עגבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עגבת, או בשמה הלועזי סיפיליס (Syphilis), היא מחלת מין הנגרמת על ידי החיידק טרפונמה חיוורת (Treponema pallidum) ממשפחת הספירוכטה (Spirochetae).

המחלה מועברת בראש ובראשונה על ידי יחסי מין, אך יכולה להיות מועברת גם באמצעות מגע עם דם. דרכים פחות נפוצות להידבקות הן על ידי מגע עם האינפקציה (רק כאשר מדובר במגע עם חולה שנמצא בשלב הראשון של המחלה ויש לו כיבי עגבת פתוחים), וכן מעבר מהאם לעובר ברחם (עגבת תורשתית).

אחד הכינויים לעגבת הוא "החקיין הגדול", וזאת עקב הקושי שבזיהוי המחלה בשלביה המוקדמים והידמותה למחלות אחרות.

[עריכה] המחלה

[עריכה] השלב הראשון

השלב הראשון של המחלה מתחיל לאחר תקופת דגירה של כשלושה שבועות בממוצע. בשלב הראשון ביטויה היחיד של המחלה הוא כיב (Chancre) דמוי מכתש שאינו כואב באזור הנגוע. לעתים בנוסף לכך ישנה במקום גם התנפחות קטנה של בלוטות לימפה. שלב זה קשה מאוד לזיהוי, כי הכיב הטיפוסי עשוי להופיע במקום קשה לאיתור ויכולים להיות בו מיקרואורגניזמים אחרים מלבד הטרפונמה. הנוזל שבכיב מכיל את מחולל המחלה, ולפיכך כל מגע עם הנוזל עלול להדביק בעגבת.

הכיב עצמו נעלם תוך מספר שבועות.

[עריכה] השלב השני

השלב הטיפוסי של העגבת הוא השלב הבקטריאמי. בשלב זה באזור הנגוע העור והריריות מתחילים להיפגע, ומופיעים בהם תפרחת חיוורת או לחלופין שטפי דם קטנים. בנוסף לכך ישנה נפיחות בתאי לימפה, וכן יכולים להופיע אצל החולה חום, כאב ראש ותסמינים של הצטננות. במקרים יותר נדירים מופיעים אצל החולה דלקת קרום המוח, דלקת כבד או דלקת פרקים.

השלב השני נמשך לרוב מספר ימים (ובכל אופן לא יותר משבועיים), ולאחריו המחלה נכנסת לשלב הלטנטי שלה, שבו היא יכולה לשהות שנים על גבי שנים, עד אשר היא עוברת לשלב השלישי.

[עריכה] השלב השלישי

השלב השלישי של המחלה מופיע אצל כ-30% לערך מהחולים אשר אינם מטופלים. לשלב זה המחלה יכולה להיכנס אחרי שנה, עשר או אף חמישים שנה לאחר ההידבקות. בשלב זה המחלה יוצרת כל מיני הפרעות באיברי גוף רבים: באבי העורקים (אאורטיטיס סיפיליטי), במוח (אנצפליטיס סיפיליטי), בעצמות, בעור, בריריות וכו'.

כמו כן, סיבוך אפשרי של המחלה הוא עגבת עצבית, אשר גורמת לשינויים באישיות החולה, תגובות היפראקטיביות וכו'.

[עריכה] טיפול

אף שהמחלה ידועה מימי קדם, עד למאה ה-20 לא נמצא לה טיפול, מלבד שימוש בכספית, שאמנם היה אפקטיבי נגד החיידק, אולם היה בעל חסרון גדול: הכספית גם הייתה רעילה עבור החולה עצמו.

בראשית המאה ה-20 ניסו להשתמש כנגד העגבת בחומר הכימי המבוסס על ארסן - "סלווארסן", וכן הדבקת החולה במלריה, על-מנת שחום גופו הגבוה יהרוג את חיידקי הטרפונמה.

כיום, התרופה העיקרית נגד עגבת היא הפניצילין, שחיידקי הטרפונמה מאוד רגישים אליו ולא פיתחו נגדו עמידות במרוצת השנים. כאשר החולה רגיש לפניצילין משתמשים באריטרומיצין או בנגזרות של טטרציקלין.