מרגרט בראון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרגרט טובין בראון (באנגלית: Margaret Brown) (18 ביולי 1867 - 25 באוקטובר 1932) - פעילה חברתית, אשת חברה ונדבנית אמריקאית, ידועה כאחת מניצולי ה"טיטניק". בראון התפרסמה בכינוי "מולי בראון הלא ניתנת לטיבוע" (The Unsinkable Molly Brown) - שמה של הגיבורה הראשית במחזמר באותו שם שהוצג בהצלחה רבה בברודוויי ובסרט בכיכובה של דבי ריינולדס.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ילדות ונעורים
טובין בראון נולדה ב-18 ביולי 1867 בהניבל שבמיזורי, למשפחה ענייה של מהגרים אירים. מלבדה היו במשפחת טובין חמישה ילדים נוספים. מרגרט התחילה לעזור לכלכל את משפחתה מגיל צעיר ועבדה בבית חרושת לייצור טבק ואחרי זה - במלון "פארק" בעיר. על פי אחת האגדות הקשורות לחייה פגשה טובין במלון את הסופר מארק טוויין שכביכול המליץ לה לנסוע למערב בחיפוש אחרי פרסום ועושר. טוויין, שאכן גדל בהניבל, עזב את העיר ב-1854, שנים לפני שטובין נולדה. הסופר אומנם חזר לביקורים בעיר בתקופות שונות של חייו (למשל ב-1882 כשהיה בסיבוב לקידום מכירות של ספריו), אבל חוקרים מטילים ספק באפשרות שטובין (אז בת 15) וטוויין אכן קיימו את השיחה לכאורה במהלך הביקור. יחד עם זאת, טובין התעניינה תמיד בטוויין ובספריו. כך למשל כתבה מאמר על הקשר בין טוויין והניבל לעיתון של דנבר, בירת קולורדו, ודאגה לתרגם את ספריו לכתב ברייל, לטובת החיילים שאיבדו את מאור עינייהם במהלך מלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] הנישואין לג'.ג' בראון
בגיל 18 עזבו טובין ואחותה את מיזורי ועברו ללדוויל שבקולורדו (Leadville, Colorado). שם הכירה טובין את בעלה לעתיד, ג'יימס ג'וזף (ג'.ג'.) בראון. הם התחתנו בספטמבר 1886. לזוג נולדו שני ילדים - לורנס פלמר (1887) והלן (1889).
במשך שבע השנים הראשונות של נישואיהם גרה המשפחה בלדוויל, עיר כורי פחם טיפוסית, מלאה בסלונים, בתי בושת ושאר מקומות מפוקפקים שהמושג "זכויות אישה" נשמע בהם כבדיחה גרועה. אבל דווקא בלדוויל התחילה בראון להתעניין בנושא שוויון נשים ולגברים. היא השתתפה בהקמת הסניף הראשון של "האיגוד הלאומי למען מתן זכות ההצבעה לנשים" בקולורדו, ועסקה בחלוקת מזון למשפחות נזקקות.
גורלה של משפחת בראון השתנה מקצה לקצה אחרי שג'.ג'. הצליח להוכיח את יעילותן של שיטות לקידוח עמוק שפיתח. בעזרת הטכנולוגיה שהציג, הצליחו הכורים לגלות ולהגיע לעורק זהב הגדול ביותר שהיה ידוע באותה תקופה. הדבר הפך את משפחת בראון למיליונרים: ג'.ג'. קיבל 12.500 מניות של החברה (שמינית משוויו של אחד המכרות המצליחים שלה) ומקום במועצת המנהלים שלה. בעקבות ההתעשרות קנתה מרגרט בראון אחוזה במרכז דנבר ומשפחתה עברה לעיר הבירה ב-1894.
במהרה הפכה בראון לאחת הנשים המשפיעות של דנבר. יחד עם מספר שותפות היא הקימה את "מועדון הנשים של דנבר" שמטרתו הייתה שיפור חיי האישה תוך דגש על קבלת השכלה ראויה והזדמנויות שוות לצד גברים. בראון הקדישה לא מעט משאבים וזמן כדי לרכוש השכלה לעצמה. כך היא שכרה מורים פרטיים ולמדה בעזרתם חמש שפות זרות: בראון שלטה בצרפתית ובגרמנית בצורה מושלמת, והייתה יכולה לנהל שיחות בספרדית, באיטלקית וברוסית. בראון גם דאגה לתרגל את היכולות שלה. באותה תקופה היא טיילה הרבה בעולם ופרסמה כתבות אודות מסעותיה בעיתון "דנבר טיימס". במיוחד התעניינה בראון באמנויות מקומיות: כך היא שכרה מורה פרטי בשווייץ ולמדה לשיר יודל ובספרד למדה נגינה בגיטרה קלאסית. ב-1901, אחרי שחזרה מאירופה, הייתה בראון אחת הנשים הראשונות שהתחילו ללמוד במכון קרנגי בניו יורק.
אחרי שחזרה לדנבר המשיכה בראון בעבודתה הקהילתית. היא אספה כסף לבניית הקתדרלה הקתולית בעיר, עזרה לנוער במצוקה והשתתפה בהקמתו של בית הדין לעבריינים צעירים הראשון בארצות הברית. בראון עמדה בקשר עם פעילות פמיניסטיות בכל רחבי ארצות הברית ועזרה לאיגודי הפועלים במאבקם על תנאי עבודה ועל שכר הולם. ב-1909 וב-1914 ניסתה בראון להיבחר לסנאט ולקונגרס אך לא הצליחה.
[עריכה] משבר הנישואין והגירושין
עם השנים התגלעו יותר ויותר חילוקי דעות בין בני הזוג בראון. ג'.ג' לא תמך בפעילות ציבורית של אישתו, כמעט ולא השתתף בקבלות הפנים שהייתה עורכת בביתם וחשב ששמה של אישה אמור להופיע בעיתון רק עקב לידתה, נישואיה ופטירתה. ב-1899 עבר ג'.ג'. שבץ והחליט לעבור לקליפורניה, שם היה מזג האוויר נוח יותר מאשר בדנבר. מרגרט טיילה ברחבי העולם באותן שנים, ובני הזוג כמעט ולא התראו. הם התגרשו רשמית בשנת 1909. לפי חלוקת הממון קיבלה בראון מזונות בסך 700 דולר בחודש. גם האחוזה בדנבר נשארה בבעלותה.
[עריכה] מרגרט בראון וה"טיטניק"
העידן הוויקטוריאני בארצות הברית הוליד אופנה אצל עשירי אמריקה: טיולים טרנס-אטלנטיים (שנקראו אז "גראנד טור") לאירופה, שלפעמים היו ממשיכים ליעדים אקזוטיים כמו מצרים, מדינות המזרח התיכון או יפן. ללא נוחות של תחבורה מהירה, טיולים כאלה ארכו בתחילת המאה ה-20 חודשים רבים. ב-1912 החליטו בראון ובתה הלן, שלמדה אז בפריז, לארגן "גראנד טור" משלהן. באמצע הטיול קיבלה בראון מברק מאחותה המספר על מחלתו של הנכד הראשון של מרגרט, לורנס. היא החליטה להפסיק את הטיול ולחזור מיד לארצות הברית. בתה נשארה בצרפת ומרגרט קנתה כרטיס לאמצעי התחבורה המהיר ביותר שיכול היה להחזיר אותה לאמריקה. באותם ימים היה זה ה"טיטניק". עבור הכרטיס למחלקה ראשונה שילמה בראון $4350 עבור הפלגה של 6 ימים, הון באותם ימים.
אחרי ההתנגשות, כשהאונייה החלה לטבוע, סייעה בראון לצוות ה"טיטניק" להרגיע נוסעים ולהוביל אותם לסירות ההצלה. בראון עצמה עזבה את אזור האסון בסירת ההצלה מספר 6 שהייתה חצי ריקה: מ-65 מקומות בסירה היו תפוסים רק 28. אחרי וויכוח עם ההגאי רוברט היטצ'נס, שסירב לאסוף ניצולים נוספים מהמים, החליטה בראון לקחת את הפיקוד בידיה (בגרסה ההוליוודית, היא אף איימה שתזרוק את היטצ'נס למים אחרי שהוא איבד את עשתונותיו, אך אין זה נאמן למציאות). בראון ביקשה מהניצולים לחתור כדי להתחמם, דאגה לעודד אותם ואף נתנה את מעיל הפרווה שלה לאחת הניצולות שסבלה מהקור.
העזרה הגיעה רק אחרי 6 שעות. צוות האונייה "קרפטיה" העלה את הניצולים על הסיפון, אבל בראון המשיכה לעבוד במלוא המרץ במקום לנוח. היא עזרה בתרגום, חיפשה בגדים חמים ושמיכות לניצולים אחרים. היא גם החלה לאסוף תרומות מנוסעי ה"קרפטיה" העשירים, ועד שהספינה חזרה לניו יורק הצליחה בראון לגייס עשרת אלפים דולר, כולל 500 דולר שתרמה מכיסה.
בראון המשיכה לעסוק בעזרה לניצולי "טיטניק" גם בהמשך. היא הקימה עמותה של ניצולי האסון וב-29 במאי 1912 הגישה אות כבוד והוקרה לקברניט ה"קרפטיה", ארתור רוסטרון, בשם הניצולים. גם כשטיפלה בכל הקשור לעזרה לקורבנות האסון, דאגה בראון לקדם ערכים שהאמינה בהם. כך כאשר הוועדה שחקרה את הארוע סירבה לגבות ממנה עדות (באותה תקופה רק גברים היו יכולים להעיד במקרים דומים), בראון בחרה להתראיין לעיתונות, שם הציגה את גרסתה והצליחה להשמיע אותה למרות האיסור הפורמלי. כשנשאלה על ידי העיתונאים איך הצליחה לשרוד את אסון ה"טיטניק", ענתה בראון במשפט שהפך אותה למפורסמת: "זהו המזל הטיפוסי של משפחת בראון. אנחנו בלתי ניתנים לטיבוע"
אסון הטיטניק הפך את מרגרט בראון לדמות מוכרת בכל רחבי ארצות הברית. היא המשיכה לעסוק בנושאים שהאמינה בהם: זכויות עובדים ונשים, השכלה לבני נוער ושימור אתרים היסטוריים. בהמשך חייה נאלצה לעבור עוד שני אסונות ימיים ולהינצל משריפה במלון שבו התאחסנה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה חזרה בראון לצרפת, שם עזרה לטפל בחיילים פצועים והקימה את "העמותה האמריקאית למען צרפת ההרוסה" שגייסה כספים לשיקום העורף. בשנותיה האחרונות גרה בראון בניו יורק, שם נפטרה ב-25 באוקטובר 1932. כל חסכונותיה בזמן הפטירה הסתכמו ב-1500 דולר בלבד, היא השאירה גם לא מעט חובות. אחוזתה בדנבר נמכרה שנה לאחר מותה, אך המוכרים הצליחו להשיג עבור הבית 5000 דולר בלבד - סכום נמוך משמעותית מהשווי האמיתי של האחוזה. בראון לא זכתה לראות איך מתממש פרויקט הנדבנות האחרון שלה: היא תרמה כספים כדי לקנות כפפות ונעליים חמות לילדי הכורים העניים בלדוויל שבקולורדו, כמתנה לחג המולד. אחיינה של בראון היה זה שחילק את המתנות בשמה.
[עריכה] מולי בראון - המיתוס
את דמותה של מולי בראון, "האישה שדיברה חמש שפות אירופיות אך ידעה גם לקלל כמו כורה פחם שתוי", המציא העתונאי ג'ים פואולר שכתב בשנות ה-30 מספר סיפורים קצרים שהתבססו על חייה של מרגרט בראון האמיתית, אך התערבבו בהם גם המצאות רבות של פואולר עצמו. ההמצאה מספר אחת שלו הייתה השם מולי שהעניק לגיבורת ספריו. למרגרט בראון האמיתית לא קראו מעולם מולי, גם לא בתור שם חיבה. אבל ההמצאות לא הסתיימו כאן. על פי העיתונאי, מולי הקטנה כמעט טבעה בילדותה בנהר המיסיסיפי ומי שהציל אותה היה מארק טוויין בכבודו ובעצמו. בסיפור אחר, שקשור לתקופה שאחרי הנישואים, החביאה מולי 300 אלף דולר בתנור, אך בעלה, מבלי לדעת על המחבוא, הדליק את האש ושרף את כל החסכונות. גם הסיפור הזה היה המצאה גמורה. פרק של כבוד בסיפורי מולי בראון הוקדש להרפתקאותיה על סיפון הטיטניק: חתירה של 7 שעות ברצף, ויכוח עם רוברט היטצ'נס ואיומים לזרוק אותו מהסירה וכדומה.
ב-1956 הוציאה הסופרת קרוליין בנקופט ספרון שנקרא "The unsinkable Mrs. Brown". הספרון התבסס על כתבותיו של פואולר בתוספת פרטים דמיוניים שהמציאה הכתבת. באותה שנה הוציא הסופר וולטר לורד (Walter Lord) ספר דוקומנטרי "A Night to Remember" שסיפר על ליל האסון ב"טיטניק" ועל תפקודה של בראון בסירה מספר שש.
ב-1960 כתבה מרדית' ווילסון מחזמר בשם "The Unsinkable Molly Brown" שהוצג בברודוואי בהצלחה רבה. ב-1964 יצא סרט באותו שם, שבו שיחקה דבי ריינולדס בתפקיד הראשי. דווקא הוליווד הפכה את בראון לדמות חשובה שמקומה בהיסטוריה אמריקאית שמור היטב. ב-1965 נקראה מעבורת החלל Gemini-III על שם מולי בראון. ביתה בהניבל שהיה אמור להיהרס הפך למוזיאון מולי בראון, כך גם האחוזה בדנבר.
ב-1997 צילם הבמאי ג'יימס קמרון את גרסתו של אסון "טיטניק". למרות שבראון כבר לא הייתה גיבורה מרכזית הכניס קמרון את דמותה לסרט שבו שיחקה את דמותה השחקנית קתי בייטס. ב-1998 צולם סרט טלוויזיה שהוקדש כולו לדמותה של מולי בראון, גם מעבר ל"טיטניק". משפחת בראון ניסתה בהתחלה "לתקן" את דמותה הפיקטיבית שהוליווד יצרה, אך בהמשך נואשה מכך. במשך שנים סירבו בני המשפחה לשתף פעולה עם התקשורת וגם עם היסטוריונים. רק ב-1998 הסכימו להעביר חלק מהארכיון של בראון לחוקרת קריסטן איוורסן, שפירסמה ב-1999 ביוגרפיה מלאה ראשונה אודות מרגרט (מולי) בראון.
