פריקלס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פריקלס (ביוונית: Περικλής, מילולית: "עטור תהילה"; 495-429 לפנה"ס) היה מדינאי, רטוריקן ומצביא בולט בתקופה שבה הגיעה אתונה לשיא כוחה - התקופה שבין מלחמת פרס-יוון והמלחמה הפלופונסית.
עדות להשפעתו הרבה של פריקלס על החברה האתונאית - הדמוקרטית ניתן למצוא בכתביו של ההיסטוריון היווני בן זמנו, תוקידידס, אשר כינה אותו "האזרח הראשון של אתונה". פריקלס הפך את הליגה האטית-דלית לאימפריה האתונאית והנהיג את בני עמו במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה הפלופונסית.
פריקלס עודד וקידם את האמנויות והספרות במדינתו, פעולות שהיו בין הגורמים העיקריים שהביאו להפיכתה של אתונה למרכז התרבותי והחינוכי הבולט ביותר בעולם יוון העתיקה. הוא החל בפרויקט הבנייה השאפתני במסגרתו נבנו רוב המבנים המוכרים לנו היום על גבעת האקרופוליס (לרבות הפרתנון). פרויקט זה הפך את העיר לאחת הערים היפות בעולם העתיק וסיפק תעסוקה ופרנסה למאות ואלפי אנשים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות
| אין אנו חיים על פי חוקה המתחרה בחוקי זולתנו ויותר משאנו מחקים אחרים, אנו משמשים להם דוגמה. ועל שום שמשטרנו אינו נתון בידי מועטים, אלא בידי רבים, נקרא שמו דמוקרטיה. ואף על פי שהכל שווים אצלנו לפי החוקים בדברים שבין אדם לחברו, הרי ערכו בחיי הציבור נמדד לפי הצטיינותו הוא, וכושרו הוא הנותן לו יתרון, ולא יחש אבותיו. ומי שיש בידו להועיל לקהילה, אין מונעים זאת ממנו בשל עניותו או שפל מוצאו. | ||
| -- מתוך נאום ההספד של פריקלס לנופלים במלחמה הפלפונסית: תוקידידס, ספר שני, פרק 37[1] | ||
פריקלס נולד בשנת 495 לפנה"ס לערך, במחוז חולרגוס צפונית לאתונה. הוא היה בנו של הפוליטיקאי קסנתיפוס בן אריפרון אשר הורחק באוסטרקיזם בשנים 485-484 לפנה"ס אך שב לאתונה, על מנת לעמוד בראש צבאה בקרב מיקלה ולהובילה לניצחון נגד הפרסים, חמש שנים מאוחר יותר. אמו של פריקלס, אגריסטה, הייתה נצר למשפחת האלקמונידים, משפחה שנחשבבה למקוללת אך בעלת השפעה רבה. קשרי המשפחה שלה מילאו תפקיד מכריע בתחילת פעילותו הפוליטית של בעלה. אגריסטה הייתה נינתו של הטיראן של סיקיון, קלייסתנס, ואחייניתו של הרפורמטור האתונאי, קלייסתנס, אף הוא בן למשפחת האלקמונידים.
פריקלס השתייך לשבט "אקמנטיס" ושנות ילדותו ונערותו עברו עליו בשלווה. כאדם מופנם באופיו, הוא נמנע מליטול חלק באירועים ציבוריים והעדיף להקדיש את זמנו ללימודים. מעמדה של משפחתו ועושרה אפשרו לו להמשיך ולהתמיד בלימודיו וברכישת השכלה. הוא למד מוזיקה אצל גדולי המורים בתקופה (וייתכן שדאמון ופיתוקליידס היו מוריו) ונחשב לפוליטיקאי הראשון שייחס חשיבות רבה לפילוסופיה. הוא נהנה מחברתם של פילוסופים דוגמת פרותגורס, זנון מאלאה ואנכסגורס. אנכסגורס, שהיה חברו הקרוב, השפיע עליו רבות.
[עריכה] הקריירה הפוליטית עד לשנת 431 לפנה"ס
[עריכה] הכניסה לפוליטיקה
באביב שנת 472 לפנה"ס, מימן פריקלס את הצגת הטרגדיה "הפרסים" מאת אייסכילוס בדיוניסיה. במעשה זה הפגין בפני הציבור האתונאי את היותו אחד האנשים העשירים ביותר באתונה. החוקר סימון הורנבלואר טוען שבחירתו של פריקלס במחזה הזה, המציג תמונה נוסטלגית אודות הניצחון המפורסם של תמיסטוקלס בסלאמיס, מצביעה על תמיכתו של הפוליטיקאי הצעיר בתמיסטוקלס במאבקו ביריבו הפוליטי קימון, שבהנהגתו תמיסטוקלס הוגלה מן העיר באוסטרקיזם, זמן קצר אחר מכן.
[עריכה] הגליית קימון ועיצוב המשטר הדמוקרטי
בשנת 463 לפנה"ס, הוביל פריקלס את ההליכים המשפטיים נגד קימון, מנהיג האוליגרכים, בגין הזנחת האינטרסים החיוניים של אתונה במוקדון.
בסביבות השנים 462-461 לפנה"ס הוביל אפיאלטס, מנהיג הדמוקרטים והמורה הרוחני של פריקלס, מהלך שנועד לקצץ בסמכויות האראופגוס (מועצת הזקנים), שהייתה בעבר הגוף החזק ביותר באתונה ונשלטה על ידי חוגי האצולה האתונאיים. אפיאלטס הציע להפחית באופן משמעותי את סמכויות המועצה, והאקלסיה (אספת העם) אימצה את ההצעה ללא התנגדות של ממש.
רפורמה זו שיקפה את תחילתו של עידן חדש, של "הדמוקרטיה הרדיקלית". התנועה הדמוקרטית הפכה בהדרגה לכוח הדומיננטי בחיי הפוליטיקה האתונאית, ונראה כי פריקלס מוכן להמשיך במדיניות פופוליסטית כדי למשוך לצדו את הציבור. על פי כתבי אריסטו, ניתן להסביר את עמדתו של פריקלס כדרך להתמודד עם העובדה שיריבו הפוליטי העיקרי, קימון, היה עשיר וגילה נטייה לנדיבות רבה, ועל כן היה ביכולתו להבטיח תמיכה ציבורית באמצעות הענקות נדיבות של כספים לגורמים רבים [2]. לעומתו טוען ההיסטוריון לורן ג'יי סמסון כי לרשות פריקלס עמדו די משאבים כספיים כדי להתחרות בקימון, לו רצה בכך. [3].
| "במקום זאת, הערצת הדורות הנוכחים והבאים תהיה נתונה לנו, מאחר ולא השארנו את עוצמתנו ללא עדים, אלא הצגנו אותו קבל עם ועדה באמצעות הוכחות רבות עוצמה. בהיותנו רחוקים מהצורך בסופר כדוגמת הומרוס בכדי לחבר לעצמנו שירי הלל, או במשורר שחרוזיו ינעימו רק לרגע קט את לבבות האנשים, אנו אילצנו כל יורד ים וכל איש יבשה להיות מי שיבשר מהו אומץ הלב שלנו, ובכל מקום, אם לרעה ואם לטובה, השארנו אחרינו מצבות זיכרון ברות קיימא" |
| (מתוך כתביו של תוקידידס שציטט לדבריו בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא). |
בשנת 461 לפנה"ס הצליח פריקלס לפגוע קשות בהתנגדות לקו הדמוקרטי שאותו הוביל באמצעות הגליית קימון באוסטרקיזם. פריקלס האשים את קימון בכך שבגד בעירו, וגילה ידידות יתרה כלפי ספרטה. רצח אפיאלטס שאירע לאחר הרחקת קימון הותיר את פריקלס כמנהיג הבולט של תומכי הדמוקרטיה, ובהיעדר התנגדות חזקה לפעילותו, עקב הגלייתו של קימון, הפך מהמנהיג הבלתי מעורער של הקו הדמוקרטי למנהיג הבלתי מעורער של אתונה. הוא הוביל את המדיניות האתונאית ללא הפסקה עד למותו בשנת 429 לפנה"ס. גם לאחר הגלייתו של קימון המשיך פריקלס לתמוך במדיניות החברתית הפופוליסטית ולקדם אותה. כצעד ראשון הוציא צו המאפשר לעניים לצפות במחזות, כאשר הפוליס הייתה זו ששילמה את עלות כניסתם לתיאטראות. בצווים משנת 458-457 לפנה"ס הוא ביטל את דרישות הרכוש הנדרשות למועמדות לתפקיד ארכון (מקביל לתפקיד שר של ימינו), ובצו משנת 454 לפנה"ס הוא קבע שכר נדיב במיוחד לאזרחים ששירתו כאנשי חבר המושבעים בהליאיה (בית המשפט העליון של אתונה). כמו כן, שהעביר היה החוק משנת 451 לפנה"ס שהגביל את האזרחות האתונאית לאלו ששני הוריהם גם יחד הינם אזרחים אתונאים. חוק זה פגע בו עצמו היות ובת זוגו הייתה זרה, כך שהחוק שלל מבנו את האזרחות האתונאית.
[עריכה] המלחמה הפלופונסית הראשונה
פריקלס עשה את צעדיו הראשונים כמצביא במהלך המלחמה הפלופונסית הראשונה. בשנת 454 לפנה"ס עמד בראש מסע צבאי (שנכשל) לכיבוש סיקיון ואקרנאניה. לאחר מכן ניסה ללא הצלחה לכבוש גם את אויניאדאי שבמפרץ קורינתוס בטרם חזר לאתונה. בשנת 451 לפנה"ס, בתיווכו של קימון אשר שב מגלות, הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים עם ספרטה, יוזמה שמעידה כביכול על שינוי אסטרטגי פוליטי מצד פריקלס.
בשנות החמישים של המאה החמישית לפנה"ס ניסו האתונאים, ללא הצלחה, לסייע למרד המצרי נגד הפרסים, צעד שהוביל למצור ארוך ומתיש על מבצר פרסי בדלתא של הנילוס. המסע הסתיים באסון רב-ממדים, כאשר הכוחות האתונאים הצרים הובסו והושמדו. זאת ועוד, בשנים 450-451 לפנה"ס שילחו האתונאים כוחות צבא נוספים לקפריסין, שם הצליח קימון שעמד בראשם להביס את הפרסים בקרב סאלאמיס, אך מת ממחלה בשנת 449 לפנה"ס. מצד אחד נטען שפריקלס הוא שיזם את המסעות הללו למצרים ולקפריסין[4], אולם יש היסטוריונים, דוגמת קארל יוליוס בלוך, הטוענים כי משלוח צי מלחמה גדול כל כך מתאים לרוח מדיניותו של קימון. נוסף לכך גם הסכם השלום שכרתה אתונה עם פרס (שלום קאליאס), ברית שסיימה את מעשי האיבה בין היוונים לפרסים.
באביב שנת 449 לפנה"ס, יזם פריקלס צו לכינוס קונגרס אשר הוביל לכינוסן של כל מדינות יוון במטרה לבחון את סוגיית בנייתם מחדש של המקדשים שנהרסו על ידי הפרסים. הקונגרס נכשל ביעדו בשל עמדתה של ספרטה, אך כוונותיו האמיתיות של פריקלס בכינוס הקונגרס נותרו מעורפלות. ישנם היסטוריונים שטענו שהוא רצה לאמץ סוג מסוים של קונפדרציה בהשתתפותן של כל ערי-המדינה היווניות, בעוד שאחרים חושבים שהוא רצה לבסס בקונגרס את עליונותה של אתונה. ההיסטוריון טרי בקלי טוען כי מטרת הצו לכינוס הקונגרס הייתה השגת מנדט חדש לברית הדליאנית ולאיסופם של כספי מיסים (שנקראו 'פורוס').
במהלך מלחמת הקודש השנייה הוביל פריקלס את הצבא האתונאי נגד דלפי והשיב לפוקיס את זכויותיה הריבוניות של האורקל. בשנת 447 לפנה"ס יצא פריקלס למסעו המוערך ביותר, גירוש הברברים מחצי האי גליפולי שבתראקיה, זאת במטרה לבסס באזור מושבות אתונאיות. אלא שבתקופה זו התמודדה אתונה עם אתגרים כבדי משקל שהוצבו בפניה בצורת מרד מצד כמה מבעלות בריתה, אף שליתר דיוק יש לכנותן "נתינותיה". בשנת 447 לפנה"ס קשרו האוליגארכים מתבאי קשר נגד הסיעה הדמוקרטית, ובעקבות כך דרשו האתונאים את כניעתם המיידית, אלא שלאחר קרב קורנואה, נאלץ פריקלס להשלים עם אובדנה של בויוטיה כדי שיוכל לשחרר את החיילים שנלקחו בשבי. לאחר שנפלה בויוטיה לידי כוחות עוינים, לא הצליחו הכוחות האתונאים להגן על פוקיס ולוקריס וגם הן עברו לשליטתם של אוליגרכים עוינים. בשנת 446 לפנה"ס התעורר איום קשה עוד יותר. אוובויה ומגרה החלו במרד, ופריקלס הסיט את כוחותיו לאוובויה, אך נאלץ לחזור על עקבותיו לאחר שספרטה פלשה לאטיקה. באמצעות משא ומתן ותשלום שוחד, הצליח פריקלס לנטרל את האיום המיידי והספרטנים חזרו לביתם. לאחר שהוסר האיום מצד ספרטה, חזר פריקלס לאוובויה והביס לחלוטין את הכוחות המורדים שם. הוא הטיל עונש כבד על בעלי הקרקעות של כלקיס שאיבדו בעקבות כך את אדמותיהם. בה בעת, תושבי יסאיטייה, שרצחו באכזריות רבה צוות שלם של תלת-חתרית אתונאית, נעקרו ממקומם והוחלפו על ידי 2,000 קלרוכים (מתנחלים) אתונאים. המשבר הגיע לסיומו בכריתת הסכם "שלושים שנות שלום" (שנערך בחורף שבין 446-445 לפנה"ס) ובו ויתרה אתונה על רוב נכסיה ועל רוב האינטרסים שלה ביבשת היוונית, שאותם כבשה מאז שנת 460 לפנה"ס, ובהתאם להסכם אתונה וגם ספרטה התחייבו להימנע מלנסות להעביר לצידן, האחת את בנות בריתה של השנייה.
[עריכה] המאבק האחרון עם האוליגרכים
בשנת 444 לפנה"ס, התעמתו האוליגרכים והסיעה הדמוקרטית במאבק עז. המנהיג השאפתן החדש של האוליגרכים, תוקידידס (שאין לבלבל בינו לבין ההיסטוריון), האשים את פריקלס בפזרנות כספית תוך ביקורת קשה על אופן ניהול הכספים בפרויקט הבנייה שהתנהל באתונה. תוקידידס הצליח בהתחלה לגרור את חברי האקלסיה לטובתו בהאשמותיו נגד פריקלס, אך לאחר שמנהיג הדמוקרטים החל לטעון את טיעוניו, הוא הצליח לתת מענה ניצח להאשמות. פריקלס השיב באופן החלטי ותקיף בו תוך שהוא מציע לפצות את העיר על כל ההוצאות מכיסו הפרטי, שכל הבניינים יוקדשו בשמו. עמדתו של פריקלס התקבלה בתשואות רמות ותוקידידס סבל תבוסה פוליטית. בשנת 442 לפנה"ס, החליט הציבור האתונאי להגלות את תוקידידס לפרק זמן בן 10 שנים ופריקלס הפך בשנית למושל הבלתי מעורער של הזירה הפוליטית באתונה
[עריכה] שלטונה של אתונה בבעלות בריתה
פריקלס רצה לבסס את השליטה האתונאית בקרב בעלות בריתה ולאכוף את עליונותה ביוון כולה. התהליך שבו הברית האטית דלית הפכה לאימפריה האתונאית החל כנראה עוד בטרם החל עידן שלטונו של פריקלס היות ובריתות רבות בברית בחרו זה מכבר לשלם לאתונה מיסים במקום לאייש ציי מלחמה לכוחות הצבא של הברית, אך התהליך הואץ והפך לעובדה מוגמרת בעקבות מספר צעדים שיזם פריקלס עצמו.
בשנים 449-450 לפנה"ס המרידות במילטוס ובאריתראה דוכאו, ואתונה הצליחה לשקם את שליטתה בקרב בנות בריתה. בסביבות שנת 447 לפנה"ס יזם קלירכוס את צו הטבעת המטבעות, צעד שכפה על כל בנות בריתה של אתונה את השימוש במטבע הכסף האתונאי, לרבות ערכי המשקל והמדידות. לפי אחד מהתנאים המחמירים ביותר הנקובים בצו, עודף המתכת מפעולת טביעת המטבעות חייב היה לעבור לקרן מיוחדת, וכל אדם שיציע לעשות בכסף שימוש אחר יהיה נתון לעונש מוות. קופת האוצר של הברית היא ששימשה את פריקלס למימון עבודות הבנייה הגרנדיוזיות באתונה תוך התמקדות ב"אקרופוליס של פריקלס", אשר כלל את פרופיליאה והפרתנון (הוא המקדש לאלה אתנה ופסל הזהב של אתנה שנוצר על ידי חברו של פריקלס, פידיאס.
בשנת 449 לפנה"ס חוקק פריקלס צו שאיפשר לו לעשות שימוש ב-9000 כיכרות במטרה לממן את השחזור והבנייה מחדש של מקדשי אתונה. אנג'לוס ולאכוס, איש אקדמיה יווני, טוען שניצולה של קופת האוצר של הברית, ביוזמתו ובביצועו של פריקלס, היא אחת המעילות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. יחד עם זאת, שימוש מפוקפק זה בכספי הציבור מימן כמה מיצירות האומנות המרהיבות ביותר של העולם העתיק
[עריכה] מלחמת סאמוס
מלחמת סאמוס הייתה האירוע הצבאי המשמעותי האחרון בטרם החלה המלחמה הפלופונסית. לאחר הגלייתו של תוקידידס, נבחר פריקלס מדי שנה בשנה לעמוד בראש הצבא האתונאי - המשרה היחידה שבה החזיק באופן רשמי - אף שהשפעתו הייתה כה רבה עד כי למעשה היה שליטה של הפוליס. בשנת 440 לפנה"ס הייתה סאמוס במלחמה עם מילטוס כשעילת המלחמה ביניהן הייתה השליטה בפריאנה, עיר עתיקה באיוניה לרגלי הר מיקלה. לאחר שמילטוס הפסידה במלחמה הגיעו ראשיה לאתונה במטרה להציג את ענייניה כנגד סאמוס. כאשר ציוו האתונאים על שני הצדדים להפסיק את מעשי האיבה ולהציג את עמדותיהן בפני בוררות באתונה, סירבה סאמוס לצו. פריקלס בתגובה, החליט לשלוח משלחת לסאמוס, שמטרתה "לטעון בפני אנשיה, שעל אף שהם נצטוו להפסיק במלחמתה נגד מילטוס, הם לא צייתו". בקרב הימי הובסו כוחותיה של סאמוס ונכפה על האי משטר בהתאמה לרצון האתונאים. כאשר סאמוס החלה למרוד נגד אתונה, אילץ פריקלס את המורדים להיכנע לאחר מצור כבד בן שמונה חודשים שהטיל עליה (ושבין היתר גם גרם לחוסר שביעות רצון בקרב המלחים האתונאים). פריקלס לאחר מכך הכניע גם מרד נוסף שנערך בביזנטיון, וכאשר חזר לאתונה, נשא נאום הספד לכבוד החיילים שהקריבו את חייהם במהלך המסע
בין השנים 436-438 לפנה"ס הוביל פריקלס את הצי של אתונה בפונטוס (צפונה של טורקיה המודרנית) וביסס מערכת יחסים ידידותית עם הערים היווניות באזור. בנוסף, ריכז את תשומת לבו בפרויקטים פנימיים דוגמת ביצורה של אתונה (דוגמת הבניין של "החומה האמצעית" בשנת 440 לפנה"ס).
[עריכה] התקפות אישיות
פריקלס וחבריו מעולם לא היו חסינים לביקורת, היות ועליונות שלטונית באתונה הדמוקרטית לא הייתה שוות ערך לשלטון אבסולוטי. ממש בטרם פרצה המלחמה הפלופונסית, נאלצו פריקלס ושניים מחבריו הקרובים, פידיאס ובת זוגתו, אספאסיה, להתמודד עם סדרה של התקפות אישיות ומשפטיות. פידיאס, שהיה ממונה על כל מפעלי הבנייה בעיר, הואשם במעילה במתכת הזהב אשר יועדה לבניית פסלה של האלה אתנה. אחר כך, הואשם גם בחילול קודש לאחר שדאג כי בתמונת קרב אמזונות המופיעה על המגן בו אוחז פסלה של אתנה, מופיעה דמותו, כדמות אדם זקן וקרח וכן דמות הדומה מאוד לפריקלס הלוחם באמזונות. זאת ועוד, יריביו של פריקלס מצאו גם עד שקר כנגד פידיאס, בשם מנון.
| "מאחר ובני אדם יכולים לשאת ולשמוע את השבחים על אחרים רק בתנאי שביכולתם לשכנע את עצמם כי גם ביכולתם שלהם לעשות את המעשים שעשו הראשונים, הרי בעוד התשובה על כך שלילית, עתידה להגיע הקנאה ויחד עימה הספקנות ואי האמון" |
| (מתוך כתביו של תוקידידס שציטט לדבריו בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא). |
אספאסיה, שהתפרסמה כיועצת וכאשת שיחה מוכשרת, הואשמה בהשחתת הנשים באתונה בכדי להשביע את סטיותיו המיניות של פריקלס. ככל הנראה, אספאסיה הייתה זונה וניהלה בית בושת, אולם קיימת מחלוקת בעניין זה בקרב חוקרים מודרניים. ההאשמות נגדה ככל הנראה היו לא יותר מהוצאות דיבה חסרות בסיס, אך ההתמודדות עימן הייתה מרה למדיי עבור פריקלס. אף על פי שאספאסיה זוכתה בסופו של דבר הודות להתפרצות רגשית נדירה למדיי מצידו של פריקלס, חברו, פידיאס, מצא את מותו בכלא, וחבר אחר שלו, אנאקסאגוראס, הותקף על ידי האקסליה על רקע אמונותיו הדתיות. מעבר להעמדות הדין הללו, דרשה האקסליה מפריקלס להצדיק את פזרנותו וניהולו הכושל, לכאורה, בכספי הציבור. לפי כתביו של פלוטארכוס, פריקלס כה חשש מהעמדתו לדין עד כי החליט למנוע מהאתונאים מלהיכנע ללאקוניה. גם בלוך מאמין שפריקלס יזם בכוונה תחילה את המלחמה במטרה להגן על מעמדו הפוליטי באתונה, כך שבתחילתה של המלחמה הפלופונסית מצאה עצמה אתונה במצב מוזר בו שמה את מבטחה ואת עתידה בידי מנהיג שעליונותו הועמדה בסימן שאלה בפעם הראשונה מזה עשור שנים מאז עלייתו לשלטון.
[עריכה] המלחמה הפלופונסית
ערך מורחב – המלחמה הפלופונסית
[עריכה] הדרך למלחמה
פריקלס שוכנע כי מלחמה נגד ספרטה, אשר לא הסתירה את קנאתה נוכח עליונותה הגוברת של אתונה, הפכה למלחמת אין-ברירה ואולי אפילו מלחמה שיש לברך עליה. אי לכך, הוא לא היסס לשלוח כוחות צבא לקורסיקה (האי קורפו של ימינו) כדי לחזק את כוחותיה שנלחמו זה מכבר כנגד קורינתוס. בשנת 433 לפנה"ס התנגשו כוחות הצי הימיים של אתונה ושל קורינתוס בקרב סיבוטה, ושנה לאחר מכן לחמו האתונאים במתנחלים הקורינתיים בקרב פוטידאיה. שני האירועים הללו תרמו רבות לשנאה רבת השנים שרחשה קורינתוס לאתונה.
במשך אותה תקופה, הציע פריקלס צו חדש, צו מגארה, שתנאיו דומים למדי לאמברגו מסחרי בן ימינו. לפי תנאי הצו, סוחריה של מגארה לא הורשו לסחור בשווקים ובנמלים של אתונה בכל שטחי האימפריה שלה. החרם הזה חנק כמעט לחלוטין את הכלכלה של מגארה ואיים על שלמות הסכם השלום השברירי בין אתונה לספרטה, אשר הייתה בת בריתה של מגארה. ההיסטוריון ג'ורג' קוקוול טוען שצו זה אשר בא ביוזמת פריקלס הפר את הסכם שלום שלושים השנים "אם כי לא בלי מראית עין של תירוץ". האתונאים הצדיקו את פעולתם בכך שבני מגארה עיבדו אדמות שקודשו עבור דמטר (אלת פוריות האדמה) והעניקו מקלט לעבדים נמלטים, התנהגות שהאתונאים ראו בה כפירה לכל דבר.
לאחר התייעצויות עם בנות בריתה, החליטה ספרטה לשלוח משלחת לאתונה בדרישה למספר ויתורים דוגמת גירושה המיידי של משפחת האלקמאונידים מאתונה (כולל פריקלס) וביטול הצו המגארי. לצד הדרישות באו אף איומים ביציאה למלחמה במידה והדרישות לא תענינה במלואן. המטרה הגלויה לעין של דרישות אלה הייתה להצית את העימות בין פריקלס לבין העם, דבר שאכן התרחש שנתיים לאחר מכן. אלא שבאותו מועד מילאו האתונאים אחד הוראותיו של פריקלס ללא שום היסוס. בנאומו המיתולוגי הראשון, פרי כפי שהוא מובע אצל תוקידידס, ייעץ פריקלס לאתונאים לא להיענות לדרישות יריביהם, היות ואתונה חזקה מהם מבחינה צבאית. פריקלס לא היה מוכן לבצע ויתורים חד-צדדיים מאחר והאמין. בעקבות כך, ביקש פריקלס מהספרטנים תמורה שוות ערך לבקשותיהם. בתמורה לביטול הצו המגארי, דרשו האתונאים מספרטה לנטוש את מנהגם לגרש מדי פעם אזרחים זרים מן הטריטוריה שלהם, ולהכיר באוטונומיה השלטונית של בנות בריתה. תנאיה של אתונה נדחו על ידי ספרטה ומשאף צד לא הסכים לוותר על תנאיו, היו היריבים מוכנים לצאת למלחמה.
[עריכה] השנה הראשונה של המלחמה (431 לפנה"ס)
| "ייתכן והתהילה הזו תגרום למתיחת ביקורת על האיטיות ועל חוסר השאפתנות. אך לאור האנרגיה היא תעיר את כוחות החיקוי, ואלו שהיו בלעדיה יישארו אכולי חרטה וקנאה. שנאה וחוסר אהדה הומטו על אלו ששאפו לשלוט באחרים" |
| (מתוך כתביו של תוקידידס שציטט לדבריו בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא). |
בשנת 431 לפנה"ס, בעוד תקופת השלום עומדת על בלימה, שלח ארכידאמוס השני, מלכה של ספרטה, משלחת נוספת לאתונה בדרישה שהאתונאים ייעתרו לדרישותיה של ספרטה. אלא שלמשלחת הזו לא הותר להיכנס לאתונה, שכן פריקלס העביר כבר באותה עת החלטה לפיה אף משלחת ספרטנית לא תתקבל במידה וספרטה תחל, קודם לכן, בפעילות צבא עוינת. מאחר ובשלב הזה היה כבר הצבא הספרטני מכונס בקורינתוס, ראו בכך האתונאים פעולה צבאית עוינת וסירבו לקבל את חברי המשלחת. עם כישלונו של ניסיון זה, החל ארכידאמוס בפלישתו לאטיקה אך לא מצא שם אף אתונאי. פריקלס, שהיה מודע לאסטרטגיה של ספרטה שהתבססה על פלישה לטריטוריות אתונאיות והחרבתן לאחר מכן, פינה עוד קודם לכן את כל האוכלוסייה מהאזור לתוך אתונה עצמה.
אין עדויות חותכות אודות האופן שבו הצליח פריקלס לשכנע את תושבי אטיקה לתת את הסכמתם לעבור לאזורים עירוניים צפופים, שכן משמעות המעבר הייתה לא אחרת מאשר נטישת אדמותיהם ומקדשיהם העתיקים ושינוי מהותי באורחות חייהם. אי לכך, אין צל של ספק שאף על פי שהם נתנו את הסכמתם לעזוב, תושבים כפריים רבים היו רחוקים מלהיות שמחים על החלטתו של פריקלס. פריקלס אף נתן לבני ארצו מספר עצות אודות ענייניהם והבטיח להם כי אם האויב לא יבזוז את החוות שלו, הוא יציע את רכושו לעיר. ההבטחה נבעה מחששו של פריקלס שייתכן וארכידאמוס, שהיה, בין היתר, גם חברו, יחלוף ליד אדמותיו מבלי שיחריבן, אם בתור מחווה לחבר או כצעד פוליטי מחושב שמטרתו להרחיק את פריקלס מבוחריו.
על כל פנים, לאחר שראו את ביזת החוות והאדמות שלהם, רתחו האתונאים מזעם ומייד החלו לבטא את כעסם בעקיפין כלפי המנהיג שלהם, שרבים מהם ראו בו את הגורם שמשך אותם למלחמה. אלא שאפילו לנוכח הלחץ הגובר, לא נתן פריקלס את הסכמתו לדרישות לפיהן יש לפעול באופן מיידי נגד האויב או לשקול מחדש את האסטרטגיה הראשונית שלו. בנוסף, הוא גם נמנע מלכנס את האקלסיה, מחשש שהאספסוף, הזועם על איבוד אדמותיו, יחליט בפזיזותו להילחם בצבא הספרטני. אף על פי שלפריקלס לא הייתה שליטה רשמית בסדר היום של מועצת הפוליס (שישיבותיה נוהלו על ידי נשיאים מתחלפים), דומה שדי היה בכבוד שרחשו חברי המועצה לפריקלס כדי לשכנעם להסכים שלא לכנס את המועצה. בעוד הצבא הספרטני נשאר באטיקה, החליט פריקלס לשלוח צי בן 100 אוניות קרב במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס וציווה על חיל הפרשים לשמור על החוות החקלאיות בסמוך לחומות העיר.
[עריכה] המבצע הצבאי האחרון וימיו האחרונים
בשנת 430 לפנה"ס, בזז הצבא הספרטני בשנית את אטיקה, אך פריקלס לא נרתע וסירב לשנות את האסטרטגיה בה נקט קודם לכן. מאחר וביקש להימנע מלחימה ישירה מול הצבא הספרטני, הוא יצא שוב להוביל מסע ימי במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס תוך צירופן של 100 אוניות מלחמה אתונאיות. לפי כתבי פלוטארכוס, ממש בטרם הפליגו האוניות לדרכן, גרם ליקוי ירח לבהלה בקרב צוותי האוניות, אולם פריקלס אשר רכש ידע באסטרונומיה מאנקסגורס, הרגיע את הצוותים. בעונת הקיץ של אותה שנה פרצה מגפה של טיפוס הבטן. הבהלה שאחזה בפוליס בעקבות המגפה, עוררה גל חדש של מחאה ציבורית, ופריקלס נאלץ להגן על עצמו בנאום אחרון וסוחף שתוקידידס מציינו בכתביו. הנאום הזה נחשב לאחד הנאומים המבריקים שנשא, החושף מחד את מעלותיו של פריקלס, אך מאידך גם את המרירות שחש ביחס לכפיות הטובה של אחיו לפוליס.
| "לגיבורים תינתן כל האדמה לשם קבורתם, ובאדמות רחוקות משלהם, בעוד שהכתובת על המצבה תצהיר זאת, קיימת קדושה בכל מאבק שאינו עלה על הכתוב למעט זה שעל לבבנו" |
| (מתוך כתביו של תוקידידס שציטט לדבריו בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא). |
הנאום אומנם הצליח לשכך באופן זמני את התרעומת של אנשיו נגדו, אך יריביו מבית הצליחו לנצל את ההזדמנות הזו ולחתור תחת מעמדו. דרגתו כמצביא העליון של הצבא האתונאי נשללה, והוטל עליו קנס אישי בסך של בין 15 ל-50 כיכרות מטבע. מקורות עתיקים מציינים את קליאון, אחד מהכוכבים העולים של הפוליטיקה באתונה באותם ימים, כמי ששימש בתפקיד התובע במשפטו של פריקלס. יחד עם זאת, בתוך פחות משנה, בשנת 429 לפנה"ס, לא רק שהאתונאים סלחו לפריקלס, אלא אף בחרו בו בשנית למצביא עליון של צבאם ולעמידתו בראש הפעילות המבצעית במהלך השנה.
באותה שנה היה פריקלס גם עד למותם במגפה של בניו מרעייתו הראשונה, אקסאנטיפוס ופאראלוס. מותם של השניים הפיל את רוחו ואפילו חברתה של אספאסיה לא הייתה לו לעזר, והוא עצמו מת מהמגפה בסתיו של אותה שנה. עוד בטרם מותו, התכנסו חבריו של פריקלס סביב מיטתו, סיפרו בשבחיו ומעלותיו במהלך שנות השלום והזכירו את תשע המצבות לזכר ניצחונותיו. פריקלס בעודו על ערש דווי, הקשיב להם וקטע את דבריהם, וציין בפניהם שהם שכחו את מעלתו החשובה והטובה ביותר מאחר "ואף אתונאי חי לא היה באבל בגללי".
פריקלס חי במהלך השנתיים וחצי הראשונות של המלחמה הפלופונסית, ולפי כתביו של תוקידידס, מותו היה אסון נורא לאתונה מאחר והבאים אחריו היו נחותים ממנו ביכולותיהם ובכישוריהם. הם, לדבריו, לא נהגו באופן הגון וניהלו מדיניות חסרת יציבות כשלנגד עיניהם העדפת הפופולריות שלהם בעיני ההמון על פני יעילותם השלטונית. בדברי הביקורת הללו לא רק שתוקידידס מקונן על אובדן של אדם שהעריץ, אלא אף מבשר על חלוף ימי התהילה והגדולה של אתונה.
[עריכה] חיים אישיים
פריקלס, כמקובל באתונה, התחתן עם אחת מקרובי משפחתו הקרובות ביותר. ממנה היו לו שני בנים, אקסאנטיפוס ופאראלוס. לא היו אלה נישואים מאושרים, ובסביבות שנת 445 לפנה"ס הוא התגרש מרעייתו והציע אותה לאישה לאדם אחר, בהסכמת קרובי משפחתה הגברים. האישה שאותה באמת אהב הייתה אספאסיה ממילטוס, שהייתה לפילגשו והם החלו לחיות יחדיו כאילו היו זוג נשוי. מערכת יחסים זו עוררה תגובות רבות, ואפילו בנו של פריקלס, אקסאנטיפוס, שהיו לו שאיפות פוליטיות, לא נרתע מלהשמיץ את אביו על כך. יחד עם זאת, רדיפות אלה לא פגעו ברוחו של פריקלס, אף על פי שפרץ בדמעות בעודו מנסה להגן על אספאסיה, לאחר שהואשמה בהשחתת החברה האתונאית.
הטרגדיה האישית הגדולה ביותר שלו הייתה מותם של אחותו ושני בניו במגפה שפרצה בעיר, אסון שעליו לא הצליח להתגבר. ממש בטרם מותו ערכו האתונאים שינוי בחוק שנחקק בשנת 451 לפנה"ס, אשר איפשר לבנו למחצה עם אספאסיה להפוך לאזרח מן השורה וליורש לגיטימי, שינוי מהותי ומשמעותי ביותר, במיוחד לאור העובדה שהיה זה פריקלס עצמו שיזם את החוק לפיו ייחשב אדם לאתונאי אך ורק בכפוף לאזרחותם האתונאית של שני הוריו גם יחד.
[עריכה] הערכה
פריקלס הטביע את חותמו על עידן היסטורי שלם, וחוקרים רבים חלוקים עד היום בדעותיהם באשר למשמעות החלטותיו ומדיניותו. העובדה שתיפקד בעת ובעונה אחת, כמדינאי, כמצביא עליון וכנואם מוכשר, הופכת את ההערכה האובייקטיבית של פעולותיו למלאכה מורכבת ביותר. פלוטארכוס כותב שפריקלס עמד בראש האתונאים במשך תקופה של כארבעים שנים. במהלך השנים הללו הוא השתדל כמיטב יכולתו לשמור על פרטיות חייו וניסה להוות מודל לאזרחי העיר. כך לדוגמה, נמנע מלהשתתף בסעודות ובסימפוזיונים.
[עריכה] מנהיגות פוליטית
חוקרים בני זמננו, דוגמת שרה רודן, מכנים את פריקלס פופוליסט, דמגוג ונץ מלחמה. בעוד שאחרים מעריצים את מנהיגותו הכריזמטית. לפי כתביו של פלוטארכוס, לאחר שתפס את כס המנהיגות באתונה "הוא לא היה אותו אדם כקודם, לא היה כמותו בקשב שגילה לקול העם, מוכן לרצות ולענות לתשוקות ההמון כמו נווט ספינה הנענה לרוח". עוד מסופר בכתבים שיריבו הפוליטי, תוקידידס, נשאל בהזדמנות על ידי ארכידאמוס, מלכה של ספרטה, מי מביניהם לוחם אמיץ וטוב יותר, תוקידידס עצמו או פריקלס. לשאלה זו ענה תוקידידס ללא היסוס כי פריקלס הוא הלוחם הטוב יותר ולו מן הטעם שגם כאשר הוא מפסיד, הוא מצליח לשכנע את מאזיניו שהוא ניצח.
בבחינת אישיותו ואופיו, פריקלס נחשב חסין מביקורת בעיני ההיסטוריונים העתיקים מאחר ש"הוא הקפיד להתרחק משחיתות, אף שלא נותר אדיש לגמרי לרווח כספי". תוקידידס, שהעריץ את פריקלס, מדגיש בכתביו כי אתונה הייתה "דמוקרטיה בהגדרתה, אך בפועל נוהלה על ידי האזרח הראשון שלה". בהערה זו ממחיש תוקידידס לקוראיו את מה שהוא מחשיב לכריזמה שהייתה לפריקלס להנהיג, לשכנע ולעתים, גם להפעיל מניפולציות. אף על פי שתוקידידס מציין את הקנס שהוטל על פריקלס, הוא אינו מזכיר את ההאשמות שהוטחו בו בהיותו פוליטיקאי, שכן עיקר התמקדותו הינה ביושרה של פריקלס. מצד שני, באחד הדיאלוגים שלו, מגלה אפלטון התנגדות לדברי ההלל הנאמרים על פריקלס ואף מצטט את סוקרטס באומרו ש"שהרי זאת שמועה שאני שומע, שפריקלס עשה את האתונאים עצלנים ומוגי-לב ופטפטנים ורודפי-בצע, משום שהוא היה הראשון שהעמידם על קבלת שכר.
פלוטארכוס מציין ביקורת אחרת כנגד מנהיגותו של פריקלס, "רבים אחרים מציינים שהאתונאים הונהגו על ידי פריקלס להקצאת קרקעות ציבוריות, מענקי בידור, והענקת שירותים ציבוריים בתשלום, מדיניות שהרגילה אותם לנוהגי חיים לא הולמים ושהפכה אותם ברבות הימים לרודפי מותרות ולהפקרות גמורה תחת השפעתם של דרכי השלטון, וזאת, במקום נוהגי חיים של חסכנות והסתפקות במועט". תוקידידס טען שפריקלס "לא נסחף על ידי העם אלא היה זה שהנחה את העם", מסקנתו זו מוטלת בספק שכן ישנם אפילו מספר חוקרים מהמאה העשרים כדוגמת מלקולם פ.מק'גרגור וג'ון ס.מוריסון שטוענים שבהחלט ייתכן שפריקלס היה דמות ציבורית כריזמטית הפועלת כמי שמקדמת את הצעותיהם של יועצים ומומחים או של העם עצמו. לדעתו של ההיסטוריון קינג, העצמת כוחו של העם, הותירה את האתונאים ללא מנהיג סמכותי, ובמהלך המלחמה הפלופונסית, התבססותו של פריקלס על תמיכת ההמון במטרה להמשיך להנהיג את הפוליס הייתה ברורה לעין כל.
חלק מהצווים והתקנות הביאו את מבקריו של פריקלס לטעון שהוא האחראי להתנוונותה ההולכת וגוברת של הדמוקרטיה האתונאית. קונסטנטין פאפאריגופולוס, היסטוריון יווני מודרני, טוען שמטרתו של פריקלס הייתה להרחיב ולייצב את המוסדות הדמוקרטיים, והיא שהובילה אותו לעסוק בחקיקה המעניקה למעמדות הנמוכים גישה למערכת הפוליטית ולמשרדים הציבוריים, מעמדות שבעבר הלא רחוק נמנעה מהם הגישה זו בשל חוסר יכולתם הכספית או מעמדם האזרחי.
לפי ההיסטוריון סמסון, פריקלס האמין שיש לקדם את העם הפשוט, בו ראה גורם ואמצעי שאינו מנוצל דיו הן למיצוי כוחה של אתונה בכלל והן למימוש פוטנציאל העוצמה הצבאית האתונאית בפרט (שורות הצי הימי ועמוד השדרה של העוצמה הצבאית האתונאית מאז ימיו של תמיסטוקלס, אוישו כמעט במלואם באנשים מהמעמדות הנמוכים).
קימון, מצד שני, האמין ככל הנראה שאין מקום לאמצעים דמוקרטיים נוספים, מכיוון שהיה בטוח שהדמוקרטיה הגיעה לשיאה וכי הרפורמות של פריקלס מובילות לפופוליסטיות מובהקת ולמבוי שלטוני סתום. בהקשר הזה טוען פאפאריגופולוס שההיסטוריה הצדיקה את קימון, היות ולאחר מותו של פריקלס שקעה אתונה לתהומות של סיבוכים ודמגוגיה פוליטיים עד לאובדן כוחה, וירידה בהשפעתה.
לפי היסטוריון אחר, ג'סטין דניאל קינג, הדמוקרטיה הרדיקלית הועילה לעם כיחידים, אך החלישה את המדינה כקולקטיב. מצד שני, טוען דונלד קוגן, דווקא התקנות הדמוקרטיות שתיקן פריקלס, הן שסיפקו את הבסיס לעוצמה הדמוקרטית האדירה. בסופו של דבר קיבל קימון את הדמוקרטיה החדשה ולא גילה התנגדות לחוק האזרחות לאחר חזרתו מגלות בשנת 451 לפנה"ס.
מבחינה היסטורית, עובדה היא כי המשטר הדמוקרטי באתונה כפי שעוצב על ידי פריקלס החזיק מעמד במשך 200 שנה (למעט שתי הפיכות קצרות מועד שאירעו בשלהי המלחמה הפלופונסית).
[עריכה] הישגים צבאיים
במשך למעלה מעשרים שנה עמד פריקלס בראש מסעות צבאיים רבים, בעיקר מסעות צבאיים ימיים. בהיותו אדם זהיר ושקול, הוא אף פעם לא יזם קרב שתנאיו נראו לו חסרי ודאות או מסוכנים מדיי, והוא מעולם לא נתן את הסכמתו "לדחפים חסרי התועלת של האזרחים". הוא ביסס את מדיניותו הצבאית על העקרונות שהתווה תמיסטוקלס, לפיהם עליונותה של אתונה תלויה בכוחה הימי וכי תושבי האי פלופונסוס היו כמעט בלתי ניתנים לניצחון ביבשה. פריקלס ניסה גם להקטין את יתרונותיה של ספרטה באמצעות בנייתן מחדש של חומות אתונה.
לדעתו של קגן, קרוב לוודאי שהתעקשותו האיתנה של פריקלס נגד יציאתן של מסעות צבאיים להסחה, נבעה מזיכרונו המר מהמסע הצבאי למצרים שהוא תמך בו בשעתו. נאמר כי האסטרטגיה שלו הייתה "בלתי פופולרית במהותה" אולם פריקלס בכישרונו הצליח לשכנע את הציבור האתונאי לתמוך בה, וזו בדיוק הסיבה שהחוקר הנס דלברוק כינה את פריקלס אחד מהמדינאים והמנהיגים הצבאיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. אף על פי שאנשי עירו יזמו מספר פעולות צבאיות לאחר מותו, ההיסטוריונים פלטיאס וקליופולוס טוענים שהאתונאים נשארו נאמנים לאסטרטגיה שהתווה פריקלס, לפיה יש לשמר את האימפריה ולא להרחיב אותה, ושמרו על אסטרטגיה זו עד אשר יצאו למסע לכיבוש סיציליה. החוקר בן אקס. דה-וט מסיק שהאסטרטגיה הזו הייתה מצליחה במידה ופריקלס היה מאריך חיים. מצד שני, מבקרי האסטרטגיה של פריקלס רבים במספרם בדיוק כמו אלה התומכים בה. אחת הביקורות המקובלות הינה שפריקלס ניחן בכישורים פוליטיים ורטוריים טובים יותר בהשוואה לכישוריו האסטרטגיים. דונלד קגן הגדיר את האסטרטגיה של פריקלס כ"צורה של תקוה שהכזיבה", בעוד שהחוקרים ברי ס. שטראוס וג'וסיה אובר מציינים ש"כאסטרטג הוא היה כישלון וכי הוא ראוי לחלק מהאשמה בתבוסתה המוחצת של אתונה". קגן מבקר את האסטרטגיה של פריקלס מארבע סיבות, האחת, כי עקב סירובו לוותר ויתורים קלים הוא הביא למלחמה; השנייה, האסטרטגיה כלל לא נחזתה על ידי האויב, ולפיכך, היא חסרה את האמינות שכה חיונית לשם קבלתה; השלישית, האסטרטגיה הייתה חלשה כדי לנצל לטובתה הזדמנויות ואפשרויות חדשות; ורביעית, היא הייתה תלויה ליישומה בפריקלס ולפיכך נגזר גורלה להינטש לאחר מותו. קגן מעריך את הוצאותיו הכספיות הכרוכות באסטרטגיה הצבאית הזו במלחמה הפלופונסית בשיעור של כאלפיים כיכרות מטבעות לכל שנה, ובהתבסס על הנתון הזה הוא מסיק שהיה ביכולתו של פריקלס להמשיך במלחמה לאורך שלוש שנים בלבד. לטענתו, מאחר ופריקלס לבטח ידע אודות מגבלות כספיות אלה, הרי שתכנן את המלחמה לפרק זמן קצר יותר, בהשוואה לאורכה בפועל בסופו של דבר. אחרים, כדוגמת דונלד וו. נייט, הסיקו שהאסטרטגיה הייתה הגנתית מדיי וכי היא לא היה לה סיכוי להצליח מלכתחילה.
מצד שני, פלאטיאס וקוליופולוס מתנגדים לביקורות הללו ואף מדגישים ש"האתונאים הפסידו במלחמה רק לאחר שהם שינו באופן מהותי את האסטרטגיה של פריקלס שדחתה במפורש ומלכתחילה כיבושים נוספים". מסקנה מקובלת נוספת היא שאלו שבאו במקומו חסרו את יכולותיו ואת אופיו ואישיותו.
[עריכה] כישוריו כנואם
הפרשנים המודרניים לכתביו של תוקידידס עדיין מנסים לפתור את החידה סביב כישוריו של פריקלס כנואם ולהבין האם נוסח הנאומים שייך למדינאי האתונאי או להיסטוריון המפורסם. כיוון שפריקלס מעולם לא כתב ולא הפיץ את נאומיו, אף היסטוריון אינו מסוגל לענות על השאלה הזו בוודאות מוחלטת. תוקידידס העלה על הכתוב שלושה מתוך הנאומים הללו מזיכרונו, ולפיכך, גם לא ניתן להסיק באופן ודאי שהוא לא הוסיף לנאומים מתחושותיו או מחשבותיו.
אף על פי שפריקלס היווה מקור מרכזי להשראה שלו, ישנם היסטוריונים המציינים שסגנונם הנלהב והאידאליסטי של הנאומים בכתבי תוקידידס, עומד בניגוד חריף לסגנון כתיבתו הקר והאנליטי של תוקידידס עצמו. יחד עם זאת, ייתכן שזו אחת התוצאות של הכללת סגנון הרטוריקה יחד עם סגנון ההיסטוריוגרפיה, דהיינו, ייתכן שתוקידידס עשה שימוש בשני סגנונות כתיבה שונים לשתי מטרות שונות.
קגן מציין שפריקלס אימץ "סוג מרומם של נאומים, שנעדר תכסיסים שפלים וגסים של אנשים הנואמים פני קהל אספסוף", ולדבריו של דיאודורוס, הוא "עלה על אחיו האזרחים במיומנותו בתורת הנאום". לפי דבריו של פלוטראכוס, הוא נמנע מלעשות שימוש בגימיקים זולים בנאומיו, בשונה לדוגמה מדמוסתנס הנלהב, וכי הוא תמיד עשה זאת בקור רוח ובאופן שקט ורגוע. יחד עם זאת, הביוגרף מציין בספרו, שהמשורר איון כתב שסגנון דיבורו של פריקלס היה "שחצני ויהיר, בפניותיו לאנשים, וכי בהתנשאות הזו היה בוז וגם זילות כלפי אחרים". גורגיאס, בדיאלוג ההומונימי של אפלטון, מציג פריקלס כדוגמה לנואם בעל עוצמה. בדיאלוג מנקסנוס, סוקרטס מטיל ספק בתהילתו של פריקלס כנואם מבריק, תוך שהוא מציין באופן אירוני כי מאחר ופריקלס רכש השכלה מאספאסיה, שסייעה רבות לנואמים רבים, לפריקלס יתרון על פני אדם שרכש את השכלתו על ידי אנטיפון. בנוסף, סוקרטס מייחס את נאום ההספד לאספסיה ומבקר את הערכה העמוקה שרחשו בני זמנו לפריקלס.
סופרים יוונים עתיקים כינו את פריקלס "אולימפי" ופיארו את כישרונותיו תוך שהם מייחסים לו את "עוצמתה וזוהרה של יוון רבתי" וכמי שנושא את נשקו של זאוס בשעת נאומיו. לפי כתביו של קווינטיליאנוס, פריקלס תמיד שקד על נאומיו ובטרם עלה לדוכן הנאומים. סר ריצ'רד מסיק ש"כפי שהיה ייחודי כמדינאי אתונאי, כך גם היה ייחודי בשני מובנים כנואם אתונאי, הראשון, מאחר ובזכות אישיותו היווה דמות מרכזית כפי שאף אדם לפניו או אחריו לא היה, והשני, מאחר ורעיונותיו וכוחו המוסרי הקנו לו תהילה בזכות כושר הנאום שלו, כפי שאף אחד אחר לא זכה מבני אתונה"
[עריכה] מורשת
מורשתו הבולטת ביותר של פריקלס מצויה ביצירות הספרות ובעבודות אומנות שנעשו בתור הזהב של תקופתו, רבות מהן שרדו עד לעת המודרנית החדישה. האקרופוליס, למרות הריסותיו, עדיין קיים ועומד, והוא הסמל של אתונה המודרנית. פאפריגופולוס ציין בכתביו שדי ביצירות המופת הללו "בכדי להפוך את יוון לאלמותית בעולמנו". מבחינה פוליטית, טוען ויקטור ל.ארנברג, שאלמנט בסיסי במורשתו של פריקלס היינו האימפריאליזם האתונאי אשר שולל דמוקרטיה מובהקת וחירות אמיתית מאנשים רבים למעט אותם האנשים ששולטים במדינה. אומנם, רבים טוענים שקידומו של האימפריאליזם היהיר הזה הוא הגורם שהביא לנפילתה של אתונה, למרות זאת, אחרים מדגישים דווקא את ההומניזם האתונאי שבא לידי ביטוי בתור הזהב. חופש הביטוי נתפש כמורשתו הנצחית של עידן זה. פריקלס זוכה לדברי שבח והלל בהיותו "דגם אידאלי למדינאי המושלם ביוון העתיקה" ונאום ההספד המפורסם שלו (בו ציין את מעלותיה של אתונה) הינה שם נרדף למאבק למען דמוקרטיה השתתפותית וגאווה אזרחית.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ תרגום: אלכסנדר פוקס, הוצאת ביאליק 1957
- ^ Aristotle, Constitution of Athens, 27.1
- ^ L.J. Samons, What's Wrong with Democracy?, 80
- ^ H. Aird, Pericles: The Rise and Fall of Athenian Democracy, 52
[עריכה] לקריאה נוספת
- "תולדות יוון הקלאסית" - משה עמית. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ד 1984. ("עידן פריקלס" אתונה בימי שלום שלושים השנים עמודים 323-319), ("פיתוח התרבות" עמודים 332-328), ("המלחמה הפלופונסית" עמודים 370-350)
- "פריקלס ואתונה" - מאת אנדריו רוברט ברן. הוצאת הדר, 1982.
- "אתונה בימי גדלתה" מאת אלכסנדר פוקס. ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ה 1984. (ההספד של פריקלס על חללי אתונה, עמודים 247-241)
- "אישי יון, פלוטרכוס" עברית: שלמה שמואלביץ, יעקב אורנשטיין; בעריכת עמנואל כ"ץ. הוצאת ספרי זהב, 1940.
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: פריקלס |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פריקלס |
