת Die Horen, שאותו ערך שילר, בתחילה בעילום שם.
המחזה "דון קרלוס" נדפס באותה השנה, והוצג מייד. עם שובו של יוהן וולפגנג פון גתה ב-1788 מנסיעתו לאיטליה, נפגשו השניים ברודולשטט, אך הפגישה לא הותירה רושם מיוחד לא על שילר ולא על גתה. שילר סיים את כתיבת הכרך ההיסטורי "תולדות אובדן איחוד מדינות השפלה לשלטון הספרדי" (ראו מלחמת שמונים השנים) ואת "שנים עשר המכתבים על 'דון קרלוס'". לפי עדויות שונות השתייך שילר ללשכת הבונים החופשיים ברודולשטט, אך העובדות שנויות במחלוקת.
[עריכה] ההתבססות הכלכלית
בשנת 1789 קיבל שילר משרת הוראה באוניברסיטה של יינה – בניגוד לתקוותו ללא כל תמורה כספית – ולימד שם היסטוריה, אף שהוגדר פרופסור לפילוסופיה. מבחינה אקדמית עמד לזכותו בעיקר חיבור "תולדות אובדן איחוד מדינות השפלה". בזכות הפופולריות הגדולה שהקנו לו מחזותיו - בעיקר "השודדים", היכתה גלים הידיעה על היותו מרצה ביינה. בהרצאת הפתיחה שלו ("מה משמעות ומה טעם יש ללימודי ההיסטוריה הכללית?") היה האולם מלא ע אפס מקום, והשומעים הרבים נאלצו לעבור לאולם גדול יותר. העיר כולה נסערה מן המרצה הפופולרי.
באותה השנה ראה אור הרומאן "רואה הרוחות" במהדורתו הראשונה, ושילר התיידד עם הבלשן ואיש האשכולות וילהלם פון הומבולדט. ב-22 בפברואר 1790 נשא לאישה את שרלוטה פון לנגפלד. את הזוג השיא עמיתו של שילר באוניברסיטה, הפרופסור לפילוסופיה קרל כריסטיאן ארהרד שמיד. כולם צפו לשילר את תחילתה של תקופה מאושרת בחיי המשפחה ובחיי המקצוע.
אלא שכבר בשנה הבאה חלה שילר וחייו עמדו בסכנה. ב-3 בינואר 1791 התמוטט וסבל משיעול מכאיב ומהתעלפויות. כעבור שבועיים, ואחר כך שוב באביב, חזרו ההתקפים. לפי הסברה חלה שילר בשחפת, שממנה לא הבריא למעשה. שילר החל לקבל קצבה שנתית בת אלף טאלר, שמימנו שני אצילים שפרסו עליו את חסותו. תשלום הקצבה נמשך חמש שנים.
בשנת 1792 הוענקה לשילר, בזכות מסר החירות של המחזה "השודדים", אזרחות כבוד של הרפובליקה הצרפתית שזה־לא־כבר קמה, ביחד עם פרידריך גוטליב קלופשטוק, יוהן היינריך פסטלוצי, ג'ורג' וושינגטון ותדיאוש קושצ'ושקו. לשילר עמד יותר דימויו כמורד וכאיש של חירות מאשר השפעתו הממשית. שילר תמך בתחילה בלב שלם במהפכה הצרפתית, אך השכיל לחזות מראש את ההדרדרות למשטר האימים של היעקובינים, שלא היו בו לא זכויות אדם ולא חירות. שילר נחרד עד עמקי נשמתו ממשטר הטרור ומההוצאות להורג בצרפת המהפכנית.
באותה השנה סיים שילר גם את כתיבת "תולדות מלחמת שלושים השנה" וכן את החיבורים "תאליה החדשה" ו"על אמנות הטרגדיה".
בשנת 1793 ביקר אצל הוריו בלודוויגסבורג. ב-17 בספטמבר 1794 נולד בנו הראשון קרל פרידריך לודוויג. בתקופה זו הכיר שילר את המוציא לאור הנודע והמשפיע פרידריך קוטה, שהסכים לפרסם את כתב העת Die Horen ואת "אלמנך המוזות".
שילר השיג את הסכמתו של גתה להשתתף בכתיבה ב-Die Horen, ובין השניים התפתחה חליפת מכתבים חברותית. בספטמבר 1794 שהה שילר שבועיים בביתו של גתה. שילר המשיך בסדר יומו הרגיל - שינה עד מאוחר ועבודה במהלך הלילה. גתה, שהיה מודע למסורתיות של שילר, הצניע את הקשר הרומנטי שלו עם כריסטיאנה וולפיוס, שאיתה חי מחוץ לברית נישואין. כריסטיאנה ובנה בן החמש התחמקו משילר במהלך הביקור. שילר המסורתי ביקר את המוסר המשפחתי של גתה, ואילו זה מצדו סלד מחיבתו של שילר משחקי קלפים ולטבק וכן מיחסי האנוש שלו, שידעו התפרצויות של זעם ורוע.
בשנת 1795 הופיע כתב העת Die Horen לראשונה, ושילר השלים גם את החיבור "על שירה נאיבית וסנטימנטלית". בכתב העת השתתפו כמה מן הסופרים והפילוסופים המפורסמים של התקופה, ביניהם יוהן גוטפריד הרדר, יוהן גוטליב פיכטה, אוגוסט וילהלם שלגל, וילהלם פון הומבולדט ואחיו אלכסנדר פון הומבולדט, וכן פרידריך הלדרלין.
בשנת 1796 מתו אחותו ואביו, ונולד בנו השני ארנסט פרידריך שילר. בארבע השנים הבאות הוציא שילר לאור את כתב העת הספרותי "אלמנך המוזות" (Musenalmanach", שגם בו השתתפו מגדולי הרוח של התקופה, וביניהם גתה ולודוויג טיק. בשנת 1797 התפרסם בכתב העת הזה החיבור "קסניות" (Xenien) המשותף לשילר ולגתה, שבו לעגו יחדיו למה שנראה בעיניהם כטעם ספרותי רע. שנה זו נקראת גם שנת הבלדות, שכן בה כתב שילר כמה מן הבלדות המפורסמות ביותר שלו, ביניהן "טבעתו של פוליקרטס" ו"הכפפה".
[עריכה] שנות ויימאר
בשנת 1799 השלים שילר את כתיבת המחזה ולנשטיין. ב-3 בדצמבר עבר עם משפחתו לעיר ויימאר, שהפכה למרכז תרבותי מוביל. בשנת 1800 השלים את המחזה מריה סטויארט, ובשנה שלאחר מכן את המחזה העלמה מאורליאן.
בשנת 1802 הוענק לשילר תואר אצולה, ומעתה התקרא פרידריך פון שילר. כעבור שנה השלים את כתיבת המחזה הכלה ממסינה, וב-18 בפברואר 1804 פרסם את המחזה וילהלם טל, ממחזותיו המפורסמים ביותר, שהפך גם לאתוס לאומי שוויצרי. כן החל בכתיבת המחזה "דמטריוס". בתקופה זו הלך וחלה לעתים תכופות יותר ויותר.
[עריכה] מותו
מת ב-1805.
מאז 1934 נושאת האוניברסיטה של ינה את שמו.
[עריכה] השפעתו בספרות
שילר היה עד למעבר מהתקופה האבסולוטית לעידן הבורגני ולמהפכה הצרפתית. מכיוון שהבורגנות לא יכלה להתפתח בהיבט הפוליטי תחת האבסולוטיזם של המדינות הגרמנית הקטנות, נודעה לספרות במחצית השנייה של המאה ה-18 חשיבות רבה בהתפתחות המודעות העצמית של הבורגנות. הפאתוס והרגשנות ביצירותיו של שילר עד 1785 הם ביטוי להעלאת ערך האדם, עקרון שהוצב כנגד האבסולוטיזם בפוליטיקה. צורת הטרגדיה הבורגנית בתיאטרון המוקדם של שילר עד ל"מזימה ואהבה" מייצג עקרון זה.
לאחר התקופה שבין 1785 ל־1795, שבה פרסם מחזות נודעים כ"דון קרלוס" ומסות חשובות על תאוריית הספרות כגון "על החינוך האסתטי של בני האדם" ו"על שירה נאיבית וסנטימנטלית", יצר שילר בשנים 1795-1805 בעיקר דרמות שאותן ניתן לשייך לתקופת הקלאסיקה הוויימארית, שבה שיתפו פעולה שילר וגתה בהצלחה רבה. במחזות אלו חותר שילר לחינוך האסתטי של בני האדם באמצעות איזון בין מחשבה ורגש והטפה לאיפוק ולהומניזם.
[עריכה] יצירותיו החשובות
- השודדים (מחזה, 1781)
- מזימה ואהבה ("טרגדיה בורגנית", 1783)
- האודה לשמחה (1785, מילותיה שולבו בסימפוניה התשיעית של בטהובן ובהמנון האיחוד האירופאי)
- דון קרלוס (מחזה, 1787)
- על החינוך האסתטי של בני האדם (מסה, 1795)
- זניות (ביחד עם גתה) (אוסף אמרות שפר, 1797)
- מריה סטיוארט (מחזה, 1800)
- וילהלם טל (מחזה, 1804, התקבל בשווייץ כ"מחזה הלאומי"). "וילהלם טל", תורגם לעברית בידי חיים נחמן ביאליק, והוצג בתיאטרון הבימה, בשנת 1936.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: פרידריך שילר |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרידריך שילר |
