נאום גטיסבורג
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ניסוח וסגנון. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
נאום גטיסבורג (באנגלית: Gettysburg Address) הוא הנאום המפורסם ביותר של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן ואחד הנאומים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית ובהיסטוריה האנושית. הוא נישא בהקדשה של בית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסבורג, פנסילבניה, ב-19 בנובמבר 1863, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ארבעה וחצי חודשים אחרי קרב גטיסבורג, מן הקרבות המכריעים של מלחמה זו.
נאומו של לינקולן, שהיה באותו הטקס משני לדברים אחרים, נחשב בסופו של דבר לאחד הנאומים הגדולים בהיסטוריה האמריקנית. בפחות מ-300 מילים, שנישאו במשך שתיים עד שלוש דקות, פרש לינקולן את עקרונות השיוויון האנושי, שעוגנו אף בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. הוא הגדיר מחדש את מלחמת האזרחים כ"לידה חדשה של חירות", שתביא שיוויון אמיתי לכל אזרחי ארצות הברית, במאבק מתמשך, שאינו רק למען האיחוד, אלא גם מאבק הבוחן את יכולתה של כל אומה "שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים" להתקיים לאורך זמן.
במילים שפתחו את הנאום, "לפני ארבע-עשרים ושבע שנים" (כלומר, לפני שמונים ושבע שנים) התייחס לינקולן לאירועי המהפכה האמריקנית. הוא תיאר את הטקס בגטיסבורג כהזדמנות לא רק להקדיש את אדמות בית הקברות, אלא גם להקדיש את החיים למאבק, המיועד להבטיח ש"ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תאבד מן הארץ.". למרות מקומו הבולט של הנאום בהיסטוריה ובתרבות של ארצות הברית, הנוסח המדויק של הנאום נמצא במחלוקת. חמשת כתבי היד הידועים של הנאום שונים זה מזה במספר פרטים ושונים גם מההדפסות המחודשות בנות זמננו של הנאום על-ידי העיתונים.
אף שנאום זה נחשב כיום לאחד מהנאומים המפורסמים והגדולים שנישאו אי פעם, לינקולן עצמו לא היה בטוח כלל באותו רגע שנאומו היה מוצלח, ואחד העיתונים אף כינה אותו למחרת: "מטופש, שטחי ונדוש". מאידך, אדוארד אוורט, פוליטיקאי אמריקני, שנחשב לגדול הנואמים של אותה תקופה והקדים את נאום לינקולן בדברים שארכו זמן רב, אמר לו לאחר מכן: "הלוואי שהצלחתי להביע בשעתיים את הרעיונות שהיטבת לבטא בשתי דקות".
ציטטות מן הנאום חקוקות על אנדרטת לינקולן בוושינגטון, בירת ארצות הברית, ובאחת מהן גם המילים שהביעו בצורה כה נאה ותמציתית את האידאל של הדמוקרטיה: "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תאבד מן הארץ".
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
קרב גטיסבורג (1-3 ביולי 1863) שינה לנצח את העיירה הקטנה גטיסבורג. בשדה הקרב נותרו גופותיהם של יותר מ-7000 חיילים מתים וכמה אלפי סוסים מצבא הפוטומאק של האיחוד ומצבא צפון וירג'יניה של הקונפדרציה. צחנת הגופות הנרקבות גרמה לחולים רבים בקרב תושבי העיירה בשבועות שאחרי הקרב, וקבורה מכובדת ומסודרת של המתים נהייתה בעדיפות עליונה עבור תושבי גטיסבורג. תחת ניהולו של דייוויד ווילס, משפטן אמיד בן 32, רכשה פנסילבניה 17 אקרים (69,000 מטרים רבועיים) עבור בית קברות לאלה שאבדו בקרב.
ווילס תיכנן במקור להקדיש את בית הקברות החדש ביום רביעי, ה-23 בספטמבר 1863, והזמין את אדוארד אוורט, שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית, סנאטור, חבר בבית הנבחרים, מושל מסצ'וסטס ונשיא אוניברסיטת הרווארד, להיות הדובר המרכזי. באותו זמן נחשב אוורט לנואם הגדול ביותר של ארצות הברית. בתגובה אמר אוורט לווילס ולועדה המארגנת שלו שהוא לא יהיה מסוגל להכין נאום ראוי בתקופה קצרה כזו של זמן, וביקש שתאריך ההקדשה יידחה. הוועדה הסכימה, וההקדשה נדחתה ליום חמישי, ה-19 בנובמבר 1863.
כמעט כמחשבה שנייה, ווילס וועדת האירוע הזמינו את לינקולן להשתתף בטקס. במכתבו של ווילס נכתב, "מתבקש ש, אחרי הנאום, אתה, כראש ממשל האומה, תקדיש רשמית את האדמות הללו לשימושן הקדוש על-ידי מעט הערות הולמות.". תפקידו של לינקולן באירוע היה משני. לינקולן היה באירוע כמו דמות ציבורית ידועה, שמוזמנת לגזירת הסרט בפתיחה גדולה.
לינקולן הגיע לגטיסבורג ברכבת ב-18 בנובמבר ושהה בלילה כאורח בביתו של ווילס בכיכר העיירה של גטיסבורג. שם, הוא ערך סופית את הנאום, שאותו כתב בוושינגטון. בניגוד למיתוס הפופולרי, לינקולן לא השלים את נאומו כשהיה ברכבת ולא כתב אותו על גב מעטפה. בבוקר ה-19 בנובמבר ב-9:30 בבוקר, לינקולן הצטרף בתהלוכה לנכבדים, לאנשי העיירה ולאלמנות, שצעדו לאדמות שעתידות להיות מוקדשות, בעודו רכוב על סוס בעל צבע ערמוני בין מזכיר המדינה ויליאם סיוארד ומזכיר האוצר סלמון צ'ייס.
לפי ההערכות, כ-15,000 עד 20,000 איש נכחו בטקס, כולל מושלים מכהנים של שש מתוך עשרים וארבע מדינות האיחוד: אנדרו גרג קורטין מפנסילבניה, אוגוסטוס ברדפורד ממרילנד, אוליבר האזארד פרי מורטון מאינדיאנה, הוריישיו סימור מניו יורק, ג'ואל פארקר מניו ג'רזי, ודייוויד טוד מאוהיו. המיקום המדויק של תוכנית הטקס באדמות בית הקברות שנוי במחלוקת. הקבורה מחדש של הגופות, שנקברו בקברים ארעיים, בבית הקברות, החלה מספר חודשים אחרי הקרב והושלמה בפחות מחציה ביום הטקס.
[עריכה] התוכנית ו"נאום גטיסבורג" של אוורט
התוכנית שאורגנה לאותו יום על-ידי ווילס והוועדה שלו כללה:
- מוזיקה, על-ידי להקתו של בירגפילד
- תפילה, מאת הכומר ט. ה. סטוקטון, דוקטור לתאולוגיה
- מוזיקה, על-ידי להקת מארין
- נאום, מאת אדוארד אוורט הנכבד
- מוזיקה, פיוט מאת אדון ב. ב. פרנץ'
- הערות להקדשה, מאת נשיא ארצות הברית
- קינה, מושרת על-ידי מקהלה שנבחרה לאירוע זה
- ברכה, מאת הכומר ה. ל. באואר, דוקטור לתאולוגיה
מה שנחשב ל"נאום גטיסבורג" באותו יום הוא לא הנאום הקצר שנישא על-ידי הנשיא לינקולן, אלא הנאום בן השעתיים של אוורט. נאומו בן 13,609 המילים של אוורט, שכיום מצוטט רק לעתים רחוקות, התחיל כך:
| בעומדנו תחת שמיים שלווים אלה, משקיפים על השדות הרחבים האלה שעתה נחים מעבודות השנה המתקרבת אל קצה, האלגנים הכבירים נישאים לפנינו בקו אופק מעורפל, קברי אחינו מתחת לכפות רגלינו, בהיסוס אני מרים את קולי החלוש לשבור את הדממה הרהוטה של אלוהים והטבע. אבל החובה, שלשמה קראתם לי, חייבת להיות מבוצעת; - העניקו לי, אני מבקש מכם, את מחילתכם ואת אהדתכם. | ||
והסתיים שעתיים אחר כך במילים:
| אבל כפי שאנו ברכנו בברכת פרדה את עפר הגיבורים הקדושים הללו, אני בטוח שהם יצטרפו אלינו באמירה, שבכל מקום בעולם הנאור, שבו נקרא הדין וחשבון של המלחמה הגדולה הזאת, ועד התקופה המאוחרת ביותר של הזמן המתועד, בדברי ימיה המהוללים של ארצנו המשותפת לא יהיה דף זוהר יותר מהדף, שמתייחס לקרבות גטיסבורג. | ||
[עריכה] נאום גטיסבורג של לינקולן
זמן לא רב אחרי נאום זה של אוורט, דיבר לינקולן במבטא הקנטאקי שלו במשך שתיים עד שלוש דקות. "מעט ההערות ההולמות" של לינקולן מסכמות את המלחמה בעשרה משפטים ו-272 מילים, ומקדישות מחדש את האומה למאמץ המלחמתי ולרעיון שאף חייל בגטיסבורג לא מת לשווא.
למרות המשמעות ההיסטורית של נאומו של לינקולן, מלומדים מודרניים לא מסכימים על הנוסח המדויק שלו, ותעתיקים בני זמננו שפורסמו בדיווחים עיתונאיים של האירוע ואפילו העתקים כתובים על-ידי לינקולן עצמו שונים בנוסחיהם, פיסוקם, ומבניהם. מבין גירסאות אלו, גירסת בליס נהייתה הטקסט הסטנדרטי. זוהי הגרסה היחידה שלה הוסיף לינקולן את חתימתו, והאחרונה שהוא כתב לפי הידוע. אלה חמשת עותקי הנאום:
טיוטת ניקולאי:
Four score and seven years ago our fathers brought forth, upon this continent, a new nation, conceived in liberty, and dedicated to the proposition that "all men are created equal"
Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived, and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle field of that war. We have come to dedicate a portion of it, as a final resting place for those who died here, that the nation might live. This we may, in all propriety do. But, in a larger sense, we can not dedicate—we can not consecrate—we can not hallow, this ground—The brave men, living and dead, who struggled here, have hallowed it, far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here; while it can never forget what they did here.
It is rather for us, the living, to stand here, we here be dedicated to the great task remaining before us—that, from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they here, gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve these dead shall not have died in vain; that the nation, shall have a new birth of freedom, and that government of the people by the people for the people, shall not perish from the earth.
טיוטת היי:
Four score and seven years ago our fathers brought forth, upon this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.
Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation, so conceived, and so dedicated, can long endure. We are met here on a great battlefield of that war. We are now have come to dedicate a portion of it as the a final resting place of for those who here gave their lives that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.
But in a larger sense we can not dedicate—we can not consecrate—we can not hallow this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it far above our ^poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember, what we say here, but can never forget what they did here. It is for us, the living, rather to be dedicated here to the unfinished ^work which they have, thus far, so nobly carried on. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before ^us—that from these honored dead we take increased devotion to the that cause for which they here gave gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain; that this nation shall have a new birth of freedom; and that this government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.
עותק אוורט:
Four score and seven years ago our fathers brought forth upon this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.
Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived, and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives, that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.
But, in a larger sense, we cannot dedicate—we cannot consecrate—we cannot hallow—this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember, what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here, have, thus far, so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they here gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.
עותק באנקרופט:
Four score and seven years ago our fathers brought forth, on this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.
Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived, and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting-place for those who here gave their lives, that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.
But, in a larger sense, we cannot dedicate—we cannot consecrate—we cannot hallow—this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they here gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.
עותק בליס:
Four score and seven years ago our fathers brought forth, on this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.
Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.
But, in a larger sense, we cannot dedicate—we cannot consecrate—we cannot hallow—this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it, far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they here gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.
הנה תרגומים לעברית של חלק מנאום גטיסבורג:
כך תרגם אליהו ציפר את השורה הראשונה:
| לִפְנֵי שְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע שָׁנָה הוֹשִׁיבוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּאֶרֶץ זוּ אֻמָּה, אֲשֶׁר חֹפֶשׁ הָגּוּתָה, וּלְכֹל בְּנֵי הָאָדָם כְּשָוִים-נִבְרָאִים - קְדֻשָּה יִחַסָה. עַתָּה, אָנוּ אֲחוּזִים בְּמִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים, שְׁמִבְחָנָה אִם אֻמָּה זוּ, אוֹ אֻמָּה כָּלְשֶׁהִי, שֶׁכֹּה הָגְתָה וְכָזֹאת קִדְשָׁה - תִּסְכֹּן שְׂאֵת בְּסֵבֶל זֶה. |
||
תרגום הנאום:
| לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים.
עתה ,כשאנו מצויים במלחמת אזרחים גדולה הבוחנת האם אומה זו או אומה כלשהי, שכך לידתה ושבכך היא דבקה, עתידה להאריך ימים, נפגשים אנו בשדה מערכה גדול של אותה המלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה, כבית מנוחת עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען חייה של אומה זו.אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה. אולם, במובן עמוק יותר, איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש – איננו יכולים לרומם – קרקע זו. האנשים האמיצים, חיים או המתים, אשר נאבקו כאן, הם שקידשוה, הרבה מעל מה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו - כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה , כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ. |
||
תרגום מילולי של טיוטת ניקולאי:
| לפני ארבע-עשרים ושבע שנים אבותינו הביאו, על יבשת זאת, אומה חדשה, שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה ש"כל בני האדם נבראו שווים" עתה אנו עסוקים במלחמת אזרחים גדולה, הבוחנת האם אומה זו, או כל אומה שכך הוגה, ולכך מוקדשת, יכולה להתקיים לאורך זמן. אנו נפגשים בשדה קרב גדול של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק ממנו, כמקום מנוחה סופי לאלה שמתו כאן, למען שהאומה תוכל לחיות. מי יתן וכך, במלוא ההלימות נעשה. אבל, במובן גדול יותר, אנחנו לא יכולים להקדיש-אנחנו לא יכולים לקדש-אנחנו לא יכולים לרומם, קרקע זו-האנשים האמיצים, החיים והמתים, שנאבקו כאן, קידשו אותה, הרבה מעל כוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם יבחין מעט, ולא יזכור לאורך זמן את מה שאנחנו אומרים כאן; בעוד שהוא לעולם לא יוכל לשכוח את מה שהם עשו כאן. |
||
תרגום מילולי של טיוטת היי:
| לפני ארבע-עשרים ושבע שנים אבותינו הביאו, על יבשת זאת, אומה חדשה, שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים. עתה אנו עסוקים במלחמת אזרחים גדולה, הבוחנת האם אומה זו, או כל אומה, שכך הוגה, ולכך מוקדשת, יכולה להתקיים לאורך זמן. אנו נפגשים כאן בשדה קרב גדול של מלחמה זו. אנחנו |
||
תרגום מילולי של עותק אוורט:
| לפני ארבע-עשרים ושבע שנים אבותינו הביאו על יבשת זאת, אומה חדשה, שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים. עתה אנו עסוקים במלחמת אזרחים גדולה, הבוחנת האם אומה זו, או כל אומה שכך הוגה, ולכך מוקדשת, יכולה להתקיים לאורך זמן. אנו נפגשים בשדה-קרב גדול של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק משדה זה, כמקום מנוחה סופי לאלה שכאן מסרו את חייהם, למען שאומה זו תוכל לחיות. זה מתאים והולם שנעשה את זה. |
||
תרגום מילולי של עותק באנקרופט:
| לפני ארבע-עשרים ושבע שנים אבותינו הביאו, על יבשת זאת, אומה חדשה, שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים. עתה אנו עסוקים במלחמת אזרחים גדולה, הבוחנת האם אומה זו, או כל אומה שכך הוגה, ולכך מוקדשת, יכולה להתקיים לאורך זמן. אנו נפגשים בשדה-קרב גדול של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק משדה זה, כמקום-מנוחה סופי לאלה שכאן מסרו את חייהם, למען שאומה זו תוכל לחיות. זה מתאים והולם שנעשה את זה. |
||
תרגום מילולי של עותק בליס:
| לפני ארבע-עשרים ושבע שנים אבותינו הביאו, על יבשת זאת, אומה חדשה, שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים. עתה אנו עסוקים במלחמת אזרחים גדולה, הבוחנת האם אומה זו, או כל אומה שכך הוגה ולכך מוקדשת, יכולה להתקיים לאורך זמן. אנו נפגשים בשדה-קרב גדול של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק משדה זה, כמקום מנוחה סופי לאלה שכאן מסרו את חייהם למען שאומה זו תוכל לחיות. זה מתאים והולם שנעשה את זה. |
||
[עריכה] חמשת כתבי היד
כל אחד מחמשת כתבי היד הידועים של נאום גטיסבורג נקרא על שם האדם, שקיבל את כתב היד מלינקולן. לינקולן נתן עותק לכל אחד מהמזכירים הפרטיים שלו, ג'ון ניקולאי וג'ון היי. שתי הטיוטות האלו נכתבו סמוך לנאום עצמו, בעוד שלושת העותקים האחרים של הנאום, עותקי אוורט, באנקרופט ובליס, נכתבו על-ידי לינקולן למטרות צדקה אחרי ה-19 בנובמבר. עותק בליס הוא המקור הנפוץ ביותר לשעתוקים של נאום גטיסבורג, בין השאר מפני שלינקולן נתן כותרת לעותק בליס, חתם ותיארך אותו.
יש בלבול מסוים ומחלוקת בנוגע לשתי הטיוטות המוקדמות ביותר של הנאום בנוגע לקיומן ולמקורן. ניקולאי והיי מונו לאחראים על ניירותיו של לינקולן על-ידי בנו של לינקולן, רוברט טוד לינקולן, ב-1874. אחרי שהופיע בשעתוק במאמר של ג'ון ניקולאי ב-1894, עותק ניקולאי עבר, כפי הנראה, להיי על-ידי בתו של ניקולאי, הלן, סמוך למותו של ניקולאי ב-1901. רוברט לינקולן החל לחפש את העותק המקורי ב-1908. דבר זה דירבן את הלן לעסוק כמה שנים בחיפוש אחרי העותק של ניקולאי, אך בלא הצלחה. במכתב ללינקולן כותבת הלן ניקולאי: "מר היי סיפר לי זמן קצר אחרי ההעברה שנעשתה כי אביך נתן לאבי את כתב היד המקורי של נאום גטיסבורג". בחיפושו של לינקולן התגלה עותק בכתב יד של נאום גטיסבורג בין דפיו של ג'ון היי - עותק שידוע כיום כ"עותק היי". עותק זה שונה מהגרסה, אשר פורסמה על ידי ג'ון ניקולאי ב-1894, בנייר, במספר המילים לשורה, במספר השורות ובתיקוני העריכה, שנעשו על-ידי לינקולן כתוצאה של בדיקתו מחדש. במרץ 1916 דווח, כי כתב היד הידוע כ"עותק ניקולאי" נמצא בחזקתה של אליס היי וואדסוורת', נכדתו של ג'ון היי. עותק זה נמצא, כשהוא עולה בקנה אחד עם זכרונותיה של הלן ניקולאי ועם המאמר של אביה.
[עריכה] עותק ניקולאי
עותק ניקולאי נקרא לעתים קרובות "הטיוטה הראשונה", כי סבורים שהוא העותק המוקדם ביותר שקיים. מלומדים חלוקים בשאלה האם עותק ניקולאי היה הדף, שממנו קרא לינקולן בעת הנאום עצמו. ניקולאי, שהיה לאפוטרופוס על כתביו של לינקולן, כתב מאמר שהתפרסם ב-1894, שכלל שעתוק של העותק הזה. לפי מאמר זה, לינקולן הביא לגטיסבורג את החלק הראשון של הנאום, שנכתב בדיו על נייר של הExecutive Mansion, והוא כתב את הדף השני בעיפרון על נייר שורות לפני ההקדשה בגטיסבורג ב-19 בנובמבר. קיפולים תואמים עדיין ניכרים על דפים אלה ומעלים את האפשרות כי זה העותק, שלינקולן, לדברי עדי ראייה, הוציא מכיס מעילו וקרא בטקס. אחרים סוברים שטקסט הנאום אבד, כי כמה מהמילים ומהביטויים של עותק ניקולאי אינם תואמים תעתיקים בני זמננו של נאומו המקורי של לינקולן. המילים "תחת אלוהים", לדוגמה, נעדרות בעותק ניקולאי מהמשפט "שלאומה הזאת (תחת אלוהים) תהיה לידה חדשה של חירות...". אם עותק ניקולאי היה דף הקריאה, כי אז או שהתעתיקים בני זמננו היו בלתי מדויקים, או שלינקולן, שלא כדרכו, סטה מהטקסט הכתוב שלו בזמן הנאום. העותק הזה של נאום גטיסבורג נותר כנראה בחזקתו של ג'ון ניקולאי עד מותו ב-1901. אז, הוא עבר לידידו ולעמיתו לעבודה, ג'ון היי, ואחרי שנים שבהן הציבור לא ידע מה עלה בגורלו, דווח שהוא נמצא במרץ 1916. כיום, עותק ניקולאי נמצא בתצוגה כחלק מתצוגת האוצרות האמריקניים של ספריית הקונגרס בוושינגטון הבירה.
[עריכה] עותק היי
עותק היי, שעובדת קיומו נודעה לראשונה לציבור ב-1906, תואר על-ידי ההיסטוריון גרי ווילס כ"מעורפל ביותר מבין חמשת העותקים שלינקולן כתב". בעותק זה מספר רב של השמטות ותוספות, והוא נראה כטקסט שהועתק בחופזה. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שחלק ניכר מהשמטות אלו הן קריטיות למשמעות הבסיסית של המשפט, ולא רק מילים שנוספו על-ידי לינקולן כדי לחזק או להבהיר את משמעות הדברים. העותק הזה, שלפעמים מתייחסים אליו כ"טיוטה השנייה", נעשה או בבוקר הנאום, או זמן קצר אחרי חזרתו של לינקולן לוושינגטון. אלה שגורסים שהעותק הושלם בבוקר הנאום, מצביעים על העובדה שהעותק מכיל ביטויים מסוימים שאינם נמצאים בטיוטה הראשונה, אך נמצאים בדיווחים על הנאום, כפי שנמסרו בעותקים המאוחרים יותר שנכתבו על-ידי לינקולן. הם מסיקים שכמו שנכתב בהערה המסבירה המצורפת לעותקים המקוריים של הטיוטות הראשונה והשנייה בספריית הקונגרס, הייתה זו הטיוטה השנייה שאותה לינקולן החזיק בידו כשהוא נשא את הנאום. לינקולן נתן לבסוף את העותק הזה למזכירו האישי, ג'ון היי, שצאצאיו תרמו גם את העותק הזה וגם את עותק ניקולאי לספריית הקונגרס ב-1916.
[עריכה] עותק אוורט
עותק אוורט, הידוע גם כעותק "אוורט-קֶיֶס", נשלח על-ידי הנשיא לינקולן לאדוארד אוורט בתחילת 1864, לפי בקשתו של אוורט. אוורט קיבץ את הנאומים שנישאו בהקדשה בגטיסבורג לכריכה אחת, לשם מכירתם על מנת לאסוף כסף לחיילים נפגעים ביריד צדקה בניו יורק. הטיוטה שלינקולן שלח היא העותק החתום השלישי, והיא מוחזקת כיום על-ידי הספרייה ההיסטורית של מדינת אילינוי בספרינגפילד. שם, היא מוצגת כיום בגלריה של הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם אברהם לינקולן.
[עריכה] עותק באנקרופט
עותק באנקרופט של נאום גטיסבורג נכתב על-ידי הנשיא לינקולן באפריל 1864 לפי בקשתו של ג'ורג' באנקרופט, ההיסטוריון המפורסם ביותר בימיו. באנקרופט תכנן לכלול את העותק הזה בלקט המסמכים החתומים Autograph Leaves of Our Country's Authors, שאותו התכוון למכור ביריד צדקה בבולטימור. באנקרופט הורשה לשמור עותק זה, אחר שהוא נמצא בלתי ראוי למטרה זו, כי הטקסט שלו נכתב על שני צידי הדף. כתב היד הזה הוא היחידי, שנלוו אליו המכתב מלינקולן, המוסר את כתב היד, והמעטפה המקורית, ממוענת וחתומה בחותמת שמבטיחה פטור מבולים. העותק הזה נשאר במשפחת באנקרופט במשך שנים רבות עד שנתרם לספריית קארל א. קרוץ' שבאוניברסיטת קורנל. זהו היחיד מבין חמשת העותקים, שהבעלות עליו היא פרטית.
[עריכה] עותק בליס
משגילה לינקולן, כי העותק הרביעי, שיועד ל-Autograph Leaves of Our Country's Authors של ג'ורג' באנקרופט, אינו יכול להיות בר שימוש, הוא כתב טיוטה חמישית, שהתאימה למטרה המבוקשת. עותק בליס הוא הטיוטה היחידה, שלה הוסיף לינקולן את חתימתו. עותק בליס היה שייך פעם למשפחתו של הקולונל אלכסנדר בליס, בנו החורג של באנקרופט והמוציא לאור של Autograph Leaves of Our Country's Authors. נראה כי זה היה העותק האחרון של נאום גטיסבורג, שנכתב על-ידי לינקולן. בגלל תשומת הלב הגלויה שהייתה בהכנתו, וגם בגלל שלינקולן סיפק כותרת לעותק זה, חתם עליו ותיארך אותו, עותק זה היה לגרסה הנפוצה של הנאום. עותק בליס משמש כמקור לרוב השעתוקים של נאום גטיסבורג. העותק תלוי כיום ב"חדר לינקולן" שבבית הלבן, מתנה מאת אוסקר ב. סינטאס, שגריר קובה בארצות הברית לשעבר. סינטאס, אספן אמיד של אמנות וכתבי יד, רכש את עותק בליס במכירה פומבית ב-1949 ב-54,000 דולר, המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם תמורת מסמך במכירה פומבית.
גרי ווילס, שזכה ב-1993 בפרס פוליצר בקטגוריה של יצירה תעודית כללית על "לינקולן בגטיסבורג: המילים שיצרו מחדש את אמריקה", הגיע למסקנה שעותק בליס "עדיף בסגנונו על פני אחרים בדרך משמעותית אחת: לינקולן הסיר את 'כאן' מ'למטרה שלשמה הם (כאן) נתנו...'. ה'כאן' השביעי נמצא בכל הגירסאות האחרות של הנאום.". ווילס ציין את העובדה שלינקולן "היה בכל זאת עושה שיפורים כאלה" על אף שהיה מעוניין בטקסט מושלם ולא בטקסט 'מקורי'.
[עריכה] מקורות היסטוריים ותגובות לנאום
מקור אחר של הטקסט הוא השדר של Associated Press, שהועתק מהקצרנות של הנאום שנכתבה על-ידי הכתב ג'וסף ל. גילברט. הטקסט של מקור זה שונה, בדברים משניים, מטקסט הטיוטות.
דיווחים של עדי ראייה שונים זה מזה, בהתאם להשקפת העדים על הופעתו של לינקולן. ב-1931, זכרונותיה של גברת שרה א. קוק מאיירס, שבגיל 19 הייתה נוכחת בנאום גטיסבורג, מעידים על דממה מכובדת אחרי נאומו של לינקולן: "אני הייתי קרובה לנשיא ושמעתי את כל הנאום, אבל הוא נראה קצר. אז הייתה דממה מרשימה כמו במפגש ידידים [במפגשי ידידים של הקווקרים, הידידים ממתינים בדממה ל"מסר אלוהי"]. לא היו תשואות כשהוא הפסיק לדבר.". לפי ההיסטוריון שלבי פוט, אחרי הופעתו של לינקולן, התשואות היו מעוכבות, פזורות, ו"בקושי מנומסות". בניגוד לכך, מושל פנסילבניה קורטין טען ש"הוא ביטא את הנאום בקול שכל ההמון שמע. הקהל החריש בדממה כי הנשיא עמד לפניהם...זה היה כה מרשים! זו הייתה ההבחנה המשותפת לכולם. כזה נאום, כמו שהם אמרו שזה היה!".
במכתב ללינקולן, שנכתב יום לאחר הנאום, אוורט הילל את הנשיא על נאומו הרהוט והתמציתי, באומרו, "הייתי שמח לו הייתי יכול להחמיא לעצמי שהגעתי ללב הרעיון המרכזי של האירוע, בשעתיים, כמו שאתה הגעת בשתי דקות.". לינקולן היה שמח לדעת שהנאום לא היה "כישלון טוטאלי".
שאר התגובות לנאום היו על בסיס מפלגתי. ביום שאחרי הנאום העיר ה"שיקגו טיימס", ש"הלחי של כל אמריקאי בוודאי נעקצת בבושת פנים כשהוא קורא את הצהרותיו הטיפשיות, השטחיות והנדושות של האיש המוצג לכולי עלמא כנשיא ארצות הברית.". בניגוד לכך, הניו יורק טיימס החמיא לנאום. עיתון ממסצ'וסטס הדפיס את הנאום כולו וקבע כי הנאום היה "עמוק ברגש, מגובש במחשבה ובביטוי, ובעל טעם טוב ומעודן בכל תג ותג.".
לינקולן עצמו, בחלוף הזמן, שינה את דעתו על "הנאום הקטן שלי".
[עריכה] זכרונות מוקלטים של עד ראייה
וויליאם ו. ראת'בון הוא עד הראייה הידוע היחידי הן להגעתו של לינקולן לגטיסבורג והן לנאום עצמו, שהשאיר תיעוד מוקלט של זכרונותיו. ראת'בון, שהיה ילד בן תשע כשהוא ראה את לינקולן בגטיסבורג, הפך לאיש עסקים מקולורדו, מרצה מצוין ושרת כגזבר של כנסייה נוצרית מדעית בבוסטון, מסצ'וסטס. הוא ביצע הקלטה באיכות מצוינת ב-1938, שכללה הקראה של הנאום עצמו על-ידיו. עותק של התקליט שעליו הוקלטו הזכרונות התגלגל לידי הרדיו הציבורי הלאומי במהלך פרויקט של הרדיו בסוף שנות ה-90, ומשודר על-ידיו בתכיפות בסביבות יום הולדתו של לינקולן. בשביל לשמוע, לחץ כאן.
[עריכה] נושאים וניתוח טקסטואלי
לינקולן השתמש בנאום גטיסבורג במילה "אומה" חמש פעמים (ארבע פעמים כשהוא התייחס לאומה האמריקאית, ופעם אחת כשהוא התייחס ל"כל אומה שכך הוגה ולכך מוקדשת"), אך לא השתמש אפילו פעם אחת במילה "איחוד", שיכולה להתייחס רק לצפון. יתר על כן, השבת האומה לאחדותה הייתה חשובה ביותר. הטקסט של לינקולן התייחס לשנת 1776 ולמלחמת העצמאות של ארצות הברית, וכלל את המילים המפורסמות של הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ש"כל בני האדם נבראו שווים".
לינקולן לא התייחס לחוקת 1789, שהכירה במובלע בעבדות ב"פשרת שלוש החמישיות", וכן נמנע מלהשתמש במילה "עבדות". הוא גם לא הזכיר את הנושאים הפוליטיים של התקופה שקדמה למלחמת האזרחים.
בספרו "לינקולן בגטיסבורג: המילים שיצרו מחדש את אמריקה", גרי ווילס מציע את האפשרות, שהנאום היה מושפע מ"התחייה היוונית" בארצות הברית וכן מסגנון הנאום הנוגה הקלאסי של אתונה. כמו כן, הושפע הנאום מהטרנסצנדנטיות של הכומר האוניטאר והתומך בביטול העבדות תאודור פארקר (הוגה הביטוי "של כל העם, על-ידי כל העם, למען כל העם") ומהטיעון החוקתי של דניאל ובסטר.
סקירתו של המחבר והמומחה למלחמת האזרחים האמריקנית ג'יימס מקפירסון את ספרו של ווילס מצביעה על קווים מקבילים בין נאום גטיסבורג לנאומו של פריקלס בהלוויה הציבורית הכללית (טקס שנתי, שבו שאריות גופותיהם של המתים היו נאספות לעשרה ארונות מתים עשויים מעץ ברוש, אחד עבור כל אחד מעשרת ה"שבטים" או הכיתות הפוליטיות של אתונה, ונקברות בקבורה ציבורית) במהלך המלחמה הפלופונסית, כפי שתואר על-ידי תוקידידס. מקפירסון מונה את נקודות הדמיון הבאות: נאומו של פריקלס, כמו נאום גטיסבורג, מתחיל בהכרה באבות קדמונים שזוכים לכבוד ויקר: "אני אתחיל עם אבותינו הקדמונים: זה צודק והולם שלהם יהיה הכבוד להיות הראשונים שמוזכרים באירוע כמו זה"; בהמשך, משבח פריקלס את הייחודיות של מחויבות המדינה לדמוקרטיה: "אם נסתכל על החוקים, הם מספקים צדק שווה לכולם על הבדליהם הפרטניים"; הוא מכבד את הקרבת ההרוגים: "אלה שבחרו למות בעודם מתנגדים, מאשר לחיות בעודם כנועים, נמלטו רק מחרפה, אבל פגשו את הסכנה פנים אל פנים"; וממליץ לחיים להמשיך במאבק: "אתם, הניצולים שלהם, חייבים לקבוע שתהיה לכם החלטיות בלתי מהוססת שכזו בשדה הקרב, אך מותר לכם להתפלל שזה יהיה נושא שמח יותר.".
קרייג ר. סמית', ב-Criticism of Political Rhetoric and Disciplinary Integrity, מעלה את האפשרות, שנאומיו המפורסמים של דניאל ובסטר השפיעו על השקפת הממשל, כפי שהובעה על-ידי לינקולן בנאום גטיסבורג. הדבר בולט במיוחד ב"מענה השני להיינה" של ובסטר, שבו הוא אומר: "הממשלה הזאת, אדוני, היא הצאצא העצמאי של הרצון העממי. היא אינה הבריה של מחוקקי המדינה; לא, ועוד, אם האמת כולה חייבת להיות מסופרת, העם הביא את זה לקיום, הקים את זה, ועד עתה תמך בזה, בשביל, בין השאר, לאכוף כמה ריסונים ראויים על ריבוני המדינה.".
היו שציינו את השימוש של לינקולן בדימויים של לידה, חיים ומוות בהתייחסות לאומה ש"הובאה", ש"הוגה" ושלא "תאבד". אחרים, כולל המחבר אלן ק. גואלזו, הציעו את האפשרות, שניסוחו של לינקולן "four score and seven" היה הרמז למזמור צ' בתהילים בתנ"ך של המלך ג'יימס, שלפיו תוחלת חייו של אדם היא "threescore and ten" (כלומר, שבעים) שנים.
הסופר הנרי לואיס הנקן מתח ביקורת על הטיעון המרכזי של לינקולן לדידו, שחיילי האיחוד בגטיסבורג "הקריבו את חייהם למען הגדרה עצמית". הנקן טען ש"קשה לדמיין משהו יותר שקרי. חיילי האיחוד בקרב לחמו למעשה נגד הגדרה עצמית; אלה היו אנשי הקונפדרציה שלחמו למען זכות עמם למשול בעצמו.".
[עריכה] מיתוסים וטריוויה
על פי אגדה, שחוזרים עליה לעתים תכופות, אחרי שהשלים את הנאום, לינקולן פנה אל שומר ראשו, וורד היל לאמון, והעיר שהנאום שלו, כמו מחרשה רעה, "לא הבריק". לפי גרי ווילס, להצהרה הזאת אין בסיס עובדתי, ומקורה במידה גדולה הוא מזכרונות בלתי מהימנים של לאמון. לפי דעתו של ווילס, "(לינקולן) עשה מה שהוא רצה לעשות (בגטיסבורג)".
מיתוס עיקש אחר הוא, כי לינקולן חיבר את נאום גטיסבורג כשהוא נסע ברכבת מוושינגטון לגטיסבורג וכתב אותו על גב מעטפה. סיפור זה נראה כבעל מהימנות נמוכה לאור קיומם של כמה טיוטות מוקדמות ולנוכח הדיווחים על כך, שלינקולן ביצע את העריכה הסופית של הנאום כשהיה אורח של דייוויד ווילס בגטיסבורג.
נוסף על כך, זהו מיתוס שהנאספים בגטיסבורג ציפו, כי לינקולן ישא דברים באריכות רבה יותר מכפי שנשא. כולם שם ידעו (או היו אמורים לדעת), שתפקידו של הנשיא הוא משני. התמונה הידועה היחידה של לינקולן בגטיסבורג, שצולמה על-ידי הצלם דייוויד בכרך, זוהתה באוסף מתיו בריידי של לוחיות צילום בארכיון הלאומי ומינהל הרשומות ב-1952. בעוד שנאומו של לינקולן היה קצר, וייתכן שדבר זה מנע צילום מספר רב של תמונות שלו בעודו מדבר, הוא ונכבדים אחרים ישבו במשך שעות במהלך שאר התוכנית.
העותקים של נאום גטיסבורג שבספריית הקונגרס סגורים במיכלים אטומים, שתוכננו במיוחד ושהטמפרטורה בהם נשלטת, עם גז ארגון, במטרה להגן על המסמכים מהתחמצנות ומהתיישנות.
[עריכה] בתרבות
החשיבות של נאום גטיסבורג בהיסטוריה של ארצות הברית מובלטת על-ידי נוכחותו התמידית בתרבות האמריקנית. נוסף על מקומו הבולט באנדרטת לינקולן שבוושינגטון הבירה, שם הוא חקוק באבן על הקיר הדרומי של האנדרטה, נאום גטיסבורג נזכר לעתים תכופות ביצירות תרבות.
הדוגמאות לנוכחות של הנאום בתרבות כוללות את המחזמר של מרדית' ווילסון משנת 1957, איש המוזיקה, שבו ראש העיר של ריבר סיטי מתחיל בעקביות לנאום במילים ". . . Four score" עד שהנאום האמיתי שלו נמסר לו. במחזמר משנת 1967, שיער, שיר שנקרא "Abie Baby/Fourscore" מתייחס להתנקשות בחייו של לינקולן ומכיל חלקים מנאום גטיסבורג, שנמסרים באופן אירוני. בסרט משנת 1989, ההרפתקאה המצוינת של ביל וטד, אברהם לינקולן נחטף מן העבר על-ידי גיבורי הסרט הנוסעים בזמן ונואם לתלמידי תיכון סאן דימאס במילים "לפני ארבע-עשרים ושבע דקות...". בסרט משנת 1999 "דיק", הדמויות בטסי וארלין אומרות "לפני ארבע-עשרים ושבע שנים אב-אבותיי עשה משהו שאני לא יודעת...", דוגמה לאיך מילותיו האמיתיות של לינקולן, "אבותינו", מצוטטות באופן בלתי מדויק לעתים תכופות.
במקרה אחר, מרטין לותר קינג פותח את נאום "יש לי חלום" שלו, שהוא בעצמו אחד הנאומים המוכרים ביותר בהיסטוריה האמריקנית, עם התייחסות ללינקולן והרמז למילותיו: "לפני חמש-עשרים שנה, אמריקאי דגול, שבצילו הסמלי אנו עומדים היום, חתם על הצהרת שיוויון הזכויות". מרטין לותר קינג נשא את הנאום הזה על מדרגות אנדרטת לינקולן.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 טקסט בוויקיטקסט: נאום גטיסבורג |
- אבשלום אליצור, נאום גטיסבורג - נוסח עברי מחודש
- אליהו ציפר, נאום גטיסבורג - נוסח עברי נוסף
- תצוגה של שניים מעותקי נאום גטיסבורג בספריית הקונגרס
- הטקסט המלא של "נאום גטיסבורג" של אדוארד אוורט
- "נאום גטיסבורג" של אדוארד אוורט מתוך ויקיטקסט האנגלי
- הקראות של נאום גטיסבורג על-ידי השחקנים סם ווטרסטון וג'ף דניאלס והמוזיקאי ג'וני קש
