ערפד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק ביצור המיתולוגי. לערך העוסק בקבוצת העטלפים הניזונים מדם, ראו ערפדים.
ערפד הינו יצור מיתולוגי המתקיים על דם אנושי או חייתי. בדרך כלל הוא ניחן בכוחות על טבעיים וביכולת לשנות צורה. לרוב הערפד הוא התגלמותו של אדם מת אשר נהפך לאלמת באופן זה או אחר. יש תרבויות שבהן רווחות אגדות אודות ערפדים לא-אנושיים, כמו שדים או חיות כגון עטלפים, כלבים ועכבישים. יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים בכל מסורת ומסורת על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם פעילים בלילה ונמנעים מאור השמש.
הערפדות היא פעולת שתיית הדם. בפולקלור קיימת אמונה שניתן לקבל כוחות על-טבעיים על ידי שתיית דם אנושי, אם כי גרסאות רבות של סיפורי עם על ערפדים מתארים את הערפדות כיצר קיומי של הערפד, יותר מאשר כדרך שלו לרכוש עוצמה. הבסיס ההיסטורי של הערפדות, המהווה צורה בלתי-שכיחה של קניבליזם, נעוץ כנראה בניסיון להבעית אויב על ידי שתיית דמו.
בזואולוגיה המונח "ערפדות" מתייחס לפעולת עלוקות, יתושים, דבקון, עטלפי-ערפד ואורגניזמים נוספים אשר ניזונים מנוזלי הגוף של יצורים אחרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ערפדים בהיסטוריה ובתרבות
האגדות אודות המתים הכמהים לדם עתיקות מאוד. באודיסיאה של הומרוס, למשל, רוחות השדים שאודיסאוס פוגש במסעו לעולם השאול של האדס נמשכות לדמם של איילים שזה עתה הוקרבו לעולה, עובדה שאודיסאוס מנצל לטובתו על מנת לזמן את רוחו של טירסיאס.
עמים סלאבים מסוימים האמינו בערפדים כבר במאה ה-4. במיתולוגיה שלהם ערפד שתה דם, פחד מכסף, וניתן היה להשמידו על ידי כריתת ראשו והנחתו בין רגלי הגופה, או על ידי נעיצת יתד מעץ בלבו.
בתרבות המערבית הפופולרית הערפדים מתוארים כיצורים שאינם מזדקנים, תבוניים ביותר ועל-טבעיים מבחינות רבות. לערפד הטיפוסי יש מגוון של תכונות ראויות לציון. ביניהן מצויים כוח עצום, חסינות לפגיעות גופניות הנגרמות באמצעים רגילים (עם יוצאי דופן מסוימים) והיכולת לשנות צורה ולהיהפך לענן-גז הדומה לערפל, לזאב גדול או לעטלף. ערפדים מסוימים מסוגלים גם לשלוט על מחשבותיהם של אחרים. בנוסף ניתן למצוא אצל הערפדים ניבים ארוכים במיוחד, המשמשים אותם לנשיכת קורבנם. רוב הערפדים ישנים בארונות קבורה בזמן היום. לפי האמונה הרווחת, ערפדים אינם מטילים צל וכן אין להם השתקפות, שכן מראות נחשבות במיתוס למשקפות את הנשמה, וליצורים מרושעים אין נשמה (אם כי, לאנג'ל מהסדרה אנג'ל אין דמות מראה, למרות שיש לו נשמה). הספרות הבדיונית השתמשה באמונה זו כדי להציג את הערפדים כסולדים ממש ממראות, כפי שמתואר ברומנו של ברם סטוקר, "דראקולה" - הערפד משליך את מראת הגילוח של הרקר אל מחוץ לחלון.
על מנת להיהפך לערפד מקובל להאמין שאדם צריך להינשך על ידי ערפד אחר, שישתה את דמו עד לנקודת אל-חזור שבה נשאר בגוף האדם מספיק דם רק כדי לקיימו באופן בסיסי. אז על הנושך להזין את הננשך בדם מדמו שלו כדי שהתכונות המיסטיות שקיימות בו יטמעו בגוף הננשך. כמה דקות עד שעות מאוחר יותר, מתאושש הננשך ונהפך לערפד בדיוק כמו זה ש"יצר" אותו. פעולה זו מחלישה מאוד את הערפד הנושך, ולכן ערפדים אינם נוהגים לבצע זאת לעתים קרובות. כמובן שרצף פעולות זה אינו מחייב את הערפד הנושך, והוא יכול פשוט לשתות את דם קורבנו עד תום, וכך להרגו. אפשרות אחרת היא לידה להורים ערפדיים, אם כי בחלק מהספרים האפשרות הזאת לא קיימת, כי הערפדים בעצם הם מתים. דרקולה ניסה (לפי הסרט "ואן הלסינג") להכניס חיים בצאצאיו על ידי חשמל. תיאור מוצלח של ערפדים הנוהגים בצורה זו ניתן למצוא בספר "ראיון עם ערפד" מאת אן רייס, ובסרט שנעשה עליו בשנת 1994 בכיכובם של טום קרוז ובראד פיט.
לפי בלייד אשה בהריון בחודש התשיעי שננשכת על ידי ערפד יולדת חצי ערפד.
[עריכה] השמדת ערפדים וחמיקה מהם
ניתן להשמיד ערפד מערבי (דהיינו, ערפד כפי שמתואר בתרבות הפופולרית במערב) במספר שיטות, המשתנות בין "זנים" של ערפדים ובין מיתולוגיות שונות:
- נעיצת יתד מעץ דרך לבו של ערפד. במיתולוגיות שונות היתד עשויה גם מאפר או משיח העזרד, ועל הערפד להיות משופד במכה אחת ויחידה. באגדות מסוימות הייתה העדפה לברזל לוהט. בסיפורים מערביים ובסרטים רבים שיפוד הערפד רק מחליש אותו ויש לנקוט באמצעים נוספים על מנת להשמיד את הגופה, שכן המפלצת עלולה להתאושש במהרה ברגע שהיתד יסולק. ניתן לחסלה כליל באמצעות עריפת ראשה של הגופה וקבירתו בנפרד ממנה, על ידי שריפה, על ידי קבירת הגופה בצומת דרכים או הנחתה במקום בו תהיה חשופה לאור שמש. בסיפורים אחדים מופיעים ציידי ערפדים המשתמשים בחצים או קליעים העשויים מעץ, בנסיון לפגוע בלב הערפד מרחוק.
- רעיון היתד בא מן העובדה שערפד מסוגל לרפא את פציעותיו, ומחזור הדם שלו מהיר ביותר , לכן יתד הננעצת בלבו ולא תוסר , לא תיתן לפצעו להתאחות, ומכיוון שלבו נפגע , הערפד לא יוכל לקבל דם וימות.
- חשיפת ערפד לאור השמש. מוטיב זה משתנה מתרבות לתרבות. ערפדים הפעילים משקיעת החמה ועד זריחתה בדרך כלל נמנעים מאור השמש מכיוון שהוא יכול להחלישם ואף להשמידם. זנים רבים של ערפדים פעילים מצהרי היום ועד חצות או להיפך, ועבורם אור השמש אינו מזיק. המוטיב של ערפד הפגיע לאור שמש התחיל בסרט נוספרטו משנת 1922, ומאז נתפס אור השמש כדרך הבטוחה ביותר להשמדת ערפד. לפניו יכלו ערפדים לצאת לאור היום כמו בספרו של ברם סטוקר דרקולה או סרטו של שרידן לה פנו כרמילה. לפי אזור הצללים הגורם בשמש הוא קרני UV.
- הוצאתם של איברים פנימיים ושריפתם.
- שפיכת מים רותחים אל תוך בור על יד קברו של ערפד.
חולשות טיפוסיות אחרות של הערפד כוללות:
- שום או מים קדושים, אשר דוחים ערפדים. לפי בלייד מיץ שום שורף את עור הערפד ומאדה את דמו.
- חפצים עשויים מכסף, אשר מרחיקים ערפדים ויכולים לגרום להם נזק פיזי. תוספת אמריקנית פופולרית לפולקלור הינה רעיון עיצוב קליעים מכסף לשימושם של ציידי ערפדים שיחמשו בהם כלי ירייה כנגד המפלצת.
- חפצים קטנים כמו אורז, זרעי פרג או מלח, אשר ניתן לפזרם בנתיבו של הערפד. על פי מיתוסים רבים, חפצים אלו מאיטים את הערפד וגורמים לו להתחיל לספור את כמות החפצים המפוזרים לפני שיוכל להמשיך בדרכו, ככל הנראה בשל הפרעה כפייתית אובססיבית. מקור אפשרי למיתוס הזה הוא "ערפד המספרים" מתוך תוכנית הטלוויזיה רחוב סומסום).
- מים זורמים אשר ערפדים אינם יכולים לחצות. מוטיב זה משתנה במסורות שונות, אשר בחלקן הערפד פשוט נהפך לעטלף ומתעופף מעל למכשול הזה כאשר הוא נתקל בו.
- צלבים וספרי תנ"ך דוחים ערפדים. יש להחזיק את החפץ אל מול הערפד, והוא מקפיד לשמור מרחק. סיפורים אחדים גורסים כי כל חפץ או סמל דתי שימושי למטרה זו, אם הוא נמצא בשימוש על ידי מאמין אמיתי. לדוגמה, בסיפורים מסוימים אדם יהודי יכול להשתמש במגן דוד על מנת לגרש ערפד. אולם בסיפורים רבים הערפד יכול להשתמש ביכולות השליטה המוחית שלו על מנת להכריח את אויבו להניח את החפץ או לזרוק אותו.
- צורך בהזמנה להיכנס אל בית. מקובל כי ערפדים מערביים אינם מסוגלים לעבור את מפתנה של דלת אלמלא הוזמנו על ידי בעלי המשכן להיכנס פנימה. לאחר שהוזמנו, הם יכולים להכנס ולצאת בחופשיות. בחלק מהמסורות, זעקה לעזרה יכולה להתפרש כהזמנה.
- לפי סדרת הספרים שוליית הערפד של דארן שאן לא כל דם טוב לערפד, אפילו לא כל דם אנושי. דם חתולים הוא רעל לערפד.
- לפי אנג'ל מהילת דם קורבן בסם אורפיאוס גורם לקורבן ולערפד להיכנס להזיות משותפות.
על פי האמונה הנוצרית האורתודוקסית, הנשמה לא עוזבת את הגוף במשך 40 יום לאחר הקבורה. במקומות מסוימים נהגו להוציא גופות מקברן לאחר 3-7 ימים מיום הקבורה ולבחון את מצב הגופה: אם לא היה סימן לריקבון, היו תוקעים יתד בליבה של הגוויה.
[עריכה] "זני" ערפדים
באירופה המזרחית הערפד נחשב לבעל שתי נשמות או שני לבבות. מכיוון שלב אחד או נשמה לעולם לא מתים, הערפד נשאר אלמת. באופן כללי, עד לספרות המודרנית נחשבו הערפדים האירופאיים למפלצות מבחילות שהוקמו מגופותיהם של איכרים ושל פועלים מהמעמד הנמוך. גיבור הסיפור הקצר "הוומפיר" של ג'ון וויליאם פולידורי, לורד רות'בן, אשר דמותו התבססה על מעסיקו של פולידורי, המשורר הרומנטי המפורסם לורד ביירון, היה הערפד הראשון שתועד כבעל אינטליגנציה וקסם אישי על-טבעיים. לכן, רות'בן יכל גם לפעול בתוך החברה האנושית מבלי לעורר חשד, כל עוד הסתיר את חולשותיו. מאוחר יותר, בדרקולה המוצלח של ברם סטוקר, באה לידי ביטוי תפיסה חדשה זו של הערפד.
במיתולוגיה האצטקית, הסיווטטאו היה סוג של ערפד שנוצר כאשר בן-אצילים נפטר בזמן לידתו.
במיתולוגיה האבוריג'ינית האוסטרלית, היארה-מה-יא-הו היה ערפד קטן ומרושע, עם מוצצי-דם על אצבעותיו, שארב בעצי-תאנה.
בפולקלור המלזי, הפננגלן היה ערפד שראשו יכול להיפרד מגופו, כשקרביו מיטלטלים מבסיס צווארו. הפונטיאנק הייתה ערפדית נקבה שמצצה את דמם של תינוקות שזה עתה נולדו ולפעמים של ילדיהן הצעירים של אמהות הרות.
בפולקלור הפיליפיני, המנננגל הייתה ערפדית נקבה שכל חלק גופה העליון יכל להיפרד מגופה התחתון, ושיכלה לעוף בעזרת כנפיים. היא מצצה את דם עובריה. האסוואנג נחשבה לבעלת יופי מהמם ביום, ובלילה הפכה ליצור מבעית. היא חיה בבית, יכלה להינשא וללדת ילדים, והייתה אישה רגילה למראית עין בזמן היום.
בבולגריה היה לערפד רק נחיר אחד והוא ישן עם עינו השמאלית פקוחה ועם אגודליו שלובים זה בזה. הוא גם נחשב האחראי למגפות בקר.
באגדות במורביה נהגו הערפדים להשליך את תכריכיהם ולתקוף את קורבנותיהם בעירום.
המסורת הרומאית בבלקן גרסה כי אבטיחים ודלעות עלולים להיהפך לערפדים.
בקאריבים, ערפדים הידועים בשמות סוקויאנט בטרינידד וטובגו, אול' היג בג'מייקה ולוגארו בגרנדה, לובשים צורת אישה זקנה ביום, ובלילה משילים את עורם כדי להפוך לכדורי אש מעופפים התרים אחר דם. הם ידועים לשמצה בתור אובססיביים כפייתיים, וניתן להרחיקם על ידי פיזור מלח או אורז במפתני דלתות, בצמתי-דרכים ועל יד מיטות. הערפד אז היה חש מאולץ להרים כל גרגר וגרגר. ניתן היה להורגם על ידי מריחת מלח על גבי עורם שהושל. המלח היה שורף אותם למוות כשעטו מחדש את העור טרם הזריחה.
בהודו (במיוחד במדינה הדרומית קרלה) ערפדים (הידועים כ-יאקשיס) היו נשים יפהפיות שפיתו גברים על מנת להרוג או לאכול אותם. נאמר כי הם סולדים מחפצים מברזל, כמו גם מסמלים דתיים שונים, וניתן להורגם על ידי החדרת מסמר מברזל אל תוך ראשם. ניתן גם לכולאם בתוך עצים באמצעות חפצים מבורכים. הודו היא גם ביתו של הוטאלה, ערפד רפאים אשר יכול לעזוב גופו הפונדקאי על מנת לאכול.
מאפיינים עממיים אחרים של הערפד:
- לערפדים ברזילאים היו כפות רגליים מכוסות קטיפה.
- ערפדים מן המיתולוגיה הסינית שאבו את כוחם מן הירח.
- ערפדים מקסיקנים היו קלים לזיהוי לפי הגולגולות חסרות הבשר שלהם.
- תת זן הערפד מהרי הרוקי מצץ דם דרך אוזן קורבנו, בעזרת אפו המחודד.
כל ערפד שהוא מכל מיתלוגיה בעל עור לבן בשל אי חשיפת אורו לשמש.
[עריכה] אמונה בת-זמננו בערפדים
האמונה בערפדים עודנה קיימת ברחבי העולם. בינואר 2003, המונים במלאווי סקלו למוות אדם ותקפו ארבעה אחרים, כולל המושל אריק צ'יואיה, בגלל אמונה שהממשלה משתפת פעולה עם ערפדים.
בסרביה, בבולגריה וברומניה נפוצו שמועות על קיומו של שבט ערפדים הקרוי "ילדי יהודה", שחבריו הינם צאצאיו בני-האלמוות של יהודה איש קריות. יהודה נחשב על פי המסורת לאיש שבגד בישו וקיבל 30 פיסות כסף עבור הבגידה. ילדי יהודה נוהגים להשאיר צלקת של "XXX", שמשמעה 30 בספרות רומיות, על הקורבנות שהם "מנשקים". ניתן להבחין בהם על פי שיערם האדום, כמו זה שהיה ליהודה.
[עריכה] תופעות טבעיות המסייעות לתפוצת מיתוס הערפד
[עריכה] פתולוגיה וערפדות
- יש טוענים כי אפשר שסיפורי ערפדים הושפעו ממחלה נדירה הנקראת פורפיריה. המחלה משבשת את ייצורו של פיגמנט ה"הם". הלוקים במקרים קיצוניים של מחלה תורשתית זו עלולים להיות רגישים לאור השמש עד כדי כך שכוויית שמש עלולות לפקוד אותם אפילו בזמן שמעטה כבד של עננים מכסה את השמים, מה שמוביל אותם להיות פעילים בלילה ולהמנע מאור שמש. הלוקים בפורפיריה עשויים להיות בעלי עיניים ושיניים אדומות, המקבלות את צבען מפורפירין, פיגמנט אדום. אולם הסברה כי פורפיריה גורמת לצורך ב"הם" שמקורו בדם אנושי, או ששתייה של דם עשויה להקל את הסימפטומים של המחלה, מקורה בבורות.
- אחרים טוענים שקיים קשר בין ערפדות לבין כלבת. ידוע כי אגדת הערפדות התקיימה במזרח אירופה במאה ה-19, בזמן שהתרחשו בה התפרצויות רבות של כלבת. כלבת מדבקת ביותר, גורמת לחום גבוה, לאובדן תיאבון ולעייפות כסימפטומים ראשוניים. בשלבים מאוחרים יותר, החולים מנסים להמנע מאור שמש ומעדיפים לפעול בלילה. אור חזק ומראות יכולים לגרום להתקפים המאופיינים על ידי התנהגות אלימה ודמוי-חייתית ונטייה לתקוף אנשים ולנשוך אותם. עוויתות פנים תכופות עלולות לתת לחולה הבעה דמויית-חיה (או דמויית-ערפד). בצורתה החמורה של המחלה, חולים עלולים לחוות דחיפות מוגברת לפעילות מינית או מדי פעם להקיא דם.
- תופעה נוספת שתרמה לאגדות על ערפדים היא מעיין של דם שעלול לנבוע מחורים בגופת המת. גופתו של אדם ששופד בדרך זו או אחרת ממשיכה לעכל את האוכל שנשאר בקיבתו. כתוצאה מכך נוצרים גזים רבים הנאגרים בבטנו, ולחץ קטן ביותר יכול לגרום בקלות לאותם גזים או לנוזלים אחרים לפרוץ החוצה מהחור בגופה. מחזה כזה תרם להנחה שהגופה עסקה בצבירת דם בזמנה החופשי.
- כשארון קבורה של אדם נפתח, אנשים מצאו בו לפעמים (בעיקר אם לא עבר זמן רב מהמוות ותהליך ריקבון הגופה לא התחולל) גוויה ב"מצב בריא" ויפה, עובדה שהובילה אותם להנחה שהגופה הייתה ערפד מדושן.
- אחת הסיבות למחשבה שהגופה היא ערפד שניזון מהחיים היא תופעה מוזרה שבה הציפורניים, השיער והשיניים כביכול גדלים. מדובר בתופעה מוכרת שלאחר המוות העור והחניכיים מאבדים נוזלים, מתכווצים ונסוגים וחושפים את שורשי השיער, הציפורניים ואת בסיסי השיניים וכן שיניים שהיו כלואות בלסת והדבר גרם למחשבה שהנ"ל גדלו משום שהגופה ניזונה.
- התייחסויות עממיות כמעט תמיד מציגות את הערפד כבעל עור אדמדם או כהה, לא העור החיוור המתואר בספרות ובקולנוע. סיבות למראה זה כוללות:
- בעבר אנשים רבים היו במצב של תת-תזונה ולכן רזים בחייהם. גופות מתנפחות כשגזים הנוצרים מריקבון נאגרים באזור הבטן. המסקנה הייתה שהגופה אינה מורעבת, ובגלל שלפעמים היו מוצאים דם בזווית הפה, הניחו שה"ערפד" נהג לשתות דם.
- תהליכים טבעיים של ריקבון ואי שימור גופות נוהגים להכהות את עורה של גוויה, ולכן הגוון השחור, כחול או אדום של הערפד הפולקלורי.
- נהגו גם לחשוב , שמקורם של הערפדים הוא במחלה גנטית המונעת יצור תאי דם אדומים, המובילות חמצן. לכן הערפדים שתו את דם קורבנותיהם והשתמשו בכדוריות של קורבנותיהם. לחילופין , הערפדות נגרמה מחוסר פלזמה והערפדים שתו דם בכדי לקבל פלזמה.
[עריכה] עטלפי ערפד
שלושת המינים של ערפדים מתקיימים באמריקה הלטינית, ואין שום ראיה המצביעה על כך שהיו להם קרובים במקומות אחרים בעולם. מסיבה זו לא נראה כי הערפד שבפולקלור העממי מייצג זכרון עמום של העטלף. עטלפים אלו נקראו על שם הערפד העממי ולא להיפך. אולם, אחר שעטלפי הערפד נעשו מוכרים בתרבות המערבית, קיומם בהחלט חיזק ועיצב את אגדת הערפד. כיום נהוג לתאר ערפדים כבעלי תכונות עטלף בצורה כזו או אחרת, וכן כבעלי יכולת לשנות צורה לעטלף כרצונם.
[עריכה] ערפדים בספרות, אמנות ותרבות הפופ
המשורר לורד ביירון החדיר אלמנטים חדשים רבים אל מיתוס הערפד המערבי בשירו האפי "הכופר" (The Giaour 1813). בין יסודות אלו נמצא השילוב בין אימה ותשוקה האופף את הערפד, ורעיון האלמת המעביר את מורשתו לאלו החיים:
- אך אתה, כופר שוא! עוד תתייסר
- תחת חרמשו הנוקם של לוציפר
- ומעינויו לבדך תימלט
- כדי סביב כסאו האבוד של השטן לשוטט;
- ואש צמאה, שאינה יודעת רוויון
- סביב, בתוך ליבך תשכון;
- לא אוזן תשמע לא לשון תספר,
- את עינויי נשמתך במישור האחר!
- אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא,
- גופתך מתוך קברה תקרע:
- אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך,
- ותמצוץ את דם גזעך;
- ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים,
- בחצות הליל תנקז את עצם החיים;
- אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה
- מוכרח להזין את גוויתך הזועמת, החיה:
- קורבנותיך רועדים קודם מותם
- ידעו הם כי השד הינו אדונם,
- בקללם אותך, הנך מקלל אותם
- ופרחיך נובלים מגבעולם.
באורח אירוני, חייו הפרועים של ביירון בעצמו נעשו המודל ללורד רות'בן, גיבור רומן הערפדים הראשון, "הוומפיר" (The Vampyre, 1819), שכתב ג'ון וויליאם פולידורי. ספר המשך לא מורשה לרומן זה נכתב ב-1820 על ידי סיפריאן ברארד, ואומץ על ידי צ'ארלס נודייר כבסיס למלודרמת הערפדים הראשונה על בימות התיאטרון. דראקולה של ברם סטוקר היווה את התיאור הנפוץ ביותר של ערפד בסיפורת הנפוצה של המאה האחרונה. תיאורה של הערפדות כמחלה (השתלטות דמונית מדבקת), שמאפייניה מין, דם ומוות היכו שורש באנגליה הוויקטוריאנית, שבה שחפת ועגבת נפוצו במיוחד. לפני העידן הוויקטוריאני לא התקיים הקישור הרומנטי בין ערפדים ומין.
קיימת סברה כי הדמות דראקולה מבוססת, לפחות באופן חלקי, על אגדות אודות אדם אמיתי, ולאד טפש, נסיך פראי ואכזר הידוע גם כולאד השלישי דראקולה ("דראקולה", שמשמעו "בנו של הדרקון". אביו נקרא "דרקול" (הדרקון), אחרי ש"התקבל למסדר הדרקון" ב-1431). היה ידוע גם כ"ולאד המשפד", ושלט בימי הביניים על חבל ארץ השייך כיום לרומניה. המסורת שבעל-פה אודות טפש מספרת על כך שהוא נהג לעסוק בעינוי איכרים שהכעיסו אותו. הוא תלה אותם או חלקים מהם, כגון ראשיהם, על יתדות מסביב לטירתו. ייתכן שטפש סבל מפורפיריה. השמועות על כאבי הבטן התכופים שלו, במיוחד לאחר אכילה, ועל התקפי שגעון והזיות עלולים להצביע על קיומה של המחלה.
סטוקר ככל הנראה גם שאב השראה מיצורים שואבי-דם במיתולוגיה האירית. כמעט בוודאות הוא הושפע מסיפור ערפדים תקופתי, כרמילה, מאת שרידן לה פנו. לה-פנו היה עורכו של סטוקר בזמן שסטוקר היה מבקר תיאטרון בדבלין, אירלנד.
סיפורת ערפדים רבה במאה ה-20 מסתמכת על נוסחתו של סטוקר. סרטים מוקדמים כמו נוספרטו, או אלו בהשתתפותם של בלה לוגוסי או כריסטופר לי הם דוגמאות מצוינות לכך. נוספרטו, למעשה, היה מבוסס בבירור על דראקולה, ואלמנתו של סטוקר תבעה את יוצריו על הפרת זכויות יוצרים, וזכתה. כתוצאה מהתביעה הושמדו רוב העותקים של הסרט. מאוחר יותר התירה האלמנה את הקרנתו של הסרט באנגליה.
למרות שמרבית היצירות הבדיוניות האחרות על ערפדים לא כוללות את דראקולה כדמות, ניתן להבחין בדרך כלל בהשראה ברורה מסטוקר, המשתקפת באלמנטים של מין ושל עושר השזורים בסיפור הערפדים, וכן בשימוש נרחב ברקע ובסמלים גותים. נצר מודרני לז'אנר זה היא סדרת רומנים מאת אן רייס, הזוכה לפופולריות רבה ומתארת גיבורים ערפדים.
[עריכה] "תת התרבות" הערפדית
תת התרבות הערפדית בת זמננו עיקרה הוא משיכה אובססיבית למיתוסים אודות ערפדים וחיקוים. דרכי החיקוי כוללות התלבשות באופנת ערפדים, שמיעת מוזיקה "ערפדית" ושתיית דם. המשתייכים לתת-תרבות זו משלבים בה מוטיבים השייכים לתקופה הוויקטוריאנית החביבים עליהם.
בז'אנר זה כלולים סגנון מיוחד של לבוש ושל תפאורה, שבהם משתלבים אלמנטים מהאופנה הוויקטוריאנית, וכן אלמנטים של פאנק, של גלאם ושל אופנה גותית אפלה, עם השפעות מסרטי ערפדים ומסיפורת בדיונית.
למרות שלרוב מקשרים את תת תרבות זו לז'אנר הגותי, הגותים מעדיפים להתרחק מהתדמית השלילית של ה"ערפדים" בתקשורת ומביעים סלידה מהם. למרות שתת-התרבות הערפדית פופולרית בארצות הברית, ניתן למצוא חברים בה גם באירופה ובמזרח אסיה.
רוב העוסקים המודרניים בערפדות אינם מאמינים שהם יצורים אלמתים, ומשתמשים בערפדות כאמצעי לעיסוק בכישוף. למשל, הם טוענים שהם שואבים אנרגיית חיים מתוך אדם אחר (בדרך כלל אדם שעוסק אף הוא בערפדות) על מנת להגדיל את כמות האנרגיה והחיוניות שלהם. הם לא בהכרח מקבלים את האנרגיה הזו מדם, ומשתמשים באמצעים רוחניים וחומריים על מנת להשיגה.
חלק מערפדים אלו לא רק עוסקים בערפדות אלא גם מאמינים שהם ערפדים מן האגדות, או יצור דומה (כמו למשל "גזע אבוד" של האדם הפשוט). רבים מחוץ לקבוצה זו מתייחסים להתנהגות כזו כאל מחלת נפש שיכולה להיות: הפרעת זהות דיסאסוציטיבית, סכיזופרניה או הפרעת אישיות אנטי חברתית. כמה ערפדים-בעיני-עצמם אף רצחו אחרים כדי לשתות דם אנושי, כמו "הרוצחת הלסבית הערפדית" הידועה לשמצה מבריסביין, אוסטרליה - טרייסי ויגינטון.
[עריכה] תאריכים מיוחדים של ערפדים
23/4: יום ג'ורג'. בחצות לילה זה, לפי הספר "דרקולה" של בראם סטוקר, כל יצורי האופל משתחררים.
29/9: יום ויגיאוס. לפי "באפי ציידת הערפדים" בלילה זה כל הערפדים חזקים יותר.
31/10: ליל כל הקדשים. לפי "באפי ציידת הערפדים" בלילה זה הערפדים לא יוצאים לצוד, אלא נשארים בביתיהם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- Staking Claims: The Vampires of Folklore and Fiction, מאמר של "הוועד לחקירה מדעית של העל-טבעי"
- Vampires הוא אתר קהילה לכל חובבי הערפדים ואורח החיים הערפדי, ועוד. (אנגלית)
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ערפד |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ערפדים |
- על ערפדים, מאתר The New England Skeptical Society
- Morsure.net זהו מקום המאגד מידע רב אודות ערפדים: קולנוע, ספרות ועוד. (צרפתית)
- רשימה מקיפה של סרטי ערפדים. (אנגלית)
- "ראיון עם ערפד, מידע על הסרט", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- מאמר פיזקלי המוכיח בין השאר כי ערפדים לא ייתכנו על פי קצב ההתרבות שלהם
- Jim Steinman-Michael Kunze: "Dance of the Vampires" musical
