מסעות בני נוער לפולין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מסעות בני נוער לפולין הם מן האירועים המרכזיים במערכת החינוך בישראל סביב הוראת השואה. המסעות לפולין הפכו לאחת התופעות החשובות בביטויי עיצובו של זיכרון השואה בסוף המאה ה-20. סביב המסעות התפתח דיון ציבורי ואקדמי נרחב, והוא חלק בלתי נפרד מהדיון על הוראת השואה ומקומה במערכת החינוך, דיון שהוא עצמו חלק מדיון רחב עוד יותר, על עיצוב זכר השואה בחברה הישראלית בכלל.

המסעות נערכים למעשה לאורך כל השנה. בשבוע שבו חל יום השואה והגבורה, נערך מצעד החיים, ששיאו בטקס במחנה ההשמדה אושוויץ ביום השואה והגבורה עצמו. בטקס משתתפים בני נוער מהארץ ומהתפוצות, בליווי נציגי צה"ל ונציגים רשמיים של מדינת ישראל.

תוכן עניינים 1 כללי 1.1 מטרת המסעות 1.2 היסטוריה ונתונים 1.3 המשתתפים במסע 1.4 מבנה המסע 1.5 טקסים במסע 2 הפולמוס סביב המסעות 2.1 טיעוני התומכים 2.2 טיעוני המתנגדים 2.3 מחקרים בנושא 3 ניתוח אנתרופולוגי 4 הערות שוליים

[עריכה] כללי

בכל שנה יוצאים עשרות אלפי תלמידים, תלמידי בתי ספר וחניכי תנועות נוער, במועדים שונים (בדרך כלל בחודשים ספטמבר, אוקטובר, וסביב יום השואה והגבורה, באפריל), לסיור בפולין, בעיקר לאתרים הקשורים לשואה. עיקר משתתפי המסעות הם, כאמור, בני נוער, אך ישנו מספר גדל והולך של משלחות של חניכי קורסים בצה"ל וקציני קבע, ואף אנשי מילואים, ישנן משלחות רבות של בני נוער יהודיים מקהילות בעולם, ועוד.

המסעות עצמם מהווים חוויה עמוקה לבני הנוער המשתתפים בהם. במספר רב מאוד של חוברות, מאמרים, חיבורים ושירים, מתארים בני הנוער חוויה מרגשת מאד, לפעמים מזעזעת; הם מבטאים תחושות רבות, ציוניות, יהודיות, ואוניברסליות. הנערים ששבו מן המסע הם, לעתים קרובות, אלו שיציגו בפני שאר הנערים את זכר השואה בבית הספר או בתנועה, ויערכו את טקס יום השואה הבא.

[עריכה] מטרת המסעות

משרד החינוך מגדיר את מטרת המסעות כ"חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת", בצד לימוד לקחים אוניברסליים. המשלחות אמורות לעסוק במפגש עם זיכרון ושרידי השואה, בלימוד תולדות השואה ובחורבן שיצרה, וכן בלקחי השואה, הציוניים והאוניברסליים. באופן מצומצם יותר אמורות המשלחות ללמוד על יהדות פולין, ובאופן מצומצם עוד יותר – על פולין עצמה.

[עריכה] היסטוריה ונתונים

המסעות הראשונים לפולין היו באמצע שנות השישים. משלחת ראשונה (כנראה של השומר הצעיר) יצאה ב-4 באפריל 1965, והשתתפה באירועי מלאת 20 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. ואולם לאחר מסע אחד או שניים הופסקו המסעות, בשל המשבר שחל ביחסים עם פולין לאחר מלחמת ששת הימים. הפעם הבאה שבה יצאה משלחת הייתה ב-1983, להשתתפות בטקסים לציון 40 שנה למרד גטו ורשה; משלחת זו הייתה מטעם "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", ובשנים שלאחר מכן יצאו משלחות נוער של ארגון זה לפולין. ב-1988 התקיים מצעד החיים הראשון אשר נוסד על ידי אברהם הירשזון, ומאז גובש נוהל מסודר במשרד החינוך, ואלפי בני נוער יוצאים מדי שנה. ההערכות הן כי בכל שנה יוצאים למסעות למעלה מעשרת אלפים בני נוער. על פי סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 1999, השתתפו 56% מבתי הספר בחינוך העברי בתוכנית משלחות הנוער לפולין^[1].

[עריכה] המשתתפים במסע

התלמידים היוצאים למשלחת הם בני 16 – 18, תלמידי כיתות י"א–י"ב; יוצאים למסע תלמידים הרוצים בכך בלבד, והם הנושאים בעלויות. התלמידים אמורים לעבור הכנה לנסיעה לפולין, הן ברמה הלימודית והן ברמה הרגשית.

למשלחות מתלווה בדרך כלל מורה, הנדרש לעבור השתלמות כהכנה ליציאה למסע; מדריך שהוסמך בקורס משותף למשרד החינוך וליד ושם, ואנשי עדות – ניצולי שואה, המספרים את סיפורם האישי בזמן הנסיעות הארוכות באוטובוס ובאתרים שונים. העדים הופכים למעין "סבא וסבתא" של המשלחת, ומוקד לשיחות רבות עם התלמידים. קבוצות רבות שומרות על קשר עם אנשי העדות גם אחרי הנסיעה; הם מוזמנים לטקסים בבית הספר, ובמובן מסוים הופכים לחלק מן המשלחת. הצוות המנהלי של המשלחת כולל את ראש המשלחת וסגנו, רופא וחובש, ואנשי ביטחון המלווים את הקבוצה.

[עריכה] מבנה המסע

המסע נמשך שמונה ימים לפחות. לפי הנחיות מנכ"ל משרד החינוך חובה לכלול בכל מסע את אתר מחנה ההשמדה אושוויץ. הביקור באתרים נוספים נעשה על פי מטרות המסע, וסדר הביקור אמור להיות מגוון, ולאפשר הפוגה בין המפגשים הקשים עם מחנות ההשמדה. רוב המשלחות מקיימות פעילות בשעות הערב, כמו שיחות עיבוד רגשות לקראת היום הבא ובעקבות אותו יום, ועוד. מקובל שהמשלחות כולן מקיימות קבלת שבת בבתי כנסת בקרקוב או בוורשה.

כעיקרון, מתנהל המסע במשולש שבין הערים הגדולות ורשה, קרקוב ולובלין, בהן מסיירים התלמידים בגטאות וברובעים היהודיים לשעבר. מעבר לכך, מבקרים התלמידים בעיר לודז', ובעיירות יהודיות לשעבר, כגון ליז'נסק, גור - ובה בורות הירי ביער זלוטה גורא, טיקוצ'ין (טיקוטין) ועוד; באתרים מיוחדים, כמו קיילצה; התלמידים מבקרים באתרי מחנות המוות: מיידנק, טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו, פלאשוב, בלז'ץ, חלמנו ועוד, וכן באתרי הוצאה המונית להורג, כמו יער לופוחובה ואחרים. בין אתרים אלו משובצים אתרי "הפוגה" כמו מכרות המלח בוייליצ'קה, גני שופן בוורשה, ועוד.

לאחר השיבה מן המסע, מחייב משרד החינוך קיום מספר פעילויות כעיבוד לחוויות שחוו התלמידים בפולין.

[עריכה] טקסים במסע

לאורך כל המסע מקיימות הקבוצות טקסים בנקודות חשובות, כמו ליד הקרמטוריום בבירקנאו, ואנדרטת רפפורט בוורשה. לעתים קרובות מתארגנים טקסים מאולתרים, בדרך כלל ביוזמת התלמידים, בנקודות נוספות. הטקסים סובבים בדרך כלל סביב הפורמט המוכר בבתי הספר התיכוניים בארץ: קטעי קריאה, שירה ונגינה, הלקוחים בדרך כלל מהרפרטואר המוכר והמקובל באירועים כאלה. גם ההתנהגות בטקסים אלו היא לפי קוד מוכר ומוסכם: כל חברי המשלחת לובשים את החולצה המיוחדת של המשלחת; מונפים דגלים הנישאים בידי חברי המשלחת; ועוד. חלק כמעט בלתי נפרד הוא הדלקת נרות, מכל הסוגים, באתרי הזיכרון הללו.

נערכים גם טקסים בעלי רקע דתי: קבלת שבת, הנערכת, כאמור, בבית כנסת בעיר שבה נמצאת המשלחת, והמשותפת לכל המשלחות ולכל הקבוצות הנמצאות בעיר באותה שבת; ביקור בקברי צדיקים; ביקור באתרים חסידיים, כמו בית המדרש של אדמו"רי גור, שאותו מציינות משלחות – דתיות בעיקר – בריקוד, וכיוצא בזה.

[עריכה] הפולמוס סביב המסעות

מאז שהחלו המסעות לפולין, מתנהל סביבם ויכוח סוער, המערב טיעונים רבים ושונים – חינוכיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים, ועוד. הביקורת על המסעות מגיעה ממוקדים שונים, ולפיכך יש בה טיעונים הסותרים לעתים זה את זה. להלן עיקרי הטיעונים בעד ונגד.

[עריכה] טיעוני התומכים

התומכים במסעות מעלים כמה טיעונים בעדם:

• מטרת המסעות היא לראות את עדויות השואה שעדיין שרדו על אדמת פולין, כדרך להתמודד עם זיכרון השואה, במישור הרגשי ובמישור התודעתי.
• אין ביסוס לאמירה שהמסע מחזק דעות לאומניות וקיצוניות בנושאים פוליטיים. המסע אינו משנה דעות פוליטיות של תלמידים שיצאו אליו, אם כי מחזק את ההזדהות של התלמידים עם מדינת ישראל, עם זהותה הדמוקרטית, והרגישות לזכויות אנוש.
• אין שום מטרה לשלוח את כלל התלמידים לפולין, אלא רק נציגים, שיהיו מעין "שגרירים", ומכאן שאין מקום לטענה לגבי אי יכולתם הכלכלית של תלמידים רבים להשתתף במסע.
• המסע לפולין נועד ליצור קשר, חיבור, בין הנוער הישראלי לבין זכר השואה ושרידיה ועם אלף שנות יהדות פולין – חיבור לעבר, שנועד לחדד את המורשת הלאומית ואת הערכים האוניברסליים, זאת במקביל וכתוספת לעבודה החינוכית וללימוד המסודר של התכנים הקשורים בסיור.
• הרצון לפגוש באופן ישיר את שרידי השואה, "לנגוע" בה, הוא רצון קיים שלא ניתן להכחישו; המסע משרת גם מטרה זו.
• המסע בא לענות על הצורך של הצעירים ליצור הזדהות וקשר מחודש עם תרבותם היהודית, אולי בדרך אלטרנטיבית לדרך המוצעת כיום על ידי הממסד הדתי במדינת ישראל. הדבר בא לידי ביטוי גם במפגש עם הגורל היהודי, כפי שהוא משתקף בשרידי השואה, וגם במפגש עם שרידי העולם היהודי שנכחד במזרח אירופה.
• המסע מחזק את ההבנה לגבי חשיבותה של מדינה יהודית עצמאית, לקראת הגיוס לצה"ל.

[עריכה] טיעוני המתנגדים

עיוות חברתי במסעות 

• מחיר הנסיעה גבוה מאוד (ב-2006 עמד מחיר הנסיעה לשמונה ימים על כ-1000$, כ-4500 ₪). המחיר הכלכלי הכבד של הנסיעה יוצר, בהכרח, משלחות המורכבות מתלמידים מחתך סוציו-אקונומי מסוים, ומונע מתלמידים משכבות חלשות יותר להצטרף לנסיעה.

עיוותים במסע 

• המסע הוא עלייה לרגל, אך עלייה לרגל מעוותת - מן הארץ אל הגלות, ולא להפך, כפי שהיה ראוי להיות^[2].
• המסע הוא מעין פולחן מעוות של סגידה ביזארית לקיטש ומוות^[3].
• הנסיעה היא חוויית גיבוש, מסע נעורים, וזהו אפיון שאינו תואם, בלשון המעטה, את מטרת המסע.
• הנסיעה לפולין מפרנסת את הגויים שפגעו בעם ישראל; באותם כספים ניתן להשתמש להנצחת השואה בארץ.
• הדגש במסעות הוא על השואה, והם אינם מלמדים מספיק על העולם העצום של חיים, תרבות ויצירה שהתקיים באלף שנות קיום יהודי במזרח אירופה. דווקא מתוך היכרות עם עולם זה יבינו התלמידים טוב יותר את מלוא גודל האובדן.^[4]

המסע ככישלון 

• המסע הוא למעשה הודאה בכישלונה של הציונות, שאינה יכולה לספק יותר זהות עם שורשים^[5]; יש במסע לפולין משום שחיקה בחוויה הישראלית-ציונית, והצורך בחוויה יוצאת דופן מצביע על משבר זהות חריף.
• המסעות הם "עקיפה" של הציונות ושל המסרים שאותם מביעה מדינת ישראל; המסעות עלולים ליצור מוקד חדש של זהות יהודית, מוקד גלותי.
• באותה רוח, יש הטוענים שהמסעות לפולין מבטאים כישלון של המערכת החינוכית; הם מעין "עלה תאנה" שנועד לכסות על כשלון חינוכי. התהליך החינוכי האמיתי צריך לקרות בארץ, כתהליך איטי, רציני, מעמיק ובוחן, שסופו אינו מובן מאליו.

ביקורת על מטרות המסע 

• המסע נגוע בגוון פוליטי לאומני-דתי, ומחנך לסגירות ושנאת זרים; בכך מוזנח הכיוון ההומניסטי-אוניברסלי של לקחי השואה^[6].
• הגלות היא בית קברות שהמפגש עמה גורר השפעה רעה והרסנית. השואה היא תולדה של "חרפת הגלות", ואין שום טעם לחזור למקום של חרפה. התשובה האמיתית לאושוויץ היא ירושלים.

ביקורת בעלת אופי דתי 

• מבחינת ההלכה^[7] אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל (למעט לכמה סיבות מוגדרות), ולפיכך הנוסעים לפולין עוברים על איסור זה.

ביקורת אנתרופולוגית 

• יש מי שמגדיר את המסעות לפולין כמפעל כלכלי-דתי מובהק, היוצר צורך במסעות ומבנה שלם של היצע וביקוש, יצירת מתווכים וסוכנים ומנגנון כלכלי שלם הקשור בהם, כתופעה דתית-כלכלית-פוליטית^[8].
• המסע הוא מסע חניכה, המלווה על ידי מוסד חניכה - משרד החינוך, על כוהניו המוסמכים - מדריכי המסע, שהוכשרו על ידי משרד החינוך; וגם מוסד זה הוא חלק ממסגרת רחבה יותר, הנבנית על ידי הממסד כדי שיוכל לתבוע לעצמו מונופול על ייצוג השואה, על בניית הזיכרון שלה, ועל הלקחים שיילמדו ממנה. זהו מהלך דתי, הגזור מדת אזרחית ההולכת ונוצרת, ויש בה מושגים של קדושה, טרנסצדנטייה, ועוד^[9].

[עריכה] מחקרים בנושא

נעשו כמה מחקרים פסיכולוגיים לגבי מסעות אלו, וכאן נציין כמה נקודות עיקריות, מתוך מחקריהן של לב^[10] ושל גרוס^[11].

במהלך המסע מתרחשת חשיפה חריפה לנושא קשה וטעון כמו השואה, חשיפה המחדדת שאלות ולבטים אצל בני הנוער, בדיוק בגיל ההתבגרות, שבו הם נמצאים בשלב גיבוש זהותם האישית. המסעות מאפשרים הזדמנות לגיבוש זהות מעין זה, תוך שיתוף ותמיכת קבוצת העמיתים; אם כן, למרות שיש במסע אלמנטים של "מסע חניכה", הרי שהנסיעה בקבוצה תומכת מאוד במהלך האישי. המסע לפולין מזמן לבני הנוער התמודדות עם נושא המוות והאובדן, ויוצר מצבי לחץ. חלק מן ההתמודדות היא בעזרת טקסי אבל וריטואלים קבועים ומוכרים.

רמת הידע של המשתתפים במסע עולה, וכך גם רמת ההבנה של התלמידים. רגשות הפחד והכעס לא השתנו בעקבות המסע, לעומת רגש הגאווה הלאומית והאמונה בכוח ההישרדות היהודי, שהתגברו. רגש השנאה, באופן מפתיע, נחלש בעקבות המסע. ככלל, המסע "משכנע את המשוכנעים", והמחקרים לא מצאו שינוי בדעותיהם של הנערים והנערות שיצאו למסע – לא מימין שמאלה ולא להיפך – אלא בעיקר חיזוק הדעות שהיו להם לפני המסע.

[עריכה] ניתוח אנתרופולוגי

ד"ר ג'קי פלדמן^[12] טוען שאין לראות במסעות לפולין טיול לימודי רגיל, אלא עלייה לרגל, במסגרת הדת האזרחית הישראלית. מטרתו המרכזית של המסע היא לכונן מחדש את קדושתה של מדינת ישראל ולחזק את זכרון השואה כזיכרון מרכזי באתוס של הדת האזרחית אצל בני הנוער. עיצוב הזיכרון הקולטיבי, המודע והלא מודע, אמור לשנות את המשתתפים במסעות ולהופכם לקורבנות, לניצולים-מנצחים העולים מחדש לארץ ישראל, ולבסוף לעדים של העדים, שעליהם מוטלת החובה להמשיך ולספר את שראו בפולין, ואגב כך לחזק את הנרטיב המציג את מדינת ישראל כתשובה הניצחת לשואה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ http://www.cbs.gov.il/hodaot1999/06_99_151.htm
2. ^ תום שגב: המיליון השביעי: הישראלים והשואה. עמ' 451 – 465
3. ^ תום שגב, שם
4. ^ http://www.leyvik.org.il/Articles7.aspx
5. ^ תום שגב, שם
6. ^ תום שגב, שם
7. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ה' הלכה ט'
8. ^ עדי אופיר: על תחושות שאין להביע במילים ועל לקחים שאין להטיל בהם ספק. בשביל הזיכרון, יד ושם, ירושלים. גיליון מס' 7, תשרי-חשוון תשנ"ז, אוקטובר 1995
9. ^ עדי אופיר, שם
10. ^ מיכל לב: השפעת מסע בני נוער לפולין על עמדותיהם כלפי השואה בתחום הקוגניטיבי ובתחום הרגשי. עבודת MA, אוניברסיטת בר אילן, אוקטובר 1998.
11. ^ תמר גרוס: השפעת תהליך המסע לפולין במסגרת משרד החינוך על עיבוד השואה. עבודת MA, אוניברסיטת בן גוריון, אוקטובר 2000.
12. ^ ד"ר ג'קי פלדמן: 'את אחי אנכי מבקש': מסעות בני נוער ישראליים לפולין בעקבות השואה. עבודת ד"ר, האוניברסיטה העברית