אה"מ ואנגארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

שירות

הוזמנה:	14 במרץ 1941
הושקה:	30 בנובמבר 1944
נכנסה לשירות:	9 באוגוסט 1946
יצאה משירות:	9 באוקטובר 1959
גורל:	נמכרה לגריטה בקיץ 1960.
נתונים כליים
הדחק:	48,500 טון
אורך:	814 רגל 6 אינץ' (246.8 מטר)
רוחב:	107 רגל 7 אינץ' (32.8 מטר)
שוקע:	30 רגל 6 אינץ' (9.3 מטר)
הנעה:	טורבינות קיטור, 4 מדחפים, 130,000 כ"ס
מהירות:	30 קשר
טווח:	9,000 מיילים ימיים (17,000 ק"מ) במהירות של 20 קשרים
צוות:	1,500
חימוש:	8x15 אינץ' (381 מ"מ), 5.25x16 אינץ' (133 מ"מ), 40x67 מ"מ תותחי נ"מ "בופורס", 47x4 מ"מ
מוטו:	We Lead (אנגלית: "אנחנו מובילים")

אה"מ ואנגארד (אנגלית: HMS Vanguard)^[1] הייתה אוניית המערכה הגדולה ביותר והאחרונה שנבנתה בשביל הצי המלכותי הבריטי.

בתחילת 1939, האדמיראליות הבריטית החליטה לבנות אוניית מערכה חדשה שתעשה שימוש בצריחי תותחים כפולים עודפים, שנעשה בהם שימוש במהלך מלחמת העולם הראשונה על ידי האוניות אה"מ קוריג'וס (HMS Courageous) ואה"מ גלוריוס (HMS Courageous). מכאן צמח הכינוי של האוניה: "אוניית מערכה עם שיניי דודתה".

נעשו תוכניות לבניית אוניית מערכה בדחי של 40,000 טון, שנועדה להיות עמוד השדרה של צי המזרח הרחוק הבריטי, היכן שמהירותה וחימושה יהיו יריב שקול לאוניות המלחמה של הצי הקיסרי היפני. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, האדמירליות החליטה למקד את כושר היצור המוגבל של המספנות הבריטיות בכלי שיט שיוכלו להכנס לשירות במהירות, ולא בכלי שיט כבדים וחזקים יותר שייתכן ויקח זמן רב מידי לייצר. כתוצאה מכך, התוכניות לבנייתן של אוניות המערכה מסדרת ליון בוטלו. לאחר שהתוכניות המקוריות בוטלו, הועלתה הצעה לנצל את הצריחים משתי אוניות המערכה הישנות באוניית מערכה חדשה שתבנה על פי תוכניות מותאמות לבנייה מהירה של סדרת ה-"ליון" המבוטלת. התוכנית אושרה והוחלט לבנות את האונייה.

אה"מ ואנגארד החלה להיבנות בתחילת 1941 בסקוטלנד, והיא הושקה בנובמבר 1944. עם זאת, האונייה לא נכנסה לשירות עד שנת 1946, ונודעה כאוניית המערכה הבריטית היחידה שלא ירתה בתותחיה אי פעם בקרב.

היא ביצעה תפקידים שונים כמו ספינת הדגל או אוניית אימונים, ואפילו שימשה בתור "יאכטה מלכותית" במהלך שנת 1947, כאשר לקחה לסיור בדרום אפריקה את משפחתו של המלך ג'ורג' השישי. זאת גם הייתה הפעם הראשונה בה בתו של המלך, הנסיכה אליזבט השנייה, עזבה את בריטניה. ה-"ואנגארד" הוצאה לבסוף מהשירות בשנת 1959, ולעולם לא השתתפה בקרב. בתחילת 1960 היא נגררה לפורטסמות'. לאחר מכן, היא נגררה במשך חמישה ימים לפאסליין, סקוטלנד, שם היא נגרטה ופורקה לאחר שניסיונות להפכה למוזיאון צף לא הצליחו.

ה-"ואנגארד" היא אוניית ים טובה, היכולה לשמור על איזון אפילו בים סוער. זאת הודות להתרחבות מסוימת בחרטום שנבנתה על האונייה לאחר הניסיון המר עם הסדרה הקודמת, סדרת ג'ורג' החמישי. במהלך תרגילי נאט"ו בשנות ה-50, הסיפון הראשי של ה-"ואנגארד" נשאר יבש בגלי הים הגבוהים של האוקיינוס האטלנטי, וזאת לעומת אוניות המערכה מסדרת איווה מהצי האמריקני שעמדת התותחים הקדמית שלה נשטפה תדיר במי ים.