השם המפורש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
י-ה-ו-ה. השם הקדוש ביותר של האל ביהדות. מכונה השם המפורש, וכן שם בן ארבע אותיות (τετραγράμματον, טֶטְראגְראמאטוֹן ביוונית), או שם הויה. ונכתב לרוב על–ידי יהודים מאמינים באמצעות האות ה עם גרש - ה' או האות ד עם גרש - ד', כדי שלא יחולל לשוא, ומכונה גם "השם". בימי הביניים נהגו לכותבו בשניים או שלושה יו"דים רצופים. קריאת השם כפי שהוא כתוב נחשבת איסור חמור בעיני יהודים מאמינים, ולרוב נהוג לקרוא את השם כאילו כתוב "אדֹני". עם זאת, ישנם מקומות שבהם נקרא שם זה כ"אלהים", בדרך כלל כאשר מופיעים הכינויים ברצף: "אדני הוי"ה". השם מנוקד לפי הוראת הקריאה, כ"אדני" או "אלהים". יש איסור ביהדות למחוק את השם המפורש אחרי כתיבה שלו, ואם כבר כותבים ואין מה לעשות איתו צריך לגנוז אותו. לרוב הדעות אין בעיה בכתיבת השם במחשב.
תוכן עניינים |
[עריכה] משמעות השם
על פי המסופר במקרא, אלוהים לא התגלה בשמו המפורש לאבות של עם ישראל - "ושמי ה' לא נודעתי להם", ורק למשה רבנו ולעם ישראל הוא התגלה בשם מיוחד זה. ייחודו של השם שהוא מורכב רק מאותיות של תנועות ללא עיצורים. משמעות השם שקרוי גם "שם הויה" קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, לומר כי הוא "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה". (כלי יקר על שמות פרק ו פסוק ג) והווייתו בכל הזמנים, שהם עבר הוה עתיד, היא אחת בכולם, מבלי שיחול שינוי בדעתו (מהר"ל).
על פי רס"ג נבדל שם זה משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של האל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת האל עצמו; זו גם דעת ר' יוסף אלבו (ספר העקרים מאמר שני פרק כח). זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" - כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על האל. גם הכוזרי הולך בכיוון זה וסובר שלעומת השם אלוהים, הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו ליחודו של האלוהים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו. ("הכוזרי," מאמר רביעי אות א - לא).
עוד לדעת המהר"ל שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלוהים היווה, מהוה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים"). באמונה הקבלית שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוהיות.
מבחינת הנהגת ה', שם הויה מיוחס ל"הנהגת הייחוד", כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה ניסית, כלומר הנהגה שאינה תלוייה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת שם "אלוקים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.
יש שפירשו (על פי הארמית) שנקרא "השם המפורש" בהוראת "פלאי".
[עריכה] היחס לשם המפורש בתקופה הקדמונית
נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על אגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים השם המפורש בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בפה, בצורה שמבליעה את האותיות.
על צורת הגייתו הקדומה נחלקו הדעות, ואין על כך דעה ברורה. היו שסברו (כדוגמת הרשב"ם) שהשם מנוקד כמו המילה 'יהיה', והוא בעל אותה משמעות; רבי יעקב עמדין סבר שניקוד השם היה כמו המילה 'לְעוֹלָם', על פי הפסוק 'זה שמי לעֹלם' שחז"ל דרשוהו על איסור הגייתו ('העלמתו') של השם המפורש. זוהי ההגייה המקובלת אצל הנוצרים, וככל הנראה היא הושפעה מצורת הניקוד במסורה, אף כי זו רומזת רק לקריאת השם החליפי - אֲדוֹנָי. הסברה המקובלת במחקר המודרני היא שקריאתו של השם הייתה כך: Yahweh, לאור השם הקדוש 'יָהּ', אשר משערים שהוא קיצור של השם המפורש. כמו כן, זוהי ההגייה המקובלת בפי השומרונים, ונראה שיש לה שורשים קדומים.
בבית שני, נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. ועל פי המסופר במשנה (מסכת יומא, ו, ב), העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים - היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש, (רמב"ם, משנה תורה, הל' עבודת יוה"כ ב, ו).
גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (בבלי, מסכת סוטה לח, א). ולאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון. (יומא לט, ב; רש"י ותוספות).
גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, הכתובות כולן בכתב אשורי (כתב מרובע), נכתב השם המפורש בכתב העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להיפך - השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש (כדוגמת כתיבת ה' בימינו).
כן ניכרת נטייה להחליף את שמות הוי"ה בשמות שנחשבו קדושים פחות - כמו אדוני ואלוהים. כך, בספרי המקרא המאוחרים ישנו שימוש פחות בהרבה בשם המפורש, לעומת השמות האחרים. נתון מעניין שקשור אולי לעניין זה, הוא שבספרים השני והשלישי שבתהילים ישנו שימוש כמעט בלעדי בשם אלוהים, וכאשר משווים למזמורים מקבילים במקומות אחרים נראה שהוחלפו שמות ההוי"ה בשמות אלוהים - ייתכן עקב קדושתם.
[עריכה] היחס לשם המפורש בהלכה
על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר, עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה שבו גונזים כתבים שיש בהם איזכורים של שמות ה'. במהלך כתיבת שם בספרי תורה תפילין ומזוזות אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי:
- "בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?... בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו".
כמו כן, לא הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו אחד אחר השני, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי", (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח).
מפני שנכתב בתלמוד , "שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו, נעקר מן העולם". (בבלי, מסכת פסחים נ, א). לכן בכל מקום שכתוב השם המפורש: י-ה-ו-ה, נוהגים לבטא אותו אדוני, אם מדובר בלימוד או תפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.
בגלל היחס המחמיר לשימוש חולין בשם זה, יש הנוהגים לכתוב בכל מקום את הפועל "הוה" בזכר, גוף שלישי, עתיד בוו כפול - "יהווה", בכדי להבדיל בינו לבין השם המפורש. עם זאת, על פי ההלכה אין צורך בכך, כל זמן שהמשמעות של המילה אינה של השם המפורש.
במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:
- כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "ואִבדתם את שמם... לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב,ג-ד).
- ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.
בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם כיצד לנהוג בטקסטים שבהם מופיעים שמות אלה, כך שלא תיפגע קדושתם.
[עריכה] שמות אחרים
ישנם בין הגאונים והראשונים אלו המזהים את הכינוי "השם המפורש" עם "שם בן י"ב" (שם שבו 12 אותיות) ו"שם בן מ"ב" (שם בן 42 אותיות) הנזכרים בתלמוד. שמות אלו נזכרים במקורות תנאיים או תלמודיים כ"שם בן י"ב" ו"שם בן מ"ב", אך לא מובא תוכנם.
[עריכה] שם בן מ"ב
חכמי הקבלה מזהים את שם בן מ"ב עם צירוף האותיות הבא: "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית", ומייחסים את התפילה הבאה, שראשי התיבות שלה מרכיבות את השם, לרבי נחוניה בן הקנה: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך יחיד גאה עמך פנה זוכרי קדושתך שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות"
[עריכה] שם בן ע"ב
במקורות קבליים לעתים הכינוי "השם המפורש" מכוון כלפי "שם בן ע"ב", שהוא שם המורכב מ72 שמות קטנים שכל אחד בן 3 אותיות, שמורכב משלשה פסוקים סמוכים בספר שמות שכל אחד מהם בן 72 אותיות: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: (ספר שמות, פרק יד, פסוקים יט-כא)
הדרך ממנה מוציאים את השמות מהפסוקים, היא כתיבת הפסוק האמצעי מסופו לתחילתו והנחת הפסוקים אחד מעל השני:
ויסעמלאךהאלהיםההלךלפנימחנהישראלוילךמאחריהםויסעעמודהענןמפניהםויעמדמאחריהם הלילהלכהזלאהזברקאלוהלילהתאראיוךשחהוןנעהיהיולארשיהנחמןיבוםירצמהנחמןיבאביו ויטמשהאתידועלהיםויולךיהוהאתהיםברוחקדיםעזהכלהלילהוישםאתהיםלחרבהויבקעוהמים
וכל צירוף טורי של שלש אותיות מהווה את אחד השמות. השם הראשון "והו", השני "ילי" וכן הלאה.
[עריכה] שיטת הרמב"ם
הרמב"ם התנגד לזיהויים שרירותיים כאלה ואחרים לשמות אלה. שיטתו הייתה ששמות אלו היו מורכבים ממספר מילים המבטאות משמעות עמוקה כלשהי, אלא שזו אבדה מאתנו. הוא מתנגד גם לזיהויים של שמות מעבר לשם בן ארבע האותיות כ"שם המפורש". וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים א, ס (מהדורת שוורץ):
- אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמיעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם.
וכך הוא כותב על שם בן 42 אותיות (שם, פרק סב):
- ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מלים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מלים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא.
הרמב"ם התייחס למהות משמעותם העמוקה של השמות, וגם העלה השערה חריפה לגבי השאלה איך הגיעו לשמות של כותבי הקמיעות (שם):
- על שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואִילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו על זאת: שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מִדותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מִתקיֵם בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכּל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו.
- בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשׂגת השׂכל הפועל, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מִתקיֵם בידו. והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי יד, טו).
[עריכה] שימושים בשם המפורש
הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קודש ליהוה, דבר שעל פי הבטחת הנביא זכריה, יהיה לעתיד לבוא על מצילות הסוס. על פי הכתוב בספר הזוהר על חרבו של דוד המלך היה חקוק השם המפורש. דבר שיש לו סימוכין בדברי דוד לגולית שם: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ." (ספר שמואל א', יז, מה) ישנה אגדה יהודית שמתארת שעל מטהו של משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את הניסים במצרים.
[עריכה] שימוש מיסטי בשם
יש מפרשני המקרא המסורתיים שאמרו כי האורים והתומים היו למעשה השם המפורש שנכתב על גבי קלף, והושם בין הקפלים של החושן. בקבלה יחסו לשם המפורש כוחות מיסטיים, וטענו שבאמצעותו נעשו נסים המתוארים בתנ"ך, כמו הריגתו של המצרי בידי משה, (הלהורגני אתה אומר.) או הריגתו של גולית בידי דוד המלך. (מהר"ל, ספר גור אריה על שמות ב, יד).
לפי ספר תולדות ישו, המציג את תולדות חייו של המשיח הנוצרי בצורה לעגנית, ישו גנב מבית המקדש את השם המפורש ובעזרתו עשה את כל הנסים המתוארים בברית החדשה.
ישנה כת נוצרית סגפנית ומחמירה ששמה הוא "עדי יהוה".
על פי השקפתו הרציונליסטית של הרמב"ם, אין משמעות מיסטית לשמות הקודש, כשם שאין פעולות מיסטיות הפועלות במציאות כלל. כאמור לעיל, לשמות יש משמעות לימודית, ובצורה הזו הם מעלים את לומדם לרמה גבוהה. במשנת הרמב"ם לא קיים שם בן ע"ב שמות.
[עריכה] השם המפורש בספרות
סופר השואה ק. צטניק, בספר צופן אדמע, שהינו רישום של טיפולים בל.ס.ד. על ידי הפסכיאטר ההולנדי פרופ' באסטיאנס, מתאר בסיפרו את התיאור הבא:
- "אני נושא את עיני לשמי אושויץ, באופק ניצבת תמונת - "שיוויתי" מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס-השלדים ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך ה"שיוויתי", באור שלא מעלמא הדין;... והאותיות יו"ד-ה"א-וו-ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: "אלוהים! אלוהים! מי גזר?!..." (עמ' 24)
בסיפור הקצר "המוות והמצפן" מאת חורחה לואיס בורחס, משמש השם המפורש יסוד לתעלומה בלשית.
[עריכה] השם המפורש באגדה
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יורם מלצר, השם, כוכב עליון, הארץ, 3.2.06.
הבהרה: ויקיפדיה אינה מקור לפסיקת הלכה.
