אופרה גרמנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אופרה גרמנית היא האופרה של הארצות דוברות השפה הגרמנית, בעיקר גרמניה (או המדינות ההיסטוריות, היוצרות כיום את הרפובליקה הפדרלית של גרמניה) ואוסטריה. הערך הזה מתמקד באופרה בשפה הגרמנית, עם אזכורים קצרים של מלחינים גרמנים או אוסטרים, שכתבו אופרות בעיקר בשפות אחרות, ולמלחינים שאינם ילידי ארצות אלה וכתבו אופרות בגרמנית (כמו האיטלקי פרוצ'ו בוזוני).

האופרה הגרמנית הופיעה במהירות רבה להפתיע לאחר הולדת האופרה עצמה באיטליה. האופרה האיטלקית הראשונה הייתה "דפנה" של יאקופו פרי משנת 1598. בשנת 1627 סיפק היינריך שיץ את המוזיקה לתרגום הגרמני של אותה ליברית. אף על פי כן, במשך חלק גדול מן המאה ה-17 והמאה ה-18 האופרה הגרמנית נאבקה להיחלץ מצל יריבתה האיטלקית, כשמלחינים מן המעלה הראשונה, גרמנים מלידה, כמו הנדל וגלוק בוחרים לעבוד במסורות זרות כמו אופרה סריה. כמה מלחיני בארוק, כגון ריינהרדט קייזר, ניסו לקרוא תגר על העליונות האיטלקית, אבל רק עם הופעתו של מוצרט התבססב מסורת בת-קיימא של אופרה רצינית בשפה הגרמנית. מוצרט נטל את הסוגה הפשוטה והפולולרית של הזינגשפיל והפך אותה למשהו מתוחכם הרבה יותר. בטהובן הלך בעקבותיו בפידליו האידאליסטי שלו, וובר ב"קלע החופשי" שלו, ייסד צורת אופרה גרמנית ייחודית בהשפעה התקופה הרומנטית. על חידושיו של ובר העיבו אלה של ריכרד וגנר, אחת הדמויות המהפכניות והשנויות ביותר במחלוקת בתולדות המוזיקה. וגנר, שחתר להשיג את אידאל האופרה שלו כ"דרמה מוזיקלית", ביטל כל הבחנה בין אריה לרצ'יטטיב, עשה שימוש ברשת סבוכה של לייטמוטיבים והגביר לאין שיעור את כוחה ועושרה של התזמורת. וגנר גם ניצל לצרכיו את המיתולוגיה הגרמנית במחזור טבעת הניבלונגים האופראי הכביר שלו. אחרי וגנר, לא יכלה עוד האופרה להיות כשהייתה, כה גדולה ועצומה הייתה השפעתו. המצליח ביותר בין ממשיכיו היה ריכרד שטראוס. האופרה פרחה בארצות דוברות גרמנית בראשית המאה ה-20 בידי דמויות כמו הינדמית, בוזוני ווייל, עד שעליית היטלר לשלטון כפתה על מלחינים רבים דומיה או גלות. אחרי מלחמת העולם השנייה שאבו מחברי אופרה צעירים השראה מן הדוגמה של שנברג וברג, שיצאו כחלוצים עם טכניקות חדשניות כמו אטונאליות וסריאליזם בעשורים הראשונים של המאה. בין מלחיני האופרה בימינו אלה האנס ורנר הנצה וקרלהיינץ שטוקהאוזן.

כפי שאפשר ללמוד משמותיהם של מוצרט, ובר, וגנר, ריכרד שטראוס וברג, מסורת האופרה של גרמניה ואוסטריה היא מן החזקות ביותר בתרבות האירופאית. עדות לכך הוא גם מספרם הגדול של בתי אופרה, בייחוד בגרמניה, שם כמעט כל עיר גדולה מחזיקה תיאטרון משלה להפקת יצירות כאלה, לצד אירועים אופראיים בעלי שם עולמי, כמו פסטיבל זלצבורג.

תוכן עניינים 1 תקופת הבארוק 1.1 הולדת האופרה הגרמנית 1.2 אופרה בהמבורג בשנים 1678 - 1738 2 אופרה סריה וצמיחת הזינגשפיל 3 הזינגשפילה של מוצרט 4 בטהובן ופידליו 5 אופרה גרמנית רומנטית 5.1 רומנטיקה מוקדמת 6 ובר 6.1 מלחינים אחרים מן התקופה 7 וגנר 8 אופרה רומנטית מאוחרת 8.1 לאחר וגנר 9 ריכרד שטראוס 10 עוד רומנטיקנים מאוחרים 11 יומה הגדול של האופרטה 12 מודרניזם: האסכולה הווינאית השנייה 13 גרמניה של ויימאר, אוסטריה בין המלחמות והרייך השלישי 14 האופרה הגרמנית מאז 1945 15 הערות ומראי מקום 16 מקורות כלליים

[עריכה] תקופת הבארוק

[עריכה] הולדת האופרה הגרמנית

האופרה הראשונה בעולם הייתה "דפנה" של יאקופו פרי, שהופיעה בפירנצה ב-1598. שלושים שנה אחר כך כתב היינריך שיץ מוזיקה לאותה ליברית בתרגומו לגרמנית של המשורר מרטין אופיץ ויצר בכך את האופרה הראשונה בשפה הגרמנית. המוזיקה ל"דפנה" של שיץ אבדה מאז והפרטים על ההצגה קלושים ואקראיים, אבל ידוע, שהאופרה נכתבה לחגוג את כלולות הלנדגראף גיאורג השני מהסן-דרמשטדט לנסיכה סופיה אליאונורה מסקסוני, שנערכו בטורגאו בשנת 1627. כמו באיטליה, פטרוני האופרה הראשונים בגרמניה ובאוסטריה היו בני משפחות המלוכה והאצולה, שנטו להעדיף מלחינים וזמרים מדרום לאלפים. אנטוניו צ'סטי הצליח שם במיוחד, כשהציג את האקסטראוואגנצה האופראית הכבירה Il pomo d'oro (תפוח הזהב) לפני החצר הקיסרית בוינה ב-1668. לאופרה האיטלקית הייתה שליטה בלתי מבוטלת בארצות דוברות הגרמנית לכל אורך תקופת הבארוק והקלאסיקה. אף על פי כן, צורות מקומיות החלו להתפתח לצדה. בנירנברג, בשנת 1644, הפיק זיגמונד שטאדן את ה"פסטורלה הרוחנית", Seelewig, מבשרת הזינגשפיל, סוגה של אופרה גרמנית, שהאריות מופיעות בה לסירוגין עם דיאלוג מדובר. Seelewig הייתה מחזה מוסר אלגורי, בהשראת הדרמות מאסכולת הזמן ההוא והיא האופרה הגרמנית הראשונה שהמוזיקה שלה שרדה. ^[1]

[עריכה] אופרה בהמבורג בשנים 1678 - 1738

התפתחות חשובה אחרת הייתה ייסוד ה- Theater am Gänsemarkt בהמבורג בשנת 1678, שנועד לבני המעמד הבינוני בעיר, אשר העדיפו אופרה בלשונם הם. בית האופרה החדש נפתח בהצגת Der erschaffene, gefallene und aufgerichtete Mensch של יוהן תיילה, המבוססת על סיפור אדם וחווה, אך המלחין שקנה לו עם הזמן מעמד של שליטה בתיאטרון היה ריינרד קייזר, מלחין פורה ביותר, שכתב יותר ממאה אופרות, שישים מהן להמבורג. תחילה עסקו כל היצירות שהוצגו בהמבורג בנושאים דתיים, כדי שלא לפתוח פתח לביקורת על מוסריות התיאטרון מצד שלטונות הכנסייה החסודים, אבל קייזר ואחרים, כמו יוהן מאטזון הרחיבו את טווח הנושאים וכללו בהם גם חומר היסטורי ומיתולוגי. קייזר שאב לצרכיו ממסורות אופראיות זרות, ודוגמה לכך הם המחולות, שכלל באופרות שלו על פי המסורת הצרפתית של לולי. הרצ'יטטיב באופרות שלו היה תמיד בגרמנית, כך שהקהל היה יכול לעקוב אחר העלילה, אבל החל ב"קלאודיוס" ב-1703 כלל אריות באיטלקית, שאיפשרו תצוגה ווקאלית עתירת סלסולים ומפוארת. סימן ההיכר של סגנון המבורג היה האקלקטיות. "אורפיאוס" (1726) של טלמן ^[2] מכילה אריות באיטלקית, לטקסטים שנלקחו מאופרות מפורסמות של הנדל לצד פרקי מקהלה בצרפתית למילים, ששימשו במקור את לולי. האופרה של המבורג הייתה עשויה לכלול גם דמויות קומיות (באופרה Der Carneval von Venedig משנת 1707 הן דוברות בניב המקומי של סקסוניה התחתית), בניגוד בולט לסגנון החדש המרומם של אופרה סריה, כפי שהגדיר אותו מטאסטזיו. עם זאת, העתיד הקרוב השתייך לאופרה האיטלקית. מלחין האופרה יליד גרמניה המפורסם ביותר באותה תקופה, הנדל, כתב ארבע אופרות בהמבורג בראשית הקריירה שלו אך עד מהרה עבר לכתוב אופרה סריה באיטליה ובאנגליה ^[3]. ב-1738 פשט התיאטרון ההמבורגי את הרגל וכוכבה של האופרה הרצינית בגרמנית דעך למשך עשרות השנים הבאות. ^[4]

[עריכה] אופרה סריה וצמיחת הזינגשפיל

שאר המלחינים הגרמנים המובילים בזמן זה נטו ללכת בעקבות הנדל. זאת משום שהחצרות במדינות גרמניה השונות העדיפו אופרה באיטלקית. ב-1730 השתקע התומך העיקרי של האופרה סריה, הליבריתן האיטלקי מטאסטאזיו, בוינה כמשורר הקיסרי. יוהן אדולף האסה כתב אופרות באיטלקית לחצר הנסיך הבוחר של סקסוניה בדרזדן האסה כתב אופרות גם לחחצרו של פרידריך הגדול בברלין, וכמוהו עשה גם קרל פרידריך גראון המלך עצמו סימפק את הליברית ל"מונטזומה" של גראון, שבוצעה לראשונה ב-1755.

משוללת חסות האצולה, נאלצה האופרה הגרמנית לפנות אל הקהל הרחב כדי לשרוד. משמע, שלהקות תיאטרון היו צריכות לנדוד מעיר לעיר. הזינגשפיל היה לצורה הפופולרית ביותר של האופרה הגרמנית, בייחוד בידי המלחין יוהן אדם הילר. העיבוד של הילר משנת 1766 לזינגשפיל Die verwandelten Weiber היה ציון דרך בתולדות הסוגה, אם כי ליצירה המפורסמת ביותר שלו נחשבת Die Jagd משנת 1770. הזינגשפילה הללו היו קומדיות ששילבו דיאלוג מדובר ושירה, בהשפעת הסוגות הדומות של הבאלאד אופרה באנגליה והאופרה קומיק בצרפת. ההזינגשפילה, שכרכו יחדיו במקרים רבים עלילות סנטימנטליות ומוזיקה פשוטה שבפשוטות, לא יכלו להתחרות באופרות סריה של אותם ימים בתחכום אמנותי. עם זאת, בשלהי המאה ה-18 יופיע מלחין, שישנה מצב זה מן היסוד: וולפגנג אמדאוס מוצרט. ^[5]

[עריכה] הזינגשפילה של מוצרט

עם התקדמות המוזיקה אל התקופה הקלאסית בשלהי המאה ה-18, נמשכה עדיין מגמת ההימנעות של רוב המלחינים הגרמנים מכתיבת מוזיקה בשפת אמם. מלחין דגול בראשית התקופה הקלאסית היה כריסטוף ויליבלד גלוק, אבל הרפורמות החלוציות שלו כוונו אל האופרה האיטלקית והצרפתית, לא אל הרפרטואר הגרמני. בשנת 1778 ניסה הקיסר יוזף השני לשנות את מצב הדברים הזה כשהקים להקת אופרה בשפה הגרמנית, הזינגשפיל הלאומי, בבורגתיאטר בוינה. הנסיון לא האריך ימים והלהקה פוזרה ב-1783, אך שנה קודם לכן הפיקה הצלחה אחת שאין עליה עוררין, החטיפה מן ההרמון של מוצרט הצעיר. גתה עמד מיד על איכות היצירה והצהיר, "היא הפילה את כולנו מעל רגלינו". בשנים הבאות צצו בוינה תיאטרות מסחריים, שהציעו לקהל אופרה בשפה הגרמנית. האמרגן עמנואל שיקאנדר נחל הצלחה מיוחדת ב-Theater auf der Wieden שלו בעיבורי העיר. ב-1791 שכנע את מוצרט לכתוב מוזיקה לאחת הליבריות שלו, חליל הקסם. התוצאה לא הייתה זינגשפיל מצוי. יסודות הפארסה המסורתיים נשארו אומנם בעינם, אך מוצרט הוסיף מימד חדש של כובד ראש, בעיקר במוזיקה לסאראסטרו וכוהניו. "חליל הקסם", עוד יותר מן "החטיפה מן ההרמון", פתחה את הדרך לאופרה הגרמנית שבאה בעקבותיה. ^[6]

[עריכה] בטהובן ופידליו

גדול המלחין הגרמנים בדור הבא, בטהובן, ניצל את התערובת של "חליל הקסם", קומדיה משפחתית וכובד ראש, באופרה היחידה שלו, פידליו, סיפורה של רעיה נאמנה, המצילה את בעלה ממאסר פוליטי. השנים שלאחר המהפכה הצרפתית של 1789 היו מן הסוערות ביותר בתולדות אירופה. ב"פידליו" ביקש בטהובן לבטא את האידאלים של המהפכה: חירות, שוויון ואחווה. עוד שאב השראה מיצירות צרפתיות בנות זמנו, בעיקר "אופרות המילוט" של לואיג'י כרוביני. יש רגליים לטענה, שבטהובן לא היה מלחין אופרות מטבעו ואף כי ביצוע הבכורה של "פידליו" היה ב-1805, הרי רק ב-1814 סיים את גרסתה הסופית. אף על פי כן, "פידליו" נחשבת על דעת רבים ליצירת מופת והנה אחת היצירות העיקריות ברפרטואר הגרמני. ^[7]

[עריכה] אופרה גרמנית רומנטית

[עריכה] רומנטיקה מוקדמת

בשנים הראשונות של המאה ה-19, החלה התנועה התרבותית כבירת הממדים, שנודעה בשם רומנטיקה, לתת אותותיה במלחינים גרמנים. הרומנטיקנים גילו עניין ער בימי הביניים כמו גם בפולקלור גרמני. קובצי האגדות של האחים גרים והגילוי מחדש של שירת הניבלונגים האפית מימי הביניים הגרמנים היו מקורות השראה ראשונים במעלה לתנועה. במקרים רבים היה בכך גם חיפוש אחר זהות גרמנית ברורה ונבדלת, בהשפעת הלאומיות החדשה שקמה בעקבות כיבושי נפוליאון. הרומנטיקה קנתה לה כבר מושב של קבע בספרות הגרמנית, עם סופרים כמו טיק, נובאליס, אייכנדורף וברנטאנו. אחד הסופרים הרומנטיים הידועים ביותר, א.ת.א. הופמן, היה גם תיאורטיקאי מוזיקלי ומלחין בזכות עצמו, וב-1816 העלה אופרה בשם אונדין בברלין. עוד אופרה רומנטית מוקדמת הייתה פאוסט מאת לואיס שפוהר (גם היא ב-1816). הן הופמן והן שפוהר לקחו את הצורה הבסיסית של הזינגשפיל כנקודת מוצא, אך החלו לקבץ את הקטעים הנפרדים לסצינות מורחבות. הם השתמשו גם ב"מוטיבים של היזכרות", נושאים מוזיקליים חוזרים ונשנים, המתקשרים עם דמויות או מושגים באופרה, העתידים לסלול את הדרך לשימוש שיעשה וגנר בלייטמוטיב. ^[8]

[עריכה] ובר

פריצת הדרך החשובה ביותר בתולדות האופרה הגרמנית הרומנטית הייתה הקלע החופשי של קרל מריה פון ובר, שהצגת הבכורה שלה הייתה בברלין ב-18 ביוני 1821. ובר התרעם על העליונות הכלל-אירופאית של האופרות האיטלקיות של רוסיני ורצה לבסס סגנון אופרה גרמני ייחודי. הוא חיפש השראה בשירי עם גרמניים ובפולקלור גרמני; "הקלע החופשי" מבוססת על ה- Gespensterbuch ("ספר הרוחות") של אפל ולאון, ועוסקת בצלף, הכורת ברית עם השטן. כשרונו המיוחד של ובר היה יכולתו המרשימה ליצור אווירה באמצעות צבע תזמורתי. מן התיבות הראשונות ממש של הפתיחה, ברור למאזין כי הוא נמצא ביערות העד הקדמונים של גרמניה. נקודת השיא של האופרה היא הסצינה בערוץ הזאבים, כאשר הגיבור מקס חותם את העסקה עם השטן. "הקלע החופשי" הייתה פופולרית ביותר, לא רק בגרמניה אלא ברחבי אירופה. ובר לא הספיק לממש את מלוא יכולתו כמלחין אופרות בגלל מותו בטרם עת משחפת ועקב כשל בבחירת ליבריות מתאימות. האופרה הגרמנית החשובה שלו אחרי "הקלע החופשי", אוריאנטה (1823), סובלת מטקסט חלש במיוחד וכמעט אינה מוצגת כיום. עם זאת, "אוריאנטה" מציינת שלב חשוב נוסף בהתפתחות האופרה הגרמנית הרצינית. ובר ביטל כליל את הדיאלוג המדובר וחיבר יצירה במקשה אחת, שההבדל בה בין רצ'יטטיב לאריה מיטשטש והולך. לקחי תורתו נתנו אותותיהם במלחיני העתיד, בייחוד בריכרד וגנר. ^[9]

[עריכה] מלחינים אחרים מן התקופה

ממשיכו החשוב ביותר של ובר בתחום האופרה הרומנטית היה היינריך מארשנר, שהמשיך בחקר הגותי והעל-טבעי ביצירות כמו Der Vampyr משנת 1828 ו- Hans Heiling משנת 1833. מן הצד השני, הייתה זו האופרה הקומית שבה קצר אלברט לורצינג את פסגת הצלחותיו. הפופולריות של יצירות כמו Zar und Zimmermann נמשכת בגרמניה עד היום, אם כי האופרות של לורצינג כמעט אינן מוצגות מחוצה לה. יצירות אחרות הראויות להיזכר מאותה תקופה כוללות את "נשות וינדזור העליזות" (1849) של אוטו ניקולאי ו"מרתה" (1847) מאת פרידריך פון פלוטו. אחר כך בא פטר קורנליוס ("הספר מבגדד", 1858), הרמן גץ (Der Widerspenstigen Zähmung, מ-1874) וקרל גולדמארק ("מלכת שבא", 1875).

מן הראוי להזכיר כאן שני מלחינים גדולים מתקופה זו, שכתבו את עיקר יצירותיהם בסוגות אחרות אך חיברו גם אופרות: פרנץ שוברט ורוברט שומאן. שוברט כתב יותר מתריסר אופרות, רובן בסגנון הזינגשפיל. הן כמעט ולא זכו לביצוע בתקופת חייו של המלחין. שומאן כתב רק אופרה אחת, "גנובבה", שעלתה לראשונה על הבימה בלייפציג ב-1850. על אף השבחים שחלק לה ליסט, לא הצליחה האופרה לזכות בהצלחה לאורך זמן. משפט האופרות שכתבו שני המלחינים הללו היה, בדרך כלל, שאם כי הן מכילות מוזיקה מצוינת, יש בהן יותר מדי נקודות תורפה דרמטיות מכדי שיוכלו להיחשב ליצירות בימתיות גדולות. ^[10]

[עריכה] וגנר

((ערך עיקרי:ריכרד וגנר))

ריכרד וגנר היה אחד המלחינים המהפכניים והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות המוזיקה וחידושיו שינו את מהלך האופרה, לא רק בגרמניה ובאוסטריה אלא בכל אירופה. וגנר פיתח בהדרגה תפיסה חדשה של אופרה כ-Gesamtkunstwerk ("יצירת אמנות שלמה"), מיזוג של מוזיקה, שירה וציור. ניסוייו הראשונים היו נאמנים לדוגמאות שהציב ובר (Die Feen) וג'אקומו מאיירבר (Rienzi) אבל את ההשפעה המעצבת החשובה ביותר קיבל וגנר מן הסימפוניות של בטהובן. וגנר גרס, שהקריירה שלו החלה באמת ובתמים עם ההולנדי המעופף (1843). יחד עם שתי היצירות שנכתבו אחריה, טנהויזר ולוהנגרין, זו מתוארת כ"פסגת האופרה הגרמנית הרומנטית". ^[11] אבל אלה היוו רק הקדמה להתפתחויות רדיקליות עוד יותר. בדרמות הבשלות שלו, טריסטן ואיזולדה, "המייסטרזינגר מנירנברג", טבעת הניבלונגים ו"פרסיפאל", ביטל וגנר את ההבדל בין אריה לרצ'יטטיב לטובת זרימה רצופה של "מלודיה אינסופית". הוא הגביר מאוד את תפקידה וועועוצמתה של התזמורת ביצירת פרטיטורות רצופות רשת סבוכה של לייטמוטיבים; והיה מוכן לפגוע במוסכמות מוזיקליות מקובלות כמו טונאליות בחתירתו להשיג עושר ביטוי רב יותר. וגנר גם הוסיף לאופרה מימד פילוסופי חדש ביצירותיו, שהתבססו על פי רוב על אגדות גרמאניות או על עלילות המלך ארתור. לבסוף, וגנר בנה לו בית אופרה משלו בביירוית, שהוקדש בלעדית לביצוע האופרות שלו בסגנון הרצוי לו.^[12]

[עריכה] אופרה רומנטית מאוחרת

[עריכה] לאחר וגנר

חידושיו של וגנר הטילו צל ארוך על המלחינים שבאו אחריו, שהתאמצו לספוג את השפעתו בלי לאבד את עצמיותם. אחד המלחינים המצליחים ביותר בדור הבא היה אנגלברט הומפרדינק, של"הנזל וגרטל" (1893) שלו עוד שמור מקום של כבוד ברפרטואר הסטנדרטי. הומפרדינק חזר לשיר העם ולמעשיות האחים גרים לקבל מהם השראה. עם זאת, אף כי נהוג לראות ב"הנזל וגרטל" את היצירה האידאלית לילדים להתוודע באמצעותה לאופרה, יש בה גם תיחכום בלתי רגיל והיא עושה שימוש נרחב בלייטמוטיבים, שניהם סימני היכר, המסגירים את השפעת וגנר.

מלחינים אחרים מן התקופה, שניסו ידם באופרה הם הוגו וולף (Der Corregidor, 1896) ובנו של וגנר, זיגפריד. ^[13]

[עריכה] ריכרד שטראוס

ריכרד שטראוס היה נתון במידה משמעותית מאוד להשפעת וגנר, על אף מאמצי אביו למנוע זאת. כשהיה בן 17, לא התרשם מ"טנהויזר", "לוהנגרין" ו"זיגפריד", אבל הוקסם בתכלית משלוש היצירות האחרות, "טבעת הניבלונגים", "טריסטן" ו"איזולדה". אף כי בשנות הקריירה הראשונות שלו היה נודע יותר בפואמות הסימפוניות שלו, הרי "סאלומה" (1905) ו"אלקטרה" (1907) ביססו עד מהרה את שמו כמלחין האופרות הראשון במעלה של גרמניה. שתי האופרות האלה מתחו את המוזיקה הטונאלית עד קצה גבול היכולת. המוזיקה עתירת הכרומאטיות הייתה משופעת דיסוננסים צורמים והרמוניות לא פתורות. אלה, יחד עם הנושאים מעוררי החלחלה, בישרו את האקספרסיוניזם. "אלקטרה" גם ציינה את ראשית יחסי העבודה של שטראוס עם המשורר והמחזאי האוסטרי החשוב הוגו פון הופמנסתאל, שיכתוב עוד חמש ליבריות למלחין. עם "אביר הוורד" ב-1910, עשה שטראוס תפנית לכיוון מוצרט ועולם הואלס הוינאי בד בבד עם זה של וגנר. מבקרי מוזיקה חדשנים האשימו אותו ב"בגידה", אבל "אביר הוורד" נחלה הצלחה כבירה בקרב מאזינים רחבי העולם. שטראוס המשיך להתעלם מן המבקרים שבאופנה ויצר את התערובת של פארסה וטרגדיה של "אריאדנה בנאקסוס", האלגוריה המורכבת של "האישה ללא צל", הדרמות המשפחתיות של "אינטרמצו" ו"אראבלה", והמיתולוגיות "הלנה המצרית" ו"דפנה". שטראוס נפרד לשלום מן הבימה המוזיקלית ב"קפריצ'ו" מ-1942, "יצירה קונבנציונלית" הבוחנת את הקשר בין מילים למוזיקה באופרה. ^[14]

[עריכה] עוד רומנטיקנים מאוחרים

עוד מלחינים עיצבו את "הרומנטיקה המאוחרת", כמו פרנץ שרקר (Der ferne Klang, 1912; Der Schatzgräber, 1920), אלכסנדר זמלינסקי ("טרגדיה פולרנטינית", 1917; "הגמד", 1922) ואריך קורנגולד ("עיר המתים", 1920) בחנו טריטוריה דומה ל"סאלומה" ו"אלקטרה" של שטראוס. הן מיזגו השפעות וגנריות, תזמור עשיר, הרמוניות מוזרות ודיסוננסים עם נושאים "דקאדנטיים" המשקפים את עליונות האקספרסיוניזם באמנויות והחקירות הפסיכולוגיות המודרניות של זיגמונד פרויד. כל שלושת המלחינים סבלו מרדיפה וליקוי מאורות בתקופת השלטו הנאצי, שגינו את יצירותיהם כ"מוזיקה מנוונת". גם האנס פפיצנר היה מלחין רומנטי-מאוחר, פוסט-וגנרי, אף כי במסלול שמרני יותר. האופרה העיקרית שלו, "פלסטרינה" (1917), טוענת יותר למסורת והשראה מאשר למודרניזם מוזיקלי.^[15]

[עריכה] יומה הגדול של האופרטה

בשלהי המאה ה-19 צברה צורה חדשה, קלילה יותר, של האופרה, האופרטה, פופולריות בוינה. האופרטות הצטיינו בנעימות קליטות ומושכות לב, בעלילות קומיות (וקלות-דעת, במקרים רבים) ובדיאלוג מדובר בין קטעי המוזיקה. האופרטה הוינאית הושפעה מאופנת האופרטות הצרפתיות של ז'אק אופנבאך, Der Pensionat של פרנץ פון סופה (1860) נחשבת לאופרטה החשובה הראשונה בשפה הגרמנית, אבל כדוגמה לסוגה עולה עליה בהרבה בפרסום "העטלף" (1874) של יוהן שטראוס. "האלמנה העליזה" של פרנץ להאר (1905) הייתה גם היא להיט גדול. בין שאר המלחינים שיצרו בסגנון זה אוסקר שטראוס וזיגמונד רומברג. ^[16]

[עריכה] מודרניזם: האסכולה הווינאית השנייה

בהמשיכם על פי הדוגמה שהציב להם וגנר, דחפו ריכרד שטראוס, אלכסנדר זמלינסקי ופרנץ שרקר את את הטונאליות המסורתית לקצה גבולה המוחלט. עכשיו הופיעה בווינה קבוצה חדשה של מלחינים, שרצו להרחיק עוד מעבר חזה עם המוזיקה שלהם. המודרניזם האופראי התחיל באמת באופרות של שני מלחינים של מה שנקרא האסכולה הווינאית השנייה. ארנולד שנברג ועוזרו, אלבן ברג, שניהם תומכים נלהבים באטונאליות ובפיתוחה המאוחר (כפי שהגיע אליו שנברג), שיטת שנים-עשר הטונים או "דודקאפוניה". יצירות המוזיקה-דרמה המוקדמות של שנברג, "ציפייה" (1909, בוצעה לראשונה ב-1924) ו"היד בת המזל" מציגות שימוש כבד בהרמוניה כרומאטית ובדיסוננסים בכלל. שנברג גם השתמש לפעמים בשירה דיבורית, שאותה תיאר במילים אלה: "הקול עולה ויורד באופן יחסי למרווחים המצויינים, והכל כרוך יחדיו עם המשקל והמקצב של המוזיקה פרט למקום שבו מסומנת הפסקה". שנברג ייעד את "משה ואהרון" להיות יצירת המופת האופראית שלו, אבל היא נותרה לא-גמורה במותו.

שתי האופרות שכתב תלמידו של שנברג, אלבן ברג, "וויצק" ו"לולו" (שנותרה לא-גמורה במותו) שותפות לרבים מן המאפיינים שתוארו לעיל, אם כי ברג שילב את פרשנותו האישית עד מאוד לשיטת שנים-עשר הטונים של שנברג עם קטעים מלודיים בעלי אופי טונאלי מסורתי יותר (מהלרי במפורש), המסביר אולי בחלקו מדוע האופרות שלו נשארו ברפרטואר הסטנדרטי, על אף המוזיקה והעלילות השנויות במחלוקת שלהם.

[עריכה] גרמניה של ויימאר, אוסטריה בין המלחמות והרייך השלישי

השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו תקופת פריחה ושגשוג לתרבות הגרמנית והאוסטרית, על אף התוהו ובוהו הפוליטי שסבב אותה. מלחינים רומנטיים מאוחרים עבדו עדיין לצד חדשנים מושבעים כמו שנברג וברג. פרוצ'ו בוזוני, יליד איטליה, פילס לו נתיב עצמאי משלו, בנסיון למזג במוזיקה שלו את באך עם התרבות המתקדמת, הים תיכונית והגרמאנית. הוא לא האריך ימים די הצורך לסיים את האופרה החשובה ביותר שלו, "דוקטור פאוסט" 1925. פאול הינדמית החל את הקריירה האופראית שלו ביצירות קצרות ושערורייתיות כמו Mörder, Hoffnung der Frauen ('רצח, תקוות הנשים") לפני שפנה אל באך, כמוהו כבוזוני. הנדמית ראה ב"ניאו-קלאסיציזם" בהשראת באך דרך לרסן את הגודש של הרומנטיקה המאוחרת. "קרדילאק" (1925) הייתה יצירתו הראשונה במגמה זו. הינדמית גם גילה עניין בהצגת חיי התקופה על בימת האופרות שלו (תפיסה שנקראה "Zeitoper") כמו ארנסט קז'נק, ש-Jonny spielt auf שלו מציבה כנר ג'אז כגיבור. קורט וייל שיקף את החיים בגרמניה של ויימאר בדרך גלויה יותר מבחינה פוליטית. היצירה המפורסמת ביותר שיצר בשיתוף פעולה עם ברטולד ברכט, אופרה בגרוש (1928) הייתה גם שערורייה וגם הצלחה קופתית יוצאת מן הכלל.

תפיסת השלטון על ידי אדולף היטלר שמה קץ לפריחה אופראית זו. הייתה אירוניה בכך, שלאחר שריפת הרייכסטאג בשנת 1933, עבר המושב הגרמני של הממשלה אל הקרולאופר, בית האופרה הממלכתית בברלין שהעלה, בניהולו ההרפתקני של אוטו קלמפרר, הצגות בכורה של הרבה יצירות חדשניות בשנות ה-20' של המאה ה-20, ביניהן "חדשות היום" של הינדמית. עכשיו הגיב הינדמית על תקרית הרייך השלישי ביצירתו העיקרית, "מאתיס הצייר", דיוקן של אמן, המשתדל לשרוד בזמנים קשים. האופרה זכתה לביצוע בכורה בציריך בשנת 1938, כיון שכל ביצוע של מוזיקה מאת הינדמית נאסר בגרמניה שנה קודם לכן. ב-1940 עזב הינדמית את שווייץ ויצא לארצות הברית, מצטרף לזרם המלחינים שחתו את האוקיינוס האטלנטי, ביניהם שנברג, וייל, קורנגולד וזמלינסקי. פרנץ שרקר מת ב-1934, לאחר שפוטר ממשרת ההוראה שלו בפקודת הנאצים; מלחינים אחרים, כמו ויקטור אולמן המבטיח, נותרו לגווע במחנות המוות. כמה מלחיני אופרה, ביניהם קרל אורף, ורנר אגק וריכרד שטראוס הקשיש, נשארו בגרמניה והסתגלו לדרישות המשטר החדש כמיטב יכולתם. .^[17]

[עריכה] האופרה הגרמנית מאז 1945

מלחינים שיצרו לאחר מלחמת העולם השנייה נאלצו למצוא דרך להתמודד עם ההרס שחולל הרייך השלישי. החדשנות של שנברג וברג קסמה למלחינים צעירים, כיון שיצירותיהם נאסרו להשמעה במשטר הנאצי ולא הוכתמו במעלליו. ברנד אלואיז צימרמן הציב לו את "וויצק" של אלבן ברג כדוגמה לאופרה היחידה שלו, "החיילים" (1965) ואריברט ריימן המשיך במסורת האקספרסיוניזם ב"ליר" השקספירית שלו (1978). מבין המלחינים הגרמנים שלאחר המלחמה, הרבגוני ובעל הפרסום הבינלאומי הרב ביותר הוא אולי הנס ורנר הנצה, שהפיק שורת יצירות, הממזגות השפעות של ברג עם אלה של מלחינים איטלקים כמו ורדי. דוגמאות לאופרות שלו הן "שדרת הבדידות", "הבאסארידים" (לליברית של ו. ה. אודן), "אלגיה לאוהבים הצעירים" ו"הים הנבגד". קרלהיינץ שטוקהאוזן יצא לדרך אוונגארדית עוד יותר עם מחזור האופרות הענקי שלו, המבוסס על שבעת ימי השבוע, "אור" (-1977). עם שאר המלחינים המובילים שעודם יוצרים אופרות כיום נמנים וולפגנג ריהם ואולגה נויווירת'. .^[18]

[עריכה] הערות ומראי מקום

1. ^ Oxford Illustrated History of Opera, ed. Parker, pp.31-32; A Short History of Opera, chapter on "Early German Opera", pp.121-131; Viking Opera Guide articles on Schütz and Staden.
2. ^ Another prolific composer, Telemann began to eclipse Keiser as the leading opera composer in Hamburg from 1717.
3. ^ Only one of Handel's German-language operas, Almira, survives in a reasonably intact state.
4. ^ On the Hamburg opera, Oxford Illustrated History of Opera pp.32,77-79; A Short History of Opera, section on Keiser, p.176ff.; Viking Opera Guide articles on Keiser, Mattheson and Telemann; booklet notes to the recording of Keiser's opera Croesus by René Jacobs.
5. ^ Man and Music: the Classical Era ed. Neal Zaslaw(Macmillan, 1989), pp.242-247, 258-260;Oxford Illustrated History of Opera pp.58-63, 98-103. Articles on Hasse, Graun and Hiller in Viking Opera Guide.
6. ^ Oxford Illustrated History of Opera pp.118-121; Man and Music: the Classical Era, pp.134-140; The Viking Opera Guide article on Mozart.
7. ^ Article on Fidelio by David Cairns in The Viking Opera Guide.
8. ^ Oxford Illustrated History of Opera, pp.207-209; A Short History of Opera, chapter on "Romantic Opera in Germany", pp.417-436.
9. ^ Essay by John Warrack in the booklet to Carlos Kleiber's recording of Der Freischütz (Deutsche Grammophon, 1973); article on Weber in The Viking Opera Guide; Oxford Illustrated History of Opera, pp.209-210;A Short History of Opera, chapter on "Romantic Opera in Germany", pp.417-436.
10. ^ Oxford Illustrated History of Opera pp.212-217; A Short History of Opera, chapter on "Romantic Opera in Germany", pp.417-436. The noted conductor Nikolaus Harnoncourt would strongly disagree with dismissals of Genoveva. See the essay "Reinventing Opera" in the booklet to Harnoncourt's recording of Schumann's opera (Teldec, 1997).
11. ^ Oxford Illustrated p.220.
12. ^ Oxford Illustrated, chapter on Wagner by Barry Millington; article on Wagner in Viking by John Deathridge.
13. ^ Oxford Illustrated History of Opera pp.232-236.
14. ^ Article on Strauss in Viking.
15. ^ Oxford Illustrated History of Opera, pp.290-292.
16. ^ Viking Opera Guide articles on Suppé, Johann Strauss and Lehár.
17. ^ Oxford Illustrated History of Opera,pp.295-300, 315-316. Individual entries on Busoni, Hindemith and Weill in Viking Opera Guide.
18. ^ Oxford Illustrated History of Opera, pp.324-325; articles on Zimmermann, Reimann, Henze and Stockhausen in Viking Opera Guide.

[עריכה] מקורות כלליים