חרדים לאומיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרדים לאומיים (בראשי תיבות- חרד"ל. מכונים בשיח היום-יומי חרד"לים או חרד"לניקים) הוא כינוי לקבוצה בציבור הדתי לאומי הנחשבת לשמרנית ומסוגרת יותר, בדומה לחרדים. מדובר בכינוי חיצוני בעיקר, ויש בין המשתייכים לקבוצה זו הרואים במושג "חרד"ל" כינוי מזלזל, ומעדיפים את המושגים "הציבור התורני" או "הציבור האמוני".
תוכן עניינים |
[עריכה] היווצרות המושג והגדרה כללית
המושג עצמו התחדש ככל הנראה בראשית שנות התשעים, כאשר בוועידה של תנועת הנוער עזרא בשנת 1991, בקשו חניכים לשנות את שם התנועה מ"תנועת הנוער החרדית בארץ ישראל" ל"תנועת נוער דתית בארץ ישראל". ראשי התנועה דנו עם רבנים ואישים שונים על רעיונות לשינוי השם, ולבסוף הציעו את השינוי שהתקבל - "תנועת הנוער החרדית לאומית בארץ ישראל".
במחקר היה פרופ' ישעיהו ליבמן אחד הראשונים שהגדירו והתייחסו למושג במחקרו "Religion and Democracy in Israel" [1]. לטענתו של ליבמן בתחילת שנות התשעים נוצר הזרם החרדי הלאומי משתי מגמות מקבילות שאותן מתאר פרופ' בנימין נויברגר[2] כ-"מגמה של 'הלאמת' החרדים ו'החרדת' הדתיים-לאומיים". נויברגר מתאר את דמות הזרם החרדי-לאומי אותו מעלה ליבמן ככזה ש-"עומד על הפרדה בין בנים לבנות [...], דוחק לשוליים את לימודי החול במוסדותיו, תומך בדחיית השירות הצבאי [...] ואולם הוא אינו דוחה את הציונות ואף מייצג גישה מילטנטית מאוד נגד ויתורים טריטוריאליים". נויברגר מזהה את הרב שלמה אבינר כמייצג הזרם הזה[3].
[עריכה] גבולות הקבוצה
השתייכות לקבוצה זו כוללת בתוכה מאפינים אידאולוגיים וחברתיים כאחד. גבולות הקבוצה אינם חד משמעיים. כיום, לאחר הפולמוס על אמירת 'תפילה לשלום המדינה', יהיו שיגדירו כ'חרדים לאומיים' רק את אלה שהפסיקו לאמרה, אך יש שייתיחסו כך לכל המחנה השמרן בציונות הדתית. האחרונים יהיו נאמנים יותר לנסיבות שבהן נוצרה ההגדרה.
כיום, אם מגדירים בצורה רחבה, יהיו כאלו שלא כל המאפיינים נכונים לגביהם ובכל זאת יוגדרו כך. יש כמובן גם כאלו שחלק מהמאפיינים נכונים לגביהם, אך אינם חלק מהקבוצה.
המאפיינים:
- סגירות יחסית בפני דעות שונות.
- התנגדות חריפה להכנסת גישות אקדמיות וחדשות בכלל בלימוד היהדות.
- הקפדה מרבית על צניעות הלבוש, בעיקר לנשים.
- התנגדות נחרצת לויתור על שטח מארץ ישראל.
- יחס להלכה כמקיפה באופן מוחלט את כל תחומי החיים או רובם המוחלט.
- ראיית לימוד התורה לאורך שנים רבות כאידאל מרכזי.
[עריכה] תת קבוצות
[עריכה] חרדים לאומיים מובהקים
מספר קבוצות שונות בעלות עמדה קיצונית בכל המאפיינים שלמעלה. כלומר: יפסלו כל דעה שאינה כשלהם (כולל דעות של רבנים 'חרדיים לאומיים'), יפעלו להפרדה מוחלטת בין גברים ונשים, חלק מבעלי עמדה זו קוראים לשינוי התפילה לשלום המדינה. בקבוצה זו רבים אמנם יגדירו עצמם כחרדים לאומיים, בניגוד לתת קבוצות אחרות.
דמויות מרכזיות:
- הרב יצחק גינצבורג
- הרב שמואל טל
- הרב דוד דודקביץ'
- הרב דב ליאור
- פרופ' הלל וייס
- אברי רן
[עריכה] מרכז הרב ושלוחותיה
הציבור המזוהה עם ישיבת מרכז הרב (בעיקר ישיבות כמו אלון מורה ובית אל), אמנם פתוח יחסית לדעות שונות, אך יחסו לממשלת ישראל ולצה"ל היא כאמצעי ליישוב ארץ ישראל וקיום התורה, ואם אינם פועלים כך, יש לנטוש אותם ולפעול בכלים אחרים.
דמויות מרכזיות:
- הרב אברהם שפירא
- הרב מרדכי אליהו
- הרב זלמן מלמד ובנו הרב אליעזר מלמד
- הרב אליקים לבנון
[עריכה] ישיבות הקו
מוסדות הלימוד ההולכים ב"קו" של ישיבת הר המור והרב צבי טאו מחזיקות בעמדה בלתי מתפשרת בכל הנושאים הנ"ל, אך חלק עיקרי מעמדתם הוא הממלכתיות, כלומר היחס למדינת ישראל כ"יסוד כיסא ה' בעולם". בעקבות עמדה זו, הם מתנגדים לפעולות הפוגעות בריבונותה של מדינת ישראל. למרות שציבור זה נחשב לסגור, רבנים ממנו היו אלו שהובילו את מהפכת לימוד התורה לנשים, הקמת המכינות וההתנגדות התקיפה לביקורת המקרא ולמכללות להכשרת מורים.
דמויות מרכזיות:
- הרב צבי טאו
- הרב עודד וולנסקי
- הרב אלי סדן
- הרב משה בלייכר
- הרב יוסף קלנר
ישנם גם מספר רבנים שאינם משתייכים לתת זרם כזה או אחר, אך בדרך כלל נחשבים לחלק מה"חרד"ל". ביניהם: הרבנים שלמה אבינר ויהושע שפירא.
[עריכה] פוליטיקה
מבחינה פוליטית החרדים הלאומיים נחשבים לניציים מאוד ושייכים לחלק הימני של המפה הפוליטית. על פי רוב הם לא מזוהים עם המפד"ל ועם מועצת יש"ע, כנגדם הם טוענים כי הם מתונים מדי. החרדים הלאומיים דוגלים ברעיון ארץ ישראל השלמה ומתגוררים במקרים רבים מעבר לקו הירוק. במהלך תוכנית ההתנתקות לא הייתה אחידות בפעילותם, ובעוד אנשי "הר המור" (שרוב אנשי הגוש מזוהים איתם) גיבו את דרך ההתנגדות הרשמית, אחרים ניסו להקצין אותה. כמו כן, בישיבת הר המור הסבירו שלימוד התורה אינו פחות חשוב מהמאבק בשטח ולכן יצאו פחות לפעולות הסברה ומחאה.
רבים מבני הציבור החרדי-לאומי נטשו את דרכן של המפלגות המסורתיות של הציבור הדתי-לאומי (כגון המפד"ל) ועברו למפלגות חדשות יחסית, כגון מפלגת תקומה וציונות דתית לאומית מתחדשת (החברות במפלגת האיחוד הלאומי), שהוקמו על ידי פורשי המפד"ל. חלק לא מבוטל גם עבר לתמוך במפלגת ש"ס, וישנם גם אלו שעברו לתמוך במפלגת יהדות התורה.
[עריכה] חינוך
מבחינה חינוכית החרדים הלאומיים מבקשים להיבדל במוסדותיהם החינוכיים ממוסדות דתיים לאומיים קלאסיים. בניגוד לישיבות תיכוניות לא כל מוסדות החינוך כוללים תוכנית לימודים כללית לבגרות מלאה. מוסדות החינוך הם פרטיים לגמרי, והחל מגיל צעיר, מוקדשות שעות רבות יותר ללימודי קודש. במקרים רבים שעות הלימודים ארוכות יותר והחופשות מותאמות ללוח הזמנים הישיבתי ולא לזה של משרד החינוך. במערכת החינוך החרד"לית מקובלת הפרדה מגדרית כבר מגיל בית הספר היסודי. מוסדות חינוך המזוהים עם החרדים הלאומיים הם רבים, המפורסמים שבהם הם רשת בתי הספר והישיבות דרכי נועם, ישיבת למרחב, ישיבת שבי חברון וישיבת הר המור ולהבדיל מרכז הרב. במידה מסוימת משייכים לציבור זה גם את מוסדות עטרת כהנים אלא שהשיוך איננו מוחלט.
[עריכה] ישיבה תיכונית תורנית
כשהקים הרב משה צבי נריה את ישיבת כפר הרואה הונהגו בה שעות קודש בלבד. ההבדל בינה לבין ישיבה חרדית היה שיעורי האמונה וההתייחסות לגאולת עם ישראל בארצו. בעקבות לחץ מצד הורי התלמידים, נוספו שעות חול לקבלת תעודת בגרות. עם הקמת ישיבות נוספות נוסדה שיטה לפיה שעות הבוקר לימודי קודש ואחה"צ לימודי חול (בישיבות חדשות יותר, שעות קודש ושעות חול משמשות בערבוביא בכל זמן שהוא ביום).בשנים האחרונות הוקמו מספר ישיבות בהם שבים למתכונת המקורית ובה לומדים בעיקר קודש. בדרך כלל לימודי הקודש תופסים את מרבית יום הלימודים. לימודי החול מתחילים בסביבות השעה 17:00 ונמשכים בין שעה למספר שעות (מטרת לימודי החול היא לתת לתלמיד את האפשרות לצאת עם תעודת בגרות מינימאלית במינימום הזמן הנדרש). בין הישיבות התיכוניות התורניות ראוי לציין את ישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ) שעל יד מרכז הרב, ישיבת מקור חיים בראשות הרב עדין שטיינזלץ שאיזה קשורה לזרם החרדי לאומי ויותר קשורה לזרם החסידות החדשה בציונות הדתית , ישיבת הליכות עולם בראשות הרב זאב קרוב, ישיבת בני צבי בראשות הרב אהרן טרופ ,ישיבת נתיבות יוסף בראשות הרב שבתי סבתו וישיבת דימונה ברשות הרב דוד תורג'מן.
[עריכה] ישיבה קטנה ציונית
בנוסף לישיבות התיכוניות התורניות קמו, בעיקר מסוף שנות ה-90, גם כ-4 ישיבות קטנות, שבהם אין לימודי חול כלל. הוותיקה שבהם, מעלה חבר, הוקמה בשנת תש"ן על ידי הרב משה בלייכר. בישיבה הקטנה בשעלבים לומדים 3 שנים על טהרת לימודי הקודש ורק בשנה הרביעית ניתנת האפשרות לשלב לימודי חול ולקבל תעודת בגרות.
[עריכה] נוער
הנוער החרדי-לאומי בא מבתים דתיים-לאומיים בחלקו, שבהם עדיין אפשר למצוא כלי תקשורת ופתיחות תרבותית, והחינוך החרדי-לאומי של נוער זה מגיע מהמוסד החינוכי שבו הוא לומד, הישיבה התיכונית. חלק מנוער החרד"ל בא מבתים חרד"לים, והחינוך החרדי-לאומי בא כבר מההורים. בבתים אלו ההקצנה הדתית והסגירות באה על חשבון הפתיחות התרבותית ורוח ערכי "תורה ועבודה" שהם מנת חלקה של הציונות הדתית.
[עריכה] תנועות נוער והפרדה מגדרית
לחרדים הלאומיים שתי תנועות נוער דומיננטיות : האחת, עזרא היא תנועה שהוקמה עוד בעבר על ידי גורמים חרדיים וזוהתה עם פועלי אגודת ישראל התאימה בעקרונותיה לציבור זה. השנייה, הנחשבת חרדית יותר, היא אריאל שהתפצלה מתנועת בני עקיבא ב-1980. תנועה שלישית רלוונטית פחות היא בני עקיבא ובעיקר סניפיה הנפרדים. הוויכוח המהותי שמביא להבדלים בין תנועות הנוער הוא עניין ההפרדה המגדרית - בבני עקיבא נהוגה הפרדה מגדרית בסיסית ביותר בחלק מהפעילויות אך הפעילות נעשית בקמפוס אחד וכקבוצה אחת. בשנות השמונים החלה להגיע דרישה מצד חלק מההורים במקומות יישוב מסוימים להפריד את התנועה או לכל הפחות את הפעילות, מרכז בני עקיבא ובעיקר חניכי התנועה עצמם לא הסכימו להיענות לדרישות פרט לסניפים במקומות בודדים (המפורסם שבהם הוא סניף הרובע היהודי בירושלים). כתגובה החלה נדידה מסוימת לעבר תנועת עזרא בה הפעילות היא נפרדת אבל הקמפוס הוא משותף והוקמה תנועת הנוער אריאל בה הקמפוס הוא נפרד והפעילות נפרדת לחלוטין. תנועת אריאל אינה פועלת בכלל כמו בני עקיבא, ואין מגמתה של תנועת אריאל להתאחד עם בני עקיבא אף פעם.
עניין ההפרדה המגדרית בא לידי ביטוי גם במקומות נוספים כך לפעמים בקיום אירועים נפרדים לחלוטין, בדומה לנוהג החרדי.
[עריכה] הערות
- ^ בתוך: E. Sprinzak and L. Diamond (eds), Israeli Democracy Under Stress, (Boulder:Lynne Rienner, 1993) pp. 273-292.
- ^ בנימין נויברגר, דת, מדינה ופוליטיקה, ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, יחידה 6, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ד-1994.
- ^ נראה שברבות השנים (ספרו של נויברגר נכתב ב-1994) הפך זיהויו של הרב אבינר עם הזרם הזה פחות ודאי, באשר לדמויות מרכזיות בזרם ראו להלן.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יוסק'ה אחיטוב, מאורתודוקסיה ציונית-דתית לאורתודוקסיה חרד"לית - מנתח את זהות החרדים הלאומיים
- במבי שלג, "היהדות האורתודוקסית חולה" - על החרדים הלאומיים
- נדב שנרב, "דילמת החרד"ל" -
- עפרה לקס, כתבה על מבחר ישיבות תיכוניות תורניות -
