העלייה ההמונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל עליות לפני קום המדינה: העלייה הראשונה העלייה השנייה היישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית היישוב היהודי בימי מלחמת העולם השנייה היישוב העפלה עליות לאחר קום המדינה: מבצע מרבד הקסמים מבצע עזרא ונחמיה העלייה ההמונית עליות חיסול גלויות עליית גומולקה העלייה מברית המועצות בשנות השבעים מבצע משה ומבצע שלמה העלייה מחבר העמים בשנות התשעים העליה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים

העלייה ההמונית הוא כינויה של העלייה שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד גדלה אוכלוסיית המדינה ביותר מ־100%. זהו שיעור גידול שלא היה לו תקדים בשום ארץ קולטת הגירה אחרת.

העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. רבים מהם הביאו מסורת תרבותית שונה מאוד מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם. אין ספק, שהקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, כמו גם השפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאוד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.

תוכן עניינים 1 מאפייניה של החברה הישראלית ערב הקמת המדינה 2 מאפייני העולים בעלייה ההמונית 3 ותיקים ועולים: אלה בעיני אלה 4 קשיים בקליטת העלייה ההמונית 5 חלוקת לתקופות משנה

[עריכה] מאפייניה של החברה הישראלית ערב הקמת המדינה

במאי 1948, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש. אוכלוסייה זו הייתה הומוגנית מבחינה תרבותית - כ-82 אחוזים היו בני העדות האשכנזיות, ורק כ-18 אחוזים היו ספרדים ובני עדות המזרח.

שיעור בעלי ההשכלה התיכונית והגבוהה היה כשליש מהאוכלוסייה היהודית, שיעור גבוה לכל הדעות. רוב תושבי היישוב שלטו בעברית וכן ביידיש, אף שלא הרבו להשתמש בה בחיי היומיום, ובנוסף רובם היו חילונים מתוך בחירה. רוב התושבים היו צעירים ורווקים או בעלי משפחות קטנות, ומספר הגברים היה גדול בהרבה מזה של הנשים - 1,133 גברים על כל 1,000 נשים.

המבנה התעסוקתי של החברה היה כזה שאפשר להגדירו מודרני, כלומר דומה לזה שבארצות אירופה באותה תקופה: רבים עסקו במקצועות יצרניים בתחומי החקלאות, הבניין והתעשייה, ורבים אחרים עסקו במסחר זעיר, בפקידות ובמלאכה, מקצועות שרוב היהודים עסקו בהם בארצות מוצאם.

בזכות ההומוגניות בחברה היישובית הצליחו העיליות החברתיות שהתגבשו בה לעצב תרבות פוליטית וחברתית ייחודית. הן ניסו לשמרה גם לאחר הקמת המדינה, אך העלייה ההמונית חוללה תמורות עמוקות בתרבותה של החברה הישראלית, כמו גם במעמדה של העילית החברתית.

[עריכה] מאפייני העולים בעלייה ההמונית

מיד עם קום המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה לא מוגבלת של יהודים, והמוני בני-אדם החלו לזרום אליה. בסך הכול הגיעו בעשור הראשון לאחר קום המדינה יותר מ-900,000 עולים - אף מדינה קולטת הגירה בעולם לא התמודדה עם מספר כה גדול של מהגרים ועם קצב גידול אוכלוסייה כה מהיר. קצב העלייה בעשור הראשון לא היה אחיד, והיא הגיעה גלים גלים: גל העלייה הראשון נמשך מקום המדינה עד סוף 1951, ובמהלכו הוכפלה אוכלוסיית המדינה. גל העלייה השני התחיל במחצית השנייה של העשור, משנת 1956 ואילך.

אחד ההבדלים הבולטים בין העליות לארץ־ישראל בתקופת היישוב לבין העלייה ההמונית לאחר קום המדינה, היה הרכבן העדתי. לעומת תקופת היישוב, שבה היו 90 אחוזים מהעולים יוצאי אירופה ואמריקה (אשכנזים), רק 44.5% מבאי העלייה ההמונית היו יוצאי אירופה ואמריקה, ואילו 53.4% מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה (מזרחים). כתוצאה מכך השתנה מאוד ההרכב העדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל, ובתום העשור הראשון למדינה היו בה 58% יוצאי אירופה ואמריקה ו־42% יוצאי אסיה ואפריקה.

בניגוד לעליות הקודמות, שיעור הילדים והזקנים בקרב עולי העלייה ההמונית היה גבוה מאוד. יתרה מזאת - אחוז הילדים בקרב עולי אסיה ואפריקה היה גבוה כמעט פי שניים מאחוז הילדים בקרב העולים מארצות אירופה ואמריקה, וההבדל נעוץ בשיעורי הילודה הגבוהים יותר בקרב העולים המזרחים. בנוסף, העלייה הייתה ברובה עלייה של משפחות שלמות, במסגרת קהילות שלמות, להבדיל מן העליות בתקופת היישוב, ובעיקר העלייה השנייה והשלישית, שהיו ברובן עליות של צעירים, רווקים או בעלי משפחות קטנות.

[עריכה] ותיקים ועולים: אלה בעיני אלה

"ישראל רוצה בעלייה, אך הישראלים אינם רוצים בעולים". אמירה זו, שיוחסה לגיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, משקפת היטב את יחסם של הוותיקים בישראל לעולי העלייה ההמונית בעשור הראשון, יחס של הסתייגות מופגנת, אם לא עוינות, שעמד בסתירה בולטת לעקרונות מסורתיים ביהדות כמו "כל ישראל חברים" או "כל ישראל ערבים זה לזה", וכמובן בניגוד לעקרונות קיבוץ הגלויות והעלייה החופשית שמצאו את ביטויים במגילת העצמאות ובחוק השבות.

הסתייגותם של הוותיקים הופנתה תחילה כלפי ניצולי השואה, ומאוחר יותר וביתר שאת, כלפי העולים בני עדות המזרח, יוצאי עיראק וצפון אפריקה. אלה האחרונים נחשבו לפרימיטיביים, ל'חומר אנושי' גרוע ולחסרי תרבות. יחס זה כלפי העולים היה נחלת הפוליטיקאים, אנשי הרוח ואפילו עיתונות התקופה.

יחסם של העולים כלפי האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה התאפיין אף הוא בדעות קדומות ובהכללות שליליות. ואולם, בתקופת העלייה ההמונית עצמה לא ניתן ביטוי של ממש לדעות אלה. לימים הן מצאו ביטוי בעיקר ברומנים ובאוטוביוגרפיות שכתבו בדרך-כלל מי שהיו נערים צעירים בתקופת העלייה ארצה, למשל סמי מיכאל, שמעון בלס ויצחק בר-משה.

[עריכה] קשיים בקליטת העלייה ההמונית

למדינה לא הייתה אפשרות לספק דיור נאות להמוני העולים שהגיעו. כפתרון זמני לבעיה שנוצרה הוקמו מעברות, ובהן בתים דלים ביותר. היו שהתגוררו בפתרון זמני זה אף עשר שנים.

עולים אלו הגיעו כמעט תמיד בחוסר כל, בין אם ממחנות העקורים באירופה וכל כספם אבד בשואה, ובין אם ממדינות ערב ששליטיהן לא איפשרו להם לשמור על רכושם או למכור אותו ולבוא ארצה עם ממון. נוצר חשש כי מי שיש לו כסף יוכל לקנות ולשבוע, ומי שאין לו - ירעב. כפתרון לבעיה זו הונהגה מדיניות הקיצוב.

הרצון להטמיע במהירות את העולים החדשים בקרב התושבים הוותיקים הוביל להנהגת החינוך האחיד, שנועדו במקור להקנות לילדי העולים השכלה בסיסית וכן מושגי יסוד בציונות ובתולדות העם והארץ. עד מהרה החלו להשמע טענות ששליחי המדינה (שהיו בדרך כלל מתנדבים) עוסקים בכפייה אנטי דתית ובגזיזת פאות של ילדי העולים. המחאה שקמה בעקבות טענות אלה הביאה לביטולו של החינוך האחיד.

[עריכה] חלוקת לתקופות משנה

את תקופת העלייה ההמונית מקובל לחלק לתקופות משנה:

• 1948 - 1949: תקופת בתי העולים ומחנות עולים כדוגמת שער העלייה בחיפה, אלו היו מקומות אליהם הופנו עולים במטרה לתת להם שהות להסתגלות, ובמקביל להעביר אותם את הצעדים הפורמאליים לקליטתם. לתקופה זו שייכים גם הפניית עולים ליישובים ערביים נטושים וכן למחנות הצבא הבריטי שהתפנו.
• 1950 - 1952: תקופת המעברות.
• 1953 - 1954: תקופת שפל יחסי בעליה בה הוחל בפיזור האוכלוסין.
• 1954 - 1956: תקופת "מהאוניות אל הכפר".