מערכת הבריאות בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערכת הבריאות בישראל מורכבת ממספר קטן יחסית של ארגונים גדולים המפעילים שירותי בריאות, והיא, בעיקרה, מערכת בריאות ציבורית, המבוססת על כספי מסים ותקצוב ממשלתי.
תוכן עניינים |
[עריכה] כללי
מערכת הבריאות בישראל נחשבת לאחת המתקדמות בעולם, ובעלת הישגים רבים בתחומי הרפואה והמחקר הרפואי, בריאות הציבור ונגישות הציבור לשירותי הבריאות.
מערכת הבריאות הציבורית בישראל נבנתה על בסיס מערכת הבריאות שפעלה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, לפני קום המדינה. מערכת ביטוחי הבריאות בישראל מושתתת בעיקרה על פעילותן של קופות החולים, שרובן הוקמו על ידי ארגוני עובדים, עוד לפני קום המדינה. קופות החולים היו ארגוני חברים-עמיתים, למטרת ביטוח רפואי, על בסיס של ערבות הדדית בין החברים בקופה, וצורת פעילותן הכתיבה במידה רבה את אופיה של מערכת הבריאות בישראל עד היום. החברים שילמו מסי חבר לקופה, לעתים באמצעות מסי החבר לארגון העובדים, וקיבלו שירותי בריאות באמצעות הסדרים שונים שנקבעו בתקנון של כל קופת חולים.
בשנת 1973 נחקק "חוק מס מקביל", אשר חייב את המעסיקים בישראל להשתתף בעלות הביטוח הרפואי של עובדיהם, על ידי תשלום ישיר לקופת החולים בה חברים העובדים. חובת השתתפות זו שונתה וצומצמה במסגרת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) שנחקק בצמוד לחוק התקציב לשנת 1991.
[עריכה] ביטוח בריאות ממלכתי
בשנת 1995 נכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשר הפך את ביטוח הבריאות בישראל לביטוח חובה, כאשר כל תושב במדינה מבוטח באחת מארבע קופות החולים הקיימות, לפי בחירתו. החוק קבע "סל בריאות" - רשימת שירותים רפואיים ותרופות אותם חייבת כל אחת מקופות החולים לספק לחבריה בתנאים הקבועים בחוק. בנוסף, שירותים מסוימים מסופקים ישירות על ידי המדינה, בדרך כלל באמצעות משרד הבריאות. החוק הסדיר את מימון ביטוח הבריאות באמצעות מס בריאות פרוגרסיבי, הנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, המעביר לאחר מכן את הסכומים הנגבים לקופות החולים השונות לפי נוסחה, הקרויה "נוסחת הקפיטציה" המביאה בחשבון נתונים שונים ובהם מספר החברים בכל קופה, התפלגות הגילאים של החברים ומדדים נוספים. בנוסף, מקבלות קופות החולים השלמת מימון מתקציב המדינה.
לפני חקיקת החוק קופת החולים היחידה שקיבלה חברים ללא הבחנה בדבר במצבם הרפואי או גילם הייתה קופת חולים כללית (כשמה אז), שהייתה בבעלות ההסתדרות הכללית. החוק קבע כי כל תושב בישראל זכאי לעבור מקופה לקופה פעם אחת בשנה, וקופת חולים אינה רשאית לסרב לקבל חבר.
החוק קבע מנגנוני פיקוח ובקרה על התנהלות קופות החולים, הן בצד הרפואי והן בצד הפיננסי.
במקביל לסל הבריאות הקבוע בחוק מציעות כל קופות החולים לחבריהן לרכוש ביטוח 'משלים', שהוא ביטוח בריאות הכולל שירותים שאינם כלולים בסל הבריאות לפי החוק. גם סוג ביטוח זה, הקרוי בחוק "שירותי בריאות נוספים" (שב"ן) מצוי תחת פיקוח ומגבלות, ולמשל, נאסר על קופות החולים להציע במסגרתו הטבה או הנחה לגבי כל שירות המצוי בסל הבריאות.
[עריכה] מערכת הרפואה בקהילה
מערכת הרפואה בקהילה נועדה לספק שירותי רפואה לאוכלוסייה בדרך שגרה, על ידי שירותי רפואה מונעת, טיפול בבעיות שוטפות במסגרת מרפאות ומכונים, שיקום במסדרת קהילתית, ופעולות שונות לקידום בריאות, כגון תכנון המשפחה, פעילות גופנית, תזונה נכונה ואורח חיים בריא.
מערכת רפואה בקהילה מכוונת להביא את השירות הרפואי לסביבתו הקרובה של צרכן השירות ולמנוע, ככל שניתן, את הצורך באשפוז בבית חולים.
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] מרפאות קופת חולים
מערכת הרפואה בקהילה מבוססת בישראל בעיקר על מרפאות ציבוריות בבעלות קופות החולים (בעיקר שירותי בריאות כללית) ומרפאות של רופאים עצמאיים הקשורים בהסדרי התחשבנות שונים עם קופות החולים ובהתאם לכך מקבלים לטיפול את מבוטחי הקופות ללא גביית תשלום מהמטופלים.
שירותי בריאות כללית מפעילה את מערכת המרפאות הנרחבת ביותר בה מועסקים רופאים מטעם הקופה כשכירים, הכוללת מרפאות ראשוניות (בעיקר רפואת משפחה וילדים), ומרפאות מקצועיות בתחומי התמחות שונים. מרפאות השייכות לשירותי בריאות כללית נותנות שירות אך ורק למבוטחי הקופה. קופות חולים אחרות נסמכות במידה עיקרית על הסדרים עם רופאים עצמאיים, מרפאות ומכונים עצמאיים, ומרפאות חוץ של בתי החולים, אם כי חלקן מפעילות גם מרפאות מרכזיות משלהן בערים מסוימות.
בשנים האחרונות יש גידול במרפאות הראשוניות המציעות למבוטחים גם שירותי רפואה מקצועית באופן מוגבל, ובפרט בתחומים שלפי כללי הקופה יכול המבוטח לפנות ישירות לרופא מומחה, ללא הפניה מרופא המשפחה (רפואת נשים, עיניים, אורטופדיה ועוד).
[עריכה] תחנות לבריאות המשפחה/האם והילד - טיפת חלב
מערכת התחנות לבריאות האם והילד, או לבריאות המשפחה, הקרויות "תחנות טיפת חלב", מופעלת בפריסה רחבה בכל הארץ. שירות זה הינו ייחודי בכך שהוא מופעל על ידי מגוון של גורמים, ללא חוקיות ברורה. חלק מתחנות טיפת חלב מופעלות על ידי המדינה, חלקן על ידי קופות חולים ואחרות על ידי הרשויות המקומיות. עיקר פעילותן של התחנות היא בתחום תכנון המשפחה, ליווי האישה משלבי טרום-הריון ולאורך ההריון, ומעקב אחר התפתחות התינוק מלידתו ועד גיל שש. בתחנות טיפת חלב ניתנים חיסוני השיגרה לגיל הילדות לתינוקות ופעוטות, ונבדקת התפתחות הילד לאיתור בעיות ועיכובים הדורשים טיפול.
בנוסף, חלק מהתחנות הרחיבו פעילותן לתחום קידום בריאות כללי (כגון עידוד ספורט והדרכה תזונתית) ופעילות לטובת בריאות קשישים.
[עריכה] מכונים ומרפאות מקצועיות
בשנים האחרונות מתפתחת הרפואה המקצועית בקהילה, ומספר שירותים שניתנו בעבר בבית חולים בלבד, ניתנים כיום גם במרפאות מומחים ומכונים מחוץ לבתי חולים. דוגמה חשובה לכך הן מרפאות הדיאליזה, אשר הקמתן נועדה להקל על חולי כליות את הגישה לטיפולי הדיאליזה התכופים שעליהם לעבור. גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי דחף את קופות החולים להקים שירותי רפואה מקצועית במרפאות ומכונים בקהילה, על מנת לעמוד בתחרות ביניהן וכדי לחסוך בעלויות הגבוהות של רכישת שירותים אלה מבתי החולים. עם זאת, עדיין נחשבות מרפאות החוץ והמחלקות לאשפוז-יום של בתי החולים כמקום המועדף על חלק גדול מהמטופלים, לביצוע בדיקות וטיפולים שיש בצידם סיכון לסיבוכים, כגון צנתור, בדיקת אנדוסקופיה וטיפולים ובדיקות הכרוכים בהדרמה אזורית. החוק בישראל עדיין מחייב כי הרדמה מלאה תבוצע אך ורק בבית חולים.
[עריכה] בתי החולים
בישראל מספר רב של בתי חולים, המפוזרים ברחבי המדינה, מצפת בצפון ועד אילת בדרום. בהתאם לפיזור האוכלוסייה בישראל, מרבית בתי החולים מצויים באזור המרכז. חלק מבתי החולים הם כלליים - כלומר מיועדים לטיפול במגוון רב של מצבים רפואיים, ואחרים הם ייעודיים ומיועדים לטיפול בסוג מסוים של מצבים רפואיים.
[עריכה] בתי חולים כלליים
בתי החולים הכלליים הגדולים ביותר שייכים למדינה (ומופעלים על ידי משרד הבריאות) ולקופת חולים כללית.
בתי החולים הכלליים הממשלתיים הם:
- המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר
- המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי
- מרכז רפואי וולפסון, חולון
- המרכז הרפואי הלל יפה, חדרה
- המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה
- מרכז רפואי בני ציון (רוטשילד), חיפה
- בית החולים לגליל המערבי, נהריה
- מרכז רפואי זיו, צפת
- המרכז הרפואי פוריה, ליד טבריה
- המרכז הרפואי ע"ש ברזילי, אשקלון
- מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין
בתי החולים הכלליים בבעלות שירותי בריאות כללית הם:
- מרכז רפואי כרמל, חיפה
- מרכז רפואי העמק, עפולה
- מרכז רפואי ספיר - בית חולים מאיר, כפר סבא
- מרכז רפואי רבין, פתח תקווה (מחולק לקמפוס בילינסון וקמפוס גולדה-השרון)
- מרכז רפואי קפלן, רחובות
- המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע
- מרכז רפואי יוספטל, אילת
בתי חולים כלליים גדולים אחרים בישראל הם:
- מרכז רפואי הדסה (ירושלים, בית החולים בעין כרם, ובית החולים בהר הצופים), בבעלות הסתדרות מדיצינית הדסה
- המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים (עמותה)
- בית החולים ביקור חולים, ירושלים (עמותה)
- מרכז רפואי צאנז - בית חולים לניאדו, נתניה
- מרכז רפואי הרצליה מדיקל סנטר (HMC), הרצליה (פרטי)
- בית חולים אסותא, תל אביב (נרכש לאחרונה על ידי מכבי שירותי בריאות)
[עריכה] בתי יולדות
בעבר הוקמו בתי יולדות קטנים, ובתי חולים המתמחים בקבלת לידות, במסגרת הנסיון לעודד נשים ללדת בסביבה רפואית. נסיון זה צלח במידה רבה וכיום מרבית תושבות ישראל יולדות בבית חולים. בשנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה, נסגרים בתי חולים נפרדים ליולדות ומנגד מחלקות היולדות הצמודות לבתי החולים הכלליים גדלות ומשתכללות, ומתפתחים בהן שירותים מורכבים כגון טיפול נמרץ ילודים, פגיות, וכן שירותים אלקטיביים של לידה בסגנון אישי וביתי.
[עריכה] בתי חולים (מוסדות) סיעודיים
בישראל פועלים למעלה מ 300 מוסדות לאשפוז סיעודי, שהם בתי חולים, ובהם למעלה מ 17,000 מיטות לחולים סיעודיים ותשושי נפש. בין מוסדות אלה ארבעה מרכזים גריאטריים ממשלתיים, והיתר בבעלות עסקית או בבעלות עמותות וארגונים ללא כוונת רווח.
חולים סיעודיים, הם בעיקר קשישים (אם כי יש חולים סיעודיים צעירים), הזקוקים להשגחה מקצועית, אך לא בהכרח רפואית, במשך 24 שעות ביממה. הם זקוקים לסיוע יומיומי שוטף בפעולות הפשוטות ביותר כגון אכילה, רחצה, התלבשות, ובדרך כלל סובלים מאי שליטה בסוגרים, ומרותקים ל כיסא גלגלים או למיטה. חולים תשושי נפש סובלים מירידה בתפקוד המוחי על רקע זיקנה (אלצהיימר, דמנציה) וזקוקים עקב כך להשגחה מתמדת.
חולים אלה יכולים להיות מטופלים בביתם, בסיוע מטפל צמוד (לעתים קרובות בן משפחה או עובד זר) אולם לעתים לא ניתן לתת להם את ההשגחה והטיפול הראויים בבית. אם לא ניתן להשאיר את החולה הסיעודי בביתו, עליו לעבור למסגרת אשפוזית מתאימה. מסגרות כאלה הן מוסדות רפואיים ייעודיים, בהם מושם דגש רב יותר על הטיפול הסיעודי השוטף, ופחות על הבעיות הרפואיות, שהן בדרך כלל בעיה שולית בחייו של הקשיש הסיעודי. מסגרות כאלה כוללות בתי חולים סיעודיים, מרכזים גריאטריים, ומחלקות לאשפוז סיעודי בבתי אבות.
האשפוז הסיעודי אינו ממומן על ידי קופת חולים במסגרת "סל הבריאות", אולם תושבי ישראל זכאים לקבל סיוע פרוגרסיבי ממשרד הבריאות במימון האשפוז הסיעודי. גובה הסיוע נקבע לפי מבחני הכנסה הנערכים לקשיש המתאשפז ולבני משפחתו הקרובים (בן/בת זוג וילדים בגירים). בממוצע, משפחות של חולים סיעודיים הנמצאים זכאים לסיוע, מחוייבות להשתתף ב 20-25% מהעלות הממשית של האשפוז הסיעודי, סכום השווה לכ 2500 ש"ח בחודש. סכום זה לא כולל בתוכו חלק ניכר (עד 80%) מקצבת הזיקנה או הנכות המגיעה למאושפז מהמוסד לביטוח לאומי, והמועבר לגורם המשלם עבור האשפוז, לפי חוק. המדינה רוכשת עבור החולים הזכאים לכך, למעלה מ 70% מכלל מיטות האשפוז הסיעודי הקיימות בישראל.
בשנים האחרונות שבה ועולה קריאה ציבורית להכליל את האשפוז הסיעודי ב"סל הבריאות" שבאחריות קופות החולים, ככל אשפוז אחר.
[עריכה] בתי חולים פסיכיאטריים לחולי נפש
מערך בריאות הנפש בישראל מתחלק אף הוא בין טיפול בקהילה - מרפאות לבריאות הנפש, טיפול נפשי יחידני, מגורים בהוסטל לנפגעי נפש ועוד, ובין טיפול במסגרת אשפוז, בבית חולים פסיכיאטרי (בית חולים לחולי נפש) או במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי.
מרבית בתי החולים לחולי נפש בישראל הם בבעלות ממשלתית, ובשנים האחרונות מתבצע מהלך מכוון לצמצום מספרם של בתי החולים הלא-ממשלתיים בתחום זה, כחלק מרפורמה כוללת שמטרתה להחזיר חולי נפש לחיים במסגרת הקהילה, כלל שניתן, ולקצר את משך האשפוז הפסיכיאטרי של כל חולה, למינימום ההכרחי לשם טיפול בו.
כל תושב שנקבע שהוא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי זכאי לקבלו במימון מלא של המדינה, באמצעות משרד הבריאות. עד שנת 1995 נגבתה השתתפות עצמית מהחולים ומשפחותיהם, אולם מאז שנכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי נושאת המדינה בכל העלות. יחד עם זאת, ישנם חולים, או משפחות, המעדיפים לשלם באופן פרטי על אשפוז פסיכיאטרי, ודבר זה אפשרי, במספר מצומצם של בתי חולים פרטיים לחולי נפש.
אשפוז פסיכיאטרי מתבצע בישראל לפי רק לפי הוראות חוק טיפול בחולי נפש, ויכול להתקיים בהסכמת המטופל, בהסכמת אפוטרופסו (לגבי קטין עד גיל 15) בהוראת פסיכיאטר מחוז, או בצו של בית משפט. החוק האמור קובע הוראות ברורות לגבי האפשרות לאפשז חולה נפש בניגוד לרצונו, או ללא הסכמתו, וכן קובע סמכות לבית משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית של חשוד בביצוע עבירה, ועל אשפוז פסיכיאטרי של נאשם שנמצא שאינו כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין על עבירה שביצע, או לעמוד בתנאי מעצר או בעונש מאסר. ככלל, אשפוז פסיכיאטרי ללא הסכמה יתבצע רק אם מתקיימים שני התנאים הבאים במצטבר: המטופל סובל ממחלת נפש, והוא מסכן את עצמו או את הזולת. בתי המשפט פסקו כי חייב להיות קשר סיבתי בין שני תנאים אלה, כלומר - הסיכון לזולת או לעצמו הגרם על ידי מחלת הנפש - על מנת להצדיק אשפוז פסיכיאטרי בכפיה.
[עריכה] בתי חולים שיקומיים
שיקום חולים ונפגעים לאחר טראומה הוא מקצוע המצריך תשומות גבוהות. בישראל קיימים מספר קטן של בתי חולים המתמחים בשיקום. שיקום נדרש לאחר חבלה חיצונית כגון תאונות דרכים, והן לאחר פגיעות פנימיות כגון אירוע מוחי או התקף לב. השיקום מתחיל לקראת סיום הטיפול האקוטי בבעיה הרפואית, ומתמקד בהחזרת המטופל לתפקוד תקין, על ידי שחזור יכולות ולימוד מחדש של יכולות שאבדו. השיקום עשוי לכלול טיפול פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, קלינאות תקשורת, וכן כולל בתוכו מקצועות העוסקים בהתאמת עזרים המסייעים לחזרה לתפקוד כגון תותבות לאיברים תפקודיים (כגון תותבת רגל) וקוסמטיים (כגון תותבת עין).
[עריכה] רגולציה
הרגולציה (אסדרה) החוקית של מערכת הבריאות בישראל נשלטת על ידי מספר חוקים:
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] פקודת בריאות העם
פקודת בריאות העם נחקקה בשנת 1940, על ידי שלטון המנדט הבריטי ומסדירה את פעילות מערכת הבריאות בתחומים אלה: בריאות הציבור, סניטציה של מים וחלב, סידורי קבורה, רישוי מוסדות רפואיים, איכות הסביבה, ועוד. מכוח פקודה זו מוסדרים בישראל בתקנות נושאים כגון ניסויים רפואיים בבני אדם, הפריה חוץ גופית ובקרת מחלות, מידבקות ואחרות.
[עריכה] פקודת בריאות הציבור (מזון)
פקודת בריאות הציבור (מזון) נחקקה אף היא על ידי הבריטים, בשנת 1935 ומסדירה את נושא ייצור וייבוא מזון, ופיקוח על נושאים הקשורים בתזונה.
[עריכה] פקודת הרוקחים
אף היא פקודה מנדטורית, משנת 1921, המסדירה את נושא רישוי התרופות ותכשירים רפואיים בישראל.
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] חוקים המסדירים מקצועות רפואיים
חלק מהמקצועות בתחום הבריאות מוסדרים בחקיקה בישראל, והעוסקים במקצועות אלה חייבים ברישוי לפי חוק. להלן רשימת המקצועות והחוקים:
- רופאים - פקודת הרופאים
- רופאי שיניים, טכנאי שינים, שינניות, סייעות לרופאי שיניים - פקודת רופאי השיניים
- רוקחים - פקודת הרוקחים
- אחיות - תקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים), ותקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות)
- אופטומטראים - חוק העיסוק באופטומטריה
- פסיכולוגים - חוק הפסיכולוגים
- מילדות - פקודת המילדות
- ייעוץ גנטי, גנטיקה קלינית - חוק מידע גנטי
[עריכה] חוקים המסדירים את זכויות המטופלים
- חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 - מסדיר את סוגיית הביטוח הרפואי לתושבי ישראל
- חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 - מסדיר את מערכת היחסים בין מטפל למטופל, ברמת זכויות האדם.
- חוק מידע גנטי, התשס"א-2000 - מסדיר את זכויות הפרט בנוגע למידע גנטי אודותיו.
- חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 - מסדיר את סוגיית הטיפול בחולים במחלות סופניות (נכנס לתוקף בדצמבר 2006).
