עלייה לארץ ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עליות לארץ ישראל והתיישבות בה |
|
מאז גלותם מארץ ישראל, במשך כל הדורות חתרו יהודים לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברשיון וללא רשיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה.
המונח שיבת ציון הושאל מארוע חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס, ואומץ כהגדרה לכלל עליות היהודים בתקופתנו לארץ ישראל ולמדינת ישראל למן עליית תלמידיהם של הרב יהודה ביבאס ור' יהודה אלקלעי - ראשוני מבשריה של הציונות המדינית - ליפו סמוך למחציתה של המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.
במאה ה-18 במאה ה-19 היו גלי עלייה אחדים ממניע דתי, שהתפרשו על פני כשלושים שנים, אך הנרטיב הציוני הרווח מתעלם מהם. בעליות אלה עלו כ-750 עולים, שהיוו למעלה מ-10 אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים שמנה כ-6000 נפש.
עם תחילתה של התנועה הציונית, הגיעו יהודים לארץ ישראל מתוך מטרות אחרות ובנסיבות אחרות: הם ביקשו לחיות חיי עבודה ומתוך הכרה לאומית חדשה, שנוצרה עקב שינוי תדמיתו של היהודי בגלות. כן עלו לארץ בעקבות משברים, גילויי אנטישמיות, רדיפות ופוגרומים שהתרחשו כנגד היהודים בארצות מוצאם.
עליות אלו הגיעו בגלים גדולים של הגירה המונית. את ההתיישבות החדשה בארץ מונים בחמישה גלי עלייה, ומאוחר יותר נוספו עליות נוספות. לכל אחת מהעליות היו אפיוניים יחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ואופי העולים. כל עלייה הביאה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה לארץ ישראל.
חלוקה מקובלת של העליות לארץ ישראל היא לשלוש תקופות עיקריות:
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שולמית לסקוב, כל ההתחלות, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
