יוהן נפומוק הומל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוהן נפומוק הומל (גרמנית: Johann Nepomuk Hummel, 14 בנובמבר 1778 - 17 באוקטובר 1837) היה מלחין ופסנתרן וירטואוז ממוצא אוסטרי, שנולד בפרסבורג (כיום ברטיסלבה, סלובקיה). המוזיקה שלו משקפת את המעבר מן התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית במוזיקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות וראשית קריירה
הומל נולד בפרשבורג, שהייתה שייכת אז להונגריה אך כיום נמצאת בתחום סלובקיה. אביו, יוזף הומל, היה מנהל בית הספר הקיסרי למוזיקה צבאית ומנצח התזמורת של תיאטרון שיקאנדר. מוצרט שמע את הילד בגיל שמונה, התרשם מכשרונו והציע לו שיעורי מוזיקה. הומל למד וגר בביתו של מוצרט בוינה במשך שנתיים ללא תשלום והופיע לראשונה בקונצרט בגיל תשע, בנגינת אחד הקונצ'רטי של מוצרט.
אביו של הומל לקח אותו למסע קונצרטים באירופה. הנער הגיע ללונדון, התחיל ללמוד אצל קלמנטי ונשאר שם ארבע שנים לפני שחזר לוינה. היידן, שהיה בלונדון במקביל לשהותו של הומל בעיר, חיבר ב-1791 סונטה ב-לה מינור בשביל הומל, שניגן אותה בהשמעת בכורה בארמון האנובר, בנוכחות היידן. בסיום הנגינה, מספרים, שיבח היידן את הצעיר והעניק לו לירה שטרלינג של זהב.
[עריכה] בגרות והמשך הקריירה
פרוץ המהפכה הצרפתית והטרור שבא בעקבותיה גרמו להומל לבטל סיור מתוכנן בספרד ובצרפת. תחת זאת עשה את דרכו מקונצרט אל קונצרט חזרה לוינה. בשובו לשם, השתלם בלימודים אצל יוהן גיאורג אלברכטסברגר, היידן ואנטוניו סאליירי.
בערך בתקופה זו הגיע בטהובן הצעיר לוינה והתחיל ללמוד אצל היידן ואלברכטסברגר, ושני החברים ללימודים היו גם לידידים. היו שאמרו, כי הופעתו של בטהובן בזירה ערערה לא מעט את בטחונו העצמי של הומל, אך הוא התאושש ללא נזק רב. אף על פי שידידותו של הומל עם בטהובן התאפיינה במספר ניכר של עליות ומורדות, הקשר בין השניים התפתח להתאמה ולכבוד הדדי. לפני מותו של בטהובן, בא הומל לבקרו בוינה בכמה הזדמנויות, עם אשתו אליזבת ועם תלמידו פרדיננד הילר. נאמן למשאלות בטהובן, הופיע הומל באלתורים בקונצרט הזיכרון למוזיקאי הדגול. באירוע זה התוודע הומל לפרנץ שוברט והיה לידידו הטוב. שוברט הקדיש את שלוש הסונאטות האחרונות שלו לפסנתר להומל, אך כיון ששני המלחינים לא היו עוד בחיים כשהסונאטות יצאו לראשונה בדפוס, שינו המוציאים לאור את ההקדשה לרוברט שומאן, שהיה עדיין פעיל אותו זמן.
בשנת 1804 תפס הומל את מקומו של היידן בחצר הנסיך אסטרהאזי באייזנשטאדט. הוא כיהן במשרה זו במשך שבע שנים ואז פוטר משום שהתרשל במילוי חובותיו. לאחר זאת יצא למסע ברוסיה ואירופה ונשא לאישה את זמרת האופרה אליזבת רקל. לשניים נולדו שני בנים.
בהמשך היה הומל קאפלמייסטר בשטוטגרט ובויימאר, שם קשר ידידות קרובה עם גתה ועם שילר, עמיתים מתיאטרון ויימאר. בתקופת שהותו של הומל בוויימאר, הייתה העיר למרכז מוזיקה אירופאי, שהזמין אליו את טובי המוזיקאים של התקופה, לבקר וליצור מוזיקה. הוא יזם את אחת מתוכניות הפרישה הראשונות למוזיקאים ויצא לסיורי קונצרטים, שתמורתם הוקדשה לקרן הפרישה של הנגנים כשמשאביה התדלדלו. נוסף לכך, הומל היה אחד מראשוני הלוחמים לזכויות יוצרים במוזיקה כנגד גזילת קניין רוחני.
[עריכה] השפעה
בתקופת שהותו בגרמניה פרסם הומל "קורס הדרכה שלם הלכה למעשה באמנות הנגינה בפיאנו-פורטה" (1828), שנמכר באלפי עותקים תוך ימים מהופעתו בדפוס והוליד סגנון חדש של אצבוע ועיטורי נגינה. טכניקת פסנתרנות בהמשך המאה ה-19 הושפעה מהומל באמצעות הדרכתו את קרל צ'רני, שלימד בתורו את פראנץ ליסט. צ'רני למד תחילה אצל בטהובן, אבל לאחר ששמע את הומל באחד הערבים, החליט לעבור מבטהובן אל הומל.
את השפעתו של הומל אפשר לראות גם ביצירות המוקדמות של פרדריק שופן ורוברט שומאן, וצילם של הקונצ'רטי לפסנתר ב-סי מינור וב-לה מינור של הומל ניכר בייחוד בקונצ'רטי לפסנתר של שופן. זה אינו מפתיע בהתחשב בכך, ששופן שמע את הומל באחד ממסעות הקונצרטים שלו בפולין וברוסיה, והקונצ'רטי של הומל כיכבו דרך קבע ברפרטואר הפעיל של שופן.
גם רוברט שומאן ביצע את הומל (בייחוד את הסונאטה ב-פה דיאז מינור, אופוס 81). בהמשך פנה בבקשה להתקבל כתלמיד אצל הומל, אבל נדחה בגין חוסר היציבות הנוירוטי שלו. גם ליסט היה מעוניין ללמוד אצל הומל, אך אביו, אדם, סירב לשלם את שכר הלימוד הגבוה, שהומל נהג לדרוש (וליסט למד בסופו של דבר אצל צ'רני). צ'רני, פרידריך זילכר, פרדיננד הילר, זיגיסמונד תאלברג, פליקס מנדלסון ואדולף פון הנזלט היו בין הבולטים בתלמידיו של הומל.
[עריכה] מוזיקה
המוזיקה של הומל פנתה בכיוון שונה מזה של המוזיקה של בטהובן. מתוך מבט לעתיד, התקדם הומל אל הזמן המודרני ביצירות כמו הסונאטה בפה דיאז מינור, אופוס 81 והפנטזיה לפסנתר, אופוס 18. יצירות אלה הן דוגמאות הן לקריאת תגר על המבנים ההרמוניים הקלאסיים והן למתיחתה של צורת הסונאטה. בשתי היצירות הללו התגלה הומל כמלחין חדשן ונועז, בייחוד אם נותנים את הדעת על כך, שאופוס 81 חוברה חמש שנים לפני סונאטת האמרקלאוויר של בטהובן. עם זאת, לא היה משום ניתוץ פסילים בחזונו המוזיקלי של הומל. הפילוסופיה שעליה ביסס הומל את מעשיו הייתה "להפיק הנאה מן העולם בהענקת שמחה לעולם"
עיקר יצירתו נכתב לפסנתר, כלי שבנגינה בו היה אחד מגדולי הווירטואוזים בזמנו. הוא כתב שמונה קונצ'רטי לפסנתר, עשר סונאטות לפסנתר (ארבע מהן ללא מספרי אופוס ואחת לא התפרסמה עד היום), שמונה שלישיות פסנתר, רביעיית פסנתר אחת, חמישיית פסנתר, שמיניית כלי נשיפה מעץ, סונאטה לצ'לו, שתי שביעיות פסנתר, קונצ'רטו למנדולינה, סונאטה למנדולינה, קונצ'רטו לחצוצרה במי מז'ור (המבוצע בדרך כלל במי במול מז'ור, הנוח יותר), מוזיקה לפסנתר בארבע ידיים, 22 אופרות וזינגשפיל, מיסות ועוד ועוד. את העדרה הבולט של סימפוניה בין יצירותיו של הומל אפשר אולי להסביר בתהייה, שחש לנוכח חידושיו של בטהובן בתחום זה.
[עריכה] שנותיו האחרונות ומורשתו
בסוף חייו היה הומל עד להופעת אסכולה חדשה של מלחינים ווירטואוזים צעירים וליציאה האיטית של יצירותיו הוא מן האופנה. הטכניקה הקפדנית והנקיה שלו, בסגנון קלמנטי, והקלאסיות המאוזנת שלו נגדו את המגמה של סערת רגשות, ברק וזוהר, שמייצגיה האופייניים היו ליסט ומאיירבר. הומל, שהלחין פחות ופחות אך עדיין נהנה מכבוד והערכה מת בשלווה בוויימאר ב-1837. כבונה חופשי (כמו מוצרט), הוריש חלק נכבד מן הגן המפורסם שמאחורי מעונו בוויימאר ללשכה של הבונים החופשיים.
אף כי הומל הלך לעולמו כמוזיקאי מפורסם, כשהמוניטין שלו לאחר מותו מובטחים לכאורה, המוזיקה שלו השתכחה במהירות בהסתערות הגוברת והולכת של התקופה הרומנטית, אולי משום שרעיונותיו הקלאסיים נתפסו כמיושנים. לאחר זמן, בתקופת השיבה לקלאסיקה בראשית המאה ה-20, התעלם העולם המוזיקלי מהומל. כמו היידן (ששיבתו לתודעה נדחתה עד למחצית השנייה של המאה ה-20), נחבא הומל בצילו של מוצרט. הודות למספר גדל והולך של הקלטות זמינות ושל קונצרטים חיים ברחבי העולם, נראה שמספר אוהדי המוזיקה שלו נמצא שוב בעלייה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוהן נפומוק הומל |
- רשימת יצירותיו של הומל (באנגלית)
[עריכה] מקורות
- Kapellmeister Hummel in England and France. Joel Sachs, Detroit: Information Coordinators 1977.
- Johann Nepomuk Hummel: Der Mensch und Künstler. Karl Benyovszky, Breslau: Eos-Verlag 1934.
- Thematisches Verzeichnis der Werke von Johann Nepomuk Hummel. Dieter Zimmerschied, Hofheim am Taunus: Hofmeister 1971.
- Die Kammermusik Johann Nepomuk Hummels Dieter Zimmerschied, Mainz: 1966.
- Johann Nepomuk Hummel und Weimar. Komponist, Klaviervirtuose, Kapellmeister 1778-1837. Kurt Thomas, Weimar: Rat der Stadt 1987
- Zwischen Klassik und Klassizismus. Johann Nepomuk Hummel in Wien und Weimar. Anselm Gerhard, Laurenz Lütteken (editors), Kassel: Baerenreiter 2003.
- The Great Pianists: From Mozart to the Present. Harold Schonberg, New York: Simon & Schuster 1963. (Chapter VII: "From Ireland to Bohemia").
