רומן פולנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

רומן פולנסקי (Roman Polański) (נולד ב-18 באוגוסט, 1933) הוא במאי, תסריטאי ושחקן אמריקאי יהודי, ממוצא פולני.

רומן פולנסקי

תוכן עניינים

1 חייו
2 פולנסקי כבמאי קולנוע
3 פילמוגרפיה
4 קישוריים חיצוניים

[עריכה] חייו

[עריכה] ילדות ולימודי קולנוע

רומן פולנסקי נולד בפאריס תחת השם ריימונד ליבלינג לרישארד (Ryszard) ובולה ששינו את שמם מאוחר יותר לפולנסקי. אביו היה יהודי ואמו קתולית ממוצא יהודי (שם לידתה - כץ). בשנת 1937 שבה משפחתו לפולין. בזמן מלחמת העולם השנייה נספתה אמו במחנה ריכוז, אך פולנסקי ניצל מן ההשמדה כאשר אביו הצליח למלטו מגטו קרקוב ולמוסרו למשפחה שעמה בילה את שנות המלחמה בנדודים ברחבי פולין.

אחרי המלחמה שבו והתאחדו פולנסקי ואביו ופולנסקי החל ללכת בעקבות חלומו על קריירה בתעשיית הסרטים. הוא החל בהשתתפות בתוכניות רדיו לילדים, למד בבית ספר לאמנויות ובסיועו של אנדז'י ויידה, במאי הקולנוע הפולני הנודע, פנה והתקבל לבית הספר לקולנוע בלודז'.

כבר מתחילת לימודיו זכתה יכולתו הקולנועית המיוחדת של פולנסקי להכרה, במיוחד אחרי סרטו "שני אנשים וארון", שהיה לסרט הסטודנטים הפולני הראשון שיצא בהפצה מסחרית. אחרי סיום לימודיו בשנת 1959 יצר פולנסקי את הסרט "סכין במים" (1962), שזיכה אותו בפרסום עולמי והעניק לו מועמדות ראשונה לאוסקר. הסרט היה גם כרטיס היציאה מהאווירה המחניקה שתחת השלטון הקומוניסטי בפולין. פולנסקי עזב את המדינה ללא שוב אחרי "סכין במים".

[עריכה] סרטים ראשונים ורצח שרון טייט

בשנת 1964 השתתף פולנסקי עם קלוד שברול, ז'אן לוק גודאר ואחרים בסרט אפיזודות בשם "הנוכלים הטובים בעולם". הסרט לא עורר הדים, אך סימן את תחילתה של השותפות בכתיבת תסריטים עם ז'ראר בראך, שנמשכה כמעט שלושים שנה, עד לסרט "ירח מר."

בשנת 1965 עבר פולנסקי ליצור בבריטניה ויצר את הסרט "רתיעה", דיוקן קודר בשחור-לבן של איבוד שפיות הדעת ורצח בכיכובה של קתרין דנב הצעירה. שנה אחרי כן יצר פולנסקי את "ללא מוצא", על גנגסטר המוצא מקלט באי קטן ומתעמת עם זוג -- דונלד פלזנס המבריק כבעל הרופס ופרנסואז דורליאק (אחותה של דנב) כאישתו הבזה לו.

בשנת 1967 יצר פולנסקי את "סלח לי, אבל אתה נושך את צווארי", קומדיה שחורה על ערפדים וציידי ערפדים כושלים. במהלך הסרט פגש פולנסקי בכוכבת המתחילה שרון טייט ונישא לה בראשית שנת 1968. מן הסרט נותרו לפולנסקי גם זכרונות כואבים, כאשר המפיק, מרטי רנשוהוף, נטל את הסרט ובלי ידיעתו או אישורו של פולנסקי קיצץ מתוכו עשרים דקות בגרסה שהוצגה בארצות הברית. פולנסקי ראה בכך שחיטה של הסרט וכינה את הגרסה האמריקנית "ילד תלידומיד".

מאוחר יותר באותה שנה, יצר פולנסקי את "תינוקה של רוזמרי", סרט על אישה (מיה פארו) החושדת שמזימה שטנית נרקמת סביב העובר שברחמה. כרגיל אצל פולנסקי, ההכרעה אם מדובר בנקודת מבטה של האישה ושפיותה המתערערת או במציאות ממשית נותרת פתוחה עד סוף הסרט. בהסתכלות לאחור, בראיון שהעניק בשנת 1999, ערב יציאת "השער התשיעי" טען פולנסקי כי הסרט היה חשוב לקריירה שלו, משום שהיה הסרט הראשון "שלא עשיתי בתקציב של שני גרוש. אפשר לראות שהיה לי כאן כסף." בעלה של פארו בסרט היה ג'ון קסאבטס, שהפך מאוחר יותר לאחד מבמאי הקולנוע העצמאי המעניינים בשנות השבעים.

זמן לא רב אחרי "תינוקה של רוזמרי", ב-9 באוגוסט 1969, פרצו לבית פולנסקי אנשי חבורת צ'ארלס מנסון הידועים כ"המשפחה", חבורת פשע בראשותו של המנהיג הכריזמטי מנסון, אשר הייתה בעלת אידאולוגיה היפית מעוותת, ורצחו את שרון טייט, רעייתו של פולנסקי, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה. פולנסקי, שבור ממעשה הרצח, שב לאירופה זמן קצר אחרי ההלווייה.

[עריכה] מקבת', צ'יינטאון, טס ושערוריית המין

בשנת 1971, שוב בבריטניה, יצר פולנסקי את "מקבת'", עיבוד קודר ואלים במיוחד למחזהו של שייקספיר ושנה מאוחר יותר את "מה?", קומדיית אבסורד.

אחריהם, שב פולנסקי לארצות הברית ויצר את סרטו היחיד בלוס אנג'לס, צ'יינהטאון. בסרט, הבנוי למראית עין כפילם נואר - סרט אפל קלאסי, מגלה בלש (ג'ק ניקולסון) כי האישה המסתורית (פיי דאנאווי) מסתירה הרבה יותר סודות מכפי שנדמה תחילה. תפקיד מיוחד בסרט יש לבמאי ג'ון יוסטון המגלם את נח קרוס, אביה של דאנאווי. פולנסקי הצליח כאן לנווט בהצלחה בין ניקולסון שהיה לדעתו "השחקן הכי נוח לעבודה שהיה לי" ודאנאוויי שהייתה לטעמו "השחקנית הקשה ביותר שהייתה לי" ויצר סרט מופת שהקנה לו הצלחה מסחרית וביקורתית ושלל מועמדויות לאוסקר (הזוכה היחיד היה התסריטאי רוברט טאון, את רוב הפרסים לקח הסרט הסנדק 2).

פולנסקי מופיע בסרט בתפקיד קטן של בריון, החותך את אפו של הגיבור (ג'ק ניקולסון) בטענה כי זה מה שקורה למי שדוחף את אפו לאן שאינו צריך. אקט חיתוך האף הינו בעל משמעות סמלית, בסרט זה שהינו בעל רבדים פסיכולוגיים עמוקים, ועוסק בנושאים כיחסיותה של האמת וגילוי עריות, ובחירתו של פולנסקי בתפקיד האדם שחותך את אפו של הגיבור החטטן אינה מקרית.

בתפנית חדה ואופיינית, שב פולנסקי לאירופה ויצר סרט קודר ודחוס נוסף (הדייר, 1976) על אדם שדעתו נטרפת בהדרגה (הוא עצמו שיחק בתפקיד טרלקובסקי). הסוף, כרגיל בסרטיו של פולנסקי, רע ומר. במקביל, החל פולנסקי מופיע בתיאטרון בתפקיד מוצרט במחזה "אמדיאוס". שנה מאוחר יותר, בשנת 1977, הואשם פולנסקי בארצות הברית בבעילת קטינה בת 13. הוא נמלט מהמדינה אך שב מאוחר יותר לעמוד לדין. ב-1 בפברואר 1978, כאשר הורשע ונדון למאסר נמלט פולנסקי לצרפת.

שנה מאוחר יותר, בשנת 1979, יצר פולנסקי את "טס", על פי סיפרו של תומאס הארדי, "טס לבית דרברוויל", עם נסטסיה קינסקי הצעירה בתפקיד הראשי (פולנסקי וקינסקי היו נאהבים לזמן מה אחרי יציאת הסרט). הסרט זכה להצלחה והניב שלושה פרסי אוסקר (צילום, ארט ותלבושות) ופרס סזאר לפולנסקי עצמו. בסרט זה גם החל שיתוף הפעולה המוצלח של פולנסקי עם התסריטאי ג'ון בראונג'ון, עמו שיתף פעולה בשלושה סרטים נוספים.

למרות הצלחת "טס" נתקל פולנסקי בקשיים ניכרים בגיוס כספים עבור פרויקטים חדשים, בין השאר בגלל היעדר האפשרות לפעול בהוליווד (הוא צפוי למאסר ארוך אם ישוב למדינה). סרטו הבא של פולנסקי נוצר רק שבע שנים אחרי כן, בשנת 1986. "הפירטים", שעורר ציפיות רבות לפני צאתו, הוכתר אז ככשלון ואכזבה, בין היתר משום שנראה היה כאילו הוא הרבה פחות פולנסקי מפולנסקי, אף כי בחוות דעת זו יש משום עוול לסרט, לבימוי ובמיוחד לולטר מתאו המזהיר בתפקיד קפטן ברתולומאו רד.

[עריכה] שנות הביניים ו"הפסנתרן"

בשנת 1988 ביים פולנסקי את הסרט "פרנטיק", מותחן על פרופסור אמריקני (האריסון פורד) המחפש אחר אשתו הנעלמת ברחבי פאריס (לסרט נקודה ישראלית - מסתבר שאשתו של הפרופסור הייתה מסובכת במרדף של סוכני מוסד אחר רכיב לפצצת אטום עיראקית). הצעירה המסייעת לו בחיפוש היא השחקנית והדוגמנית עמנואל סנייה, שנישאה ב-30 באוגוסט 1989 לפולנסקי. לזוג שני ילדים, מורגן (נ. 1993) ואלביס (נ. 1998).

סנייה המשיכה וכיכבה גם בסרטו הבא של פולנסקי, "ירח מר", משנת 1992. בסרט שומע זוג (יו גרנט וקריסטין סקוט-תומאס בתפקידם הקולנועי המשמעותי הראשון) את סיפורם אהבתם של כאילו-סופר אמריקני (פיטר קויוטי) ונערה שתמימותה אבדה (סנייה) והופך בדרך למעורב בסופו המר כמוות. הסרט השנוי במחלוקת (בעיקר בגלל סצינות מין נועזות, לפחות לטעמו של הקהל האמריקני) לא זכה להצלחה גדולה.

במהלך עשר השנים הבאות יצר פולנסקי רק שני סרטים: "המוות והעלמה" (1994) הדחוס והמצומצם עם בן קינגסלי וסיגורני וויבר, ו"השער התשיעי" (1999) עם ג'וני דפ וסנייה, שנראה כחזרה של פולנסקי לנושא החוזר אצלו של השטן שבאדם.

בעיני רבים נחשב פולנסקי בראשית המאה ה-21 במאי שתש כוחו, אך פולנסקי שב והפתיע בסרטו הבא, "הפסנתרן" משנת 2002. הסרט התבסס על ספרו האוטוביוגרפי של הפסנתרן ולדיסלב שפילמן (בגילומו של אדריאן ברודי), המתאר את חייו בתקופת כיבוש פולין במלחמת העולם השנייה. שפילמן עצמו אמר כי יש רק במאי אחד המסוגל וראוי לביים את הסרט, רומן פולנסקי. לפי תיאורו של בנו של שפילמן, אף שלא זכה לראות את הסרט (הוא נפטר זמן מה לפני שיצא לאקרנים) רווח לו לדעת כי פולנסקי נטל על עצמו את המשימה. הסרט זכה להצלחה רבה וזיכה את פולנסקי בפעם הראשונה בפרס האוסקר כבמאי.

ב-2005 יצא סרטו החדש, "אוליבר טוויסט", על פי ספרו של צ'ארלס דיקנס.

[עריכה] פולנסקי כבמאי קולנוע

רומן פולנסקי הוא מבמאי הקולנוע הייחודיים המשלבים בו-זמנית יכולת מרשימה גם לספר סיפור וגם להראות אותו. במאים כבילי ויילדר או ארנסט לוביטש כתבו סיפורים וצילמו אותם. מה שאנו רואים אצלם הוא נסיון לתעד את הסיפור באופן קולנועי. אצל פולנסקי, כמו אצל היצ'קוק, הדברים שלובים והסיפור מוצג ומעורר תחושות מסוימות בגלל האופן שבו הוא מוצג בפנינו.

רומן פולנסקי

דוגמה יפה אחת לכך מצויה באחת הסצינות הפותחות של "תינוקה של רוזמרי" בו הזוג הצעיר (ג'ון קסבטס ומיה פארו) עולה במעלית כדי לראות את הדירה שבה יתרחש עיקר הסיפור בסרט. פולנסקי רוצה להעביר לצופה את המסר שמשהו אינו כשורה בבית הדירות הזה. משהו טורד מנוחה ומרושע. הדרך בה הוא בוחר להעביר לנו את המסר פשוטה בתכלית: כאשר הזוג עולה במעלית לדירה, במקום לצלם אותו כמקובל "מלפנים", עם הדמויות עומדות על רקע גב המעלית, הוא מצלם אותו "מאחור" ויוצר תחושה שלמעלית אין כלל קיר אחורי. המעלית מציאותית לכל פרטיה, אך הצילום מהצד "הלא נכון" מערער את התפישה המקובלת שלנו לגבי האופן שבו עליה במעלית צריכה להיראות. זהו תכסיס קטן ומעודן, אך אפקטיבי מאוד. הצופה אינו יודע מדוע הוא חש שמשהו כאן אינו כשורה, אך התחושה הלא מודעת שמשהו אינו כשורה מחלחלת אל תוכו.

פולנסקי משתמש בתכסיס קולנועי דומה, אף כי למטרות אחרות, בסצינת הכותרות של הסרט "ירח מר", בה מצולם הים מתוך הספינה השטה שתשמש לסרט סיפור מסגרת. הים מצולם כאן מזווית מעט "נמוכה מדי" היוצרת אי-שקט ותחושה של אובדן כיוון ושליטה, ומבשרת את אובדן השליטה והכיוון שיהיו בסרט.

שימוש קולנועי מרשים אחר של פולנסקי באופן עשיית הסרט כדי לגרום לנו לחוש (עוד לפני שאנו שומעים ורואים משהו קונקרטי) את התחושות שהוא מבקש לעורר הוא באמצעות מיקום המצלמה והנגדת חזית ורקע. בסרט "הפסנתרן", למשל, רוצה פולנסקי לגרום לנו לחוש בעצמנו את הסתמיות והאגביות המוחלטת שבה מתרחשות הטרגדיות האיומות שבהן אנו צופים. לו היה הולם בנו בקורנס ומזעזע אותנו בסצינות רוויות דם, קרוב לוודאי שהיינו חשים זעזוע מיידי רב יותר, אך המטרה הייתה מוחטאת. במקום, משתמש פולנסקי להעברת המסר במיקום המצלמה "רחוק מדי" (סצינות ההרג ברחובות המצולמות מנקודת מבטו של הגיבור המציץ) או באמצעות מיקום הסיפור המזעזע ביותר ברקע ולא בחזית. כך, כאשר משפחת הגיבור ממתינה להובלה למחנה ההשמדה, מוטרדת אחותו מה"רעש" שעושה דמות משנה המייבבת בלי הפסקה "למה עשיתי את זה? למה עשיתי את זה?" אנו, כצופים, מוטרדים גם כן מרעש הרקע הטורדני, על רקע שיחתם של הגיבורים, עד שאנו למדים כי האישה המייבבת ממאנת להנחם על שחנקה במו ידיה את בנה, בחושבה שהיא מצילה אותו.