מלחמת 1812

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במלחמה בין ארצות הברית לבריטניה. לערך העוסק במלחמה בין צרפת לרוסיה שהתרחשה באותה השנה, ראו מלחמת רוסיה-צרפת (1812).

מלחמת 1812 היא מלחמה שהתרחשה בצפון אמריקה בין ארצות הברית לבריטניה על רקע של מלחמות נפוליוניות בין בריטניה לצרפת. ארצות הברית ניסתה לנצל את מעורבותה המוגברת של בריטניה באירופה ולפלוש לאמריקה הבריטית (קנדה). האמריקאים פלשו לקנדה ארבע פעמים, ובתגובה הבריטים פשטו על ערים שונות על חופי ארצות הברית, בהם גם הבירה וושינגטון.

תוכן עניינים 1 רקע 1.1 הפסקת המסחר עם אירופה 1.2 גיוס בכפיה והתנגשות בים 1.3 ניצי מלחמה 1.4 איחוד השבטים האינדיאניים וקרב טיפקנו 2 פרוץ המלחמה 2.1 התוכנית האמריקנית 2.2 התוכנית הבריטית 2.3 הבריטים כובשים את מצודת מאקינאק 3 השלכות 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע

ארצות הברית ובריטניה כבר נלחמו בעבר כשארצות הברית השיגה את עצמאותה מעול הבריטים. מאוחר יותר עמדו שתי המדינות על סף מלחמה פעמים אחדות. ב-1803 הסתיימה תקופת שלום של שנה אחת בין בריטניה לצרפת. נפוליאון קיבל את טריטוריית לואיזיאנה מספרד, לאחר שזו זכתה בה במלחמת שבע השנים, חמישים שנה קודם לכן. כשלונה של צרפת בקרבות ימיים מול בריטניה שיכנע את צרפת שלא תוכל לשלוט בטריטוריה החדשה, וב-30 באפריל 1803 היא מכרה אותה לארצות הברית תמורת 15 מיליון דולר, במה שמכונה "רכישת לואיזיאנה", מה שכמעט הכפיל את שטחה של ארצות הברית.

[עריכה] הפסקת המסחר עם אירופה

בריטניה הפכה לשליטה בלתי מעורערת בים לאחר קרב טרפלגר ב-1805. בעקבות הקרב ולאחר נצחונו באוסטרליץ גייס נפוליאון את פרוסיה, אוסטריה ורוסיה לחרם כלכלי על בריטניה שבוסס על כך שיבשת אירופה תספק את עצמה, השיטה הקונטיננטלית. בריטניה גמלה בהטלת מצור ימי על אירופה. המצור פגע קשות במסחר האמריקני, שחלק נכבד ממנו היה תלוי ביבשת הישנה.

[עריכה] גיוס בכפיה והתנגשות בים

כחלק מהמצור על אירופה, בריטניה הפעילה את פקודות המועצה (Orders of the Council), והחלה לחפש עריקים בריטיים על ספינות סוחר אמריקניות. במהלך החיפושים, הבריטים חטפו כ- 6,000 מלחים אמריקאים וגייסו אותם בכפייה לצי הסוחר הבריטי. הבריטים נלחמו באותו זמן גם בהודו, דרום אפריקה והקאריביים, פרט לאירופה. בריטניה הייתה מדינה קטנה בממדים אירופים ולכן הייתה זקוקה לידיים זרות למלא את שורות המלחים ואחת הדרכים הייתה גיוס בכפייה של מלחים אמריקאים. לעתים אף פשטו אוניות בריטיות על עיירות חוף אמריקאיות וגייסו בכוח צעירים. בתעמולתם במלחמה קראו את הסיסמה "מלחמה למען סחר חופשי ולמען זכויות המלחים".

ביוני 1807 עצרה אוניית המלחמה הבריטית "לאופרד" את הפריגטה האמריקאית "צ'ספיק" לחפש עליה עריקים. לאחר שזו סרבה לחיפוש, פתחה ה"לאופרד" במטח אש ו-21 אמריקאים נהרגו. ה"צ'ספיק" נכנעה ונערך עליה חיפוש. הממשל בארצות הברית זעם על הפרת הריבונות; האדמירלים הבריטים תמכו בקברניט ה"לאופרד". שתי המדינות התקרבו למלחמה ללא כל כוונה.

מכיוון שהעריך שלארצות הברית אין אופציה צבאית, ומכיוון שממילא פסק הסחר עם יבשת אירופה, אסר הנשיא תומאס ג'פרסון על סחר עם בריטניה ב-1807, כתגובה על ארוע ה"צ'ספיק". האיסור פגע בארצות הברית יותר מאשר בבריטניה והקונגרס ביטל אותו ב-1809. יתרה מכך, כל תקופת החרם התחזקו ההברחות מארצות הברית לבריטניה דרך קנדה הבריטית, שהפכה למרכז מסחר חשוב כלכלית. תושבי צפון ארצות הברית החלו מתקנאים בעמיתיהם הקנדים והרצון לפגוע במסחר הקנדי דרך אגן הנהר סנט לורנס התחזק.

[עריכה] ניצי מלחמה

הנשיא ג'יימס מדיסון שהחליף את ג'פרסון ב-1808 וחברי הקונגרס החדשים שנבחרו ב-1810 תמכו בגלוי באופציה צבאית נגד בריטניה. אנשי דעת אמריקאים ראו במהפכה האמריקאית מהפכה אוניברסלית ושחרור קנדה הבריטית הייתה הצעד ההגיוני הבא. בקרב אנשי קונגרס אמריקאים היו שתמכו במאבק נפוליאון באירופה וראו קירבה אידאלוגית לצרפת המהפכנית. התסכול על אוזלת ידה של ארצות הברית כנגד הבריטים הגביר את הרצון לנקמה. נוסף על כך, החוואים האמריקאים "רעבו" לאדמות קנדיות. עמיתיהם הקנדים זכו לשטחים נרחבים יותר וסבלו פחות מהטרדות האינדיאנים. ניצי המלחמה העריכו שניתן יהיה בקלות לכבוש שטחים בקנדה, שכן על כל אזור קנדה עילית (אזור אונטריו של היום) הגנו פחות מ-2,000 חיילים בריטיים ולבריטניה היו כ-10,000 חיילים ומלחים בכל שטחה העצום של קנדה. לעומת זאת, לארצות הברית היו למעלה מ-35,000 חיילים והיא יכלה לגייס קרוב לחצי מיליון אנשי מיליציה. ההערכה הייתה שבריטניה לא תוכל לגייס כוחות גדולים כאלה. לקראת 1812 הפופולריות של מדיסון דעכה, בעיקר בקרב אנשי מפלגתו, ביניהם רבים מניצי המלחמה ולא היה ברור אם יזכה בתמיכתם למועמדות לקדנציה נוספת. הוא נשען על עצותיהם יותר ויותר.

[עריכה] איחוד השבטים האינדיאניים וקרב טיפקנו

נקודת החיכוך השנייה הייתה הסכסוך האלים והחריף (יותר מן ההתמודדות הימית במזרח) שבין תושבי הספר האמריקאי לבין בריטניה, סכסוך חזיתי שנבע מניגוד אינטרסים מוחלט. בסכסוך זה השתתף גורם שלישי, האינדיאנים, שניצבו גם הם נגד האמריקאים. התנחלויות של לבנים הביאו לנישול אינדיאנים משטחי המחיה שלהם. זה גרם לסכסוך אלים, רווי סחטנות והונאה. הבריטים ראו באינדיאנים מחסום בפני ההתפשטות של ארצות הברית על פני היבשת הצפונית וכן היה להם אינטרס מסחרי בהבטחת קיומם ושלומם של האינדיאנים – הם קנו פרוות של חיות בר מציידים אינדיאנים. לכן, חתמו הבריטים, מפעם לפעם, על בריתות צבאיות עם האינדיאנים וסיפקו להם נשק וציוד. התושבים הלבנים של הספר האמריקאי רחשו שנאה עמוקה לבריטים והאשימו אותם בהתססת האינדיאנים נגד ההתיישבות הלבנה והטילו עליהם את האחריות לטבח של גברים, נשים וילדים. לכן הם תבעו לסלק אחת ולתמיד את הנוכחות וההשפעה הבריטית מיבשת אמריקה הצפונית.

בתחילת המאה ה-19, ראש שבט השו-ני (Shawnee) צ'יף טקומסה הגה רעיון להקמת קונפדרצית שבטים של צפון אמריקה, שתהיה חזקה מספיק לעמוד מול ארצות הברית. אנשים רבים האמינו לו והתישבו בטיפקנו תחת הנהגתו של אחיו של טקומסה, המכונה "הנביא". ב-1811, הותקף הכח אינדיאני של צ'יף טקומסה על ידי מיליציית מושל הטריטוריה האמריקנית החדשה הריסון והובס בקרב. בעקבות התבוסה, הצטרף טקומסה לכוחות הבריטיים בקנדה, שחנו מעבר לגבול, בצד המזרחי של נהר דטרויט, דבר שהביא את הקונגרס האמריקני להכריז מלחמה על בריטניה.

[עריכה] פרוץ המלחמה

בנובמבר 1810, נפוליאון הכריז כי יבטל את הגבלות הסחר על ארצות הברית אם גם בריטניה תעשה כן או שארצות הברית תכריז על ניתוק יחסים עם בריטניה. הבריטים לא הורידו את מגבלות הסחר והחל משא ומתן בין בריטניה לארצות הברית. הבריטים התעקשו בתחילה, טענו כנגד מדיסון שהוא משחק לידי נפוליאון, אך עם הזמן היו מוכנים להתפשר ולבטל את החלטות המועצה. אולם מדיסון, כאמור, פחד להצטייר כחלש מדי ולהתפשר עם הבריטים, הקצין את עמדותיו. בנובמבר 1811, לאחר קרב טיפקנו, העביר לדיון הקונגרס הצעה להכרזת מלחמה עם בריטניה. ניצי המלחמה - חברי קונגרס ממדינות דרומיות כמו הקרוליינות ווירג'יניה - התקשו לשכנע את אזרחי ארצות הברית בנחיצותה של המלחמה. מכיוון שהיה קשה במיוחד לשכנע את תושבי ניו-אינגלנד, הסמוכים לקנדה שבשליטת בריטניה, להילחם, הוחלט על פתרון מיוחד. ה"פרטיות" (Privateers) היו ספינות שנבנו במספנות ניו אינגלנד, שניתן להן רישיון מיוחד לתקוף ולקחת שלל את אניות הצי הבריטי הזעום שהגן על מפרץ סנט-לורנס (הגבול הימי המזרחי של קנדה) ועל שיירות המטען שחצו את האוקינוס (מרבית הצי הבריטי היה עסוק במלחמה עם צרפת). יש לציין שכל אותה עת, בעלי ה"פרטיות" המשיכו לסחור עם אנגליה ולהוביל אליה תבואה וסחורות נוספות. ב-16 ביוני 1812 ביטלו הבריטים את החלטות המועצה, כצעד נואש למנוע מלחמה, אך היה זה מאוחר מדי. ב-18 ביוני 1812 הכריז הקונגרס מלחמה על בריטניה.

[עריכה] התוכנית האמריקנית

האמריקאים העריכו כי המערכה נגד בריטניה בקנדה תדרוש מהם לא יותר מלצעוד מעבר לגבול. החשיבות הגדולה הייתה לחסל את ההברחות לקנדה, לכן התוכנית הייתה לפעול מאזור האגמים הגדולים ומשם לנוע צפון מזרח על בסיס אגן הסנט לורנס לתוך קנדה תחתית הידוע גם כחבל קוויבק. האמריקאים לא האמינו כי תושבי קוויבק הצרפתים יתנגדו לכוחות האמריקאים. אפילו הגורמים הריאליסטים והפגרמטים ביותר בקרב הממשל האמריקאי, כולל הנשיא בעצמו, האמינו כי לכל הפחות ארצות הברית תצא מן המלחמה כאשר קנדה העילית כולה תהיה בידיה.

[עריכה] התוכנית הבריטית

כל ההנהגה הבריטית, מראש הממשלה הבריטי ועד למושלה של קנדה עילית, האמינו כי לא ניתן להגן כלל על קנדה עילית. מושל בריטניה בקנדה, סר ג'ורג' פרבוסט, העביר הוראה למושל קנדה עילית להגן על קנדה עילית רק אם ניתן, אחרת יטיל את משימת ההגנה על אנשי המיליציה הקנדים ואת החיילים הסדירים יעביר אל מונטריאול. מצבו של הכוח הבריטי בקנדה היה עגום אל מול אפשרות של מלחמה. מעט החיילים היו מפוזרים על שטחים עצומים, מבצרים רבים היו מאוישים בדלילות. מורל החיילים היה נמוך, העריקות מרובות ואין אפשרות לסיוע בכוח אדם או בציוד מבריטניה. מושל קנדה עילית בפועל, מייג'ור ג'נרל אייזיק ברוק לא השלים עם המצב אליו נקלע. אם הכוחות האמריקאים לא ייעצרו באזור האגמים, אין כוח בריטי שיוכל לחסום אותם עד קוויבק, רוב השטח הבריטי יאבד. כבר מ-1807 החל רוקם תוכנית להגנת קנדה. הוא יצר קשרים עם טקומסה שעם הזמן הפכו לברית רישמית לפיה בריטניה תפעל להקמת קונפדרציית שבטים אינדיאנים בצפון מערב ארצות הברית, תמורת תמיכת השבטים של טקומסה בכוחות הבריטים. בריטניה גם תספק נשק ומזון לשבטי האינדיאנים. לא היה די בברית הזו להבטיח את קנדה, ברוק הבין שחשוב להקדים ולהכות את האמריקאים, לשטות בהם ולהביא אותם לחשוב שכוחה של קנדה גדול משחשבו האמריקאים. לכן הפעיל לוחמים אידיאנים ואנשי מיליציה נגד פורט מקינק.

[עריכה] הבריטים כובשים את מצודת מאקינאק

הנשיא מדיסון נקט גישה עקיפה כשפקד על גנרל וילאם האל, מושל מישיגן, לפלוש לקנדה דרך נהר דטרויט. האל הגיע למצודת דטרויט^[1] ב-5 ליולי 1812, כשאיתו 3000 חיילים סדירים ו-1500 חיילי מיליציה מאוהיו. הוא חצה את הנהר שבוע אחר כך כשמולו ניצב כח בריטי בפיקוד גנרל ברוק שמנה 150 חיילים סדירים, 300 אנשי מיליציה קנדיים ו-250 אינדיאנים של טקומסה.

האויב ישב במצודת מלדן^[2], מרחק 20 מייל מהכובש הפולש. האל, שכבר חצה את הנהר, היסס ולא תקף את פורט מאלדן. וברוק הבין שרק ניצחון בריטי משמעותי כבר בתחילת המלחמה ימנע את קריסת קנדה עילית מול צבא ארצות הברית, לכן לבחור לפלוש לארצות הברית. בפקודתו כבש כוח בריטי את מצודת מאקינאק^[3] אשר בצפון ימת יורון ללא קרב וכך שלט על כל נתיבי השיט הצפוניים. ברוק נחת עם כוחותיו במערב ימת אירי כשהוא מנתק את פורט דטרויט וכוחותיו של האל מאוהיו. האל נסוג מערבה וחזר לפורט דטרויט, שם הופגז על-ידי ארטילריה של ברוק. האינדיאנים שבמחנהו של ברוק זרעו פחד בקרב האמריקנים יותר מפגזי הארטילריה וגנרל האל נכנע לברוק ללא קרב, כאשר כוחותיו מנו יותר מפי שניים מחייליו של ברוק. אנשי המיליציה שלו שוחררו תמורת הפקדת ערבות והוא וחייליו נאסרו והועברו למונטריאול. כיבוש המבצר סלל לבריטים דרך ישירה לבירה. לאחר שלושה חודשים צרו על וושינגטון, הפגיזו אותה בארטילריה כבדה, וכבשו אותה.

מאוחר יותר, האל נחון והוחזר לארצות הברית, שם עמד בפני משפט צבאי, נידון למוות ונחון מיד אחר כך.

[עריכה] השלכות

מלחמה זו הייתה המאבק היחיד בהיסטוריה בו נכבשה ארצות הברית בידי גורם זר, ונעלמה כמעט כליל. למרות זאת, המלחמה עזרה לאמריקנים לתכנן תוכניות הגיוניות יותר לקרב, ומאז לא הפסידו כמעת בשום מלחמה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מלחמת 1812