המטוקריט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המטוקריט (בלועזית: Hematocrit; בראשי תיבות: HCT) הוא מדד לנפח תאי הדם האדומים ביחס לנפח כלל דגימת דם המבוטא באחוזים (נפח כדוריות אדומות כפול מאה לחלק לנפח דגימה).
בבדיקת המטוקריט שמים מנת דם קטנה בתוך עמוד זכוכית דק הקרוי קפילרה יחד עם חומר הנוגד את קרישת הדם. את הקפילרה מכניסים לצנטריפוגה. לאחר זמן מה הדם מתפרק לשלושה מרכיבים עיקריים: כדוריות דם אדומות, כדוריות דם לבנות עם טסיות ופלזמה. בעמודת הזכוכית מתקבל המצג הבא: כדוריות הדם האדומות שוקעות, מעליהן נמצאות טסיות הדם וכדוריות הדם הלבנות, והפלזמה נמצאת בחלק העליון.
הערכת המטוקריט תעשה על ידי מדידת גובה משקע התאים האדומים שבתחתית העמודה כחלק מהגובה הכולל של העמודה (פלזמה + משקע כדוריות). מרכיבי הדם התאיים האחרים, קרי כדוריות לבנות וטסיות - שוקעים גם כן ברובם אך מהווים מרכיב שולי בתאים שבדם ביחס לכדוריות האדומות. רוב מכונות ספירת דם בימינו (קולטרים), מספקות ערך מחושב של ההמטוקריט בהסתמך על ההמוגלובין (ערך המטוקריט הוא בקירוב פי 3 מערך המוגלובין ביחידות גרם לדציליטר) ואינן מבצעות מדידה אמיתית שלו.
כאשר רמת ההמטוקריט אינה תקינה זוהי עדות להמצאותה של מחלה כלשהי או להפרעה.
ההתיחסות לנפח גדול מדי או קטן מדי של תאי הדם האדומים כמוה בדרך כלל כהתיחסות להמוגלובין. ערכי נורמה אצל גברים הם בין 42% ל- 52% ובנשים בין 36% ל- 48%. ערכים נמוכים יראו במצבי אנמיה וגבוהים במצבים כעישון, פוליציטמיה וכולי. לאחר הלידה נע ההמטוקריט בטווח של 55%-70%. במצבי יובש יעלה ההמטוקריט כבטוי לירידת נפח התמיסה התוך כלית, במצבי חבלה ודמם ישמר ההמטוקריט בדרך כלל בשלבים הראשונים או אף יעלה במצבי טראומה בהם קיים דלף נוזל מחוץ לכלי הדם כמו במעיכה.
באופן מסורתי משמש ההמטוקריט כמדד מקובל יותר בילודים ובפגים לצורך קבלת החלטות על מתן תוצרי דם, מתן הורמון אריתרופואטין ומנגד על ביצוע החלפת דם חלקית במצבים של המטוקריט מוגבר מדי מחשש לנזקי צמיגות יתר.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.
