ניקולא סרקוזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ניקולא סרקוזי

ניקולא סרקוזי - Nicolas Sarkozy (שם מלא: Nicolas Paul Stéphane Sárközy de Nagy-Bócsa‏) (נולד ב-28 בינואר 1955 בפריז), פוליטיקאי צרפתי בולט ורב השפעה, ומועמד לנשיאות צרפת בבחירות הצפויות באפריל 2007.

סרקוזי ידוע כפוליטיקאי רב-תחומי השש להביע דעה נחרצת בכל נושא שעל הפרק, והוא מרואיין מבוקש באמצעי התקשורת. הוא נחשב ניצי בדעותיו, ונאומיו וראיונותיו מתאפיינים בסגנון התבטאות ישיר, נחרץ ושנון – או, על פי הגדרת יריביו, בוטה ומזלזל. רבות מהתבטאויותיו נוטות ליצור כותרות תקשורתיות, ועל כן נוהים אחריו עיתונאים באשר ילך. בעוד תומכיו רואים בו מנהיג כריזמטי ורב תושייה, מאשימים אותו יריביו בפופוליזם זול ושאפתנות דורסנית. ערכי "חוק וסדר" שהוא קידם במדיניותו כשר פנים נתפשו בידי מבקריו כדיכוי, וגישתו הכלכלית המעדיפה כלכלת שוק בנוסח אמריקני על פני הדרך הצרפתית המסורתית מקנה לו מבקרים רבים בצרפת.

החל בנובמבר 2004 סרקוזי הוא נשיא ה"איחוד למען תנועה עממית" (UMP) – מפלגת השלטון בצרפת מייסודו של ז'אק שיראק, מפלגה שמרנית הממוצבת במשבצת הימין המתון. הוא כיהן כשר הפנים בממשלתו של דומיניק דה וילפן, תפקיד במסגרתו היה מופקד על אכיפת החוק וכן על תיאום בין הממשל הלאומי והרשויות המקומיות. קודם לכן היה חבר האספה הלאומית - בית הנבחרים של צרפת, תפקיד ממנו התפטר עם מינויו כשר הפנים. בעבר כיהן בתפקידי שר שונים בממשלות קודמות, כולל שר האוצר.

במהלך תקופת נשיאותו של ז'אק שיראק היה מקובל לראות את סרקוזי כ"מספר שלוש" בהיררכיית הכוח בצרפת, לאחר שיראק עצמו וראש הממשלה דומיניק דה וילפן. אף ששלושתם בני אותה מפלגה, יריבות ואף איבה שוררים בין שיראק ודה וילפן לבין סרקוזי. סרקוזי נבחר בינואר 2007 על ידי מפלגתו כמועמדה להתמודדות על נשיאות צרפת בבחירות הבאות הצפויות באפריל 2007, בניגוד לדעתו של שיראק שראה בבן טיפוחיו דה וילפן את יורשו המיועד.

סרקוזי נחשב לידיד של ישראל, אותה הוא רואה כשותפה טבעית של אירופה. הוא גם רואה בישראל שותפת-גורל של צרפת במובנים רבים, ובהתבטאויותיו בנושאים ישראלים נוטה להשתמש באנלוגיות בין השתיים.

תוכן עניינים

1 חיים אישיים
2 קריירה פוליטית
3 אידאולוגיה
- 3.1 משטר, כלכלה וחברה
- 3.2 ישראל ויהודים
4 ביקורת
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] חיים אישיים

[עריכה] רקע משפחתי

אביו של סרקוזי, פאל נוג'-בוצ'אי שארקוז (Pál Nagy-Bócsay Sárközy), היה בן למשפחת אצולה הונגרית שנמלט מהונגריה עם כניסת הצבא האדום ב-1944. הוא הצטרף לליגיון הזרים הצרפתי ולאחר מספר שנות שירות התאזרח בצרפת, שם נקרא פול סרקוזי. ב-1949 נישא לאנדרה מלאך, סטודנטית למשפטים ולימים עורכת דין בולטת. אנדרה מלאך הייתה בתו של ד"ר בנדיקט מלאך, רופא פריזאי אמיד, שנולד כיהודי בסלוניקי שביוון ובצעירותו היגר לצרפת והמיר את דתו לנצרות קתולית. מקור מוצאה של משפחת מלאך, ככל הנראה, בפרובנס שבצרפת, משם גורשה בשלהי ימי הביניים והשתקעה בסלוניקי.

לזוג סרקוזי נולדו שלושה בנים, האמצעי בהם הוא ניקולא סרקוזי שנולד ב-1955. שני אחיו הם – גיום המבוגר יותר (יליד 1951, כיום איש עסקים), ופרנסוא הצעיר יותר (יליד 1957, כיום חוקר בתחום הביולוגיה). האח גיום סרקוזי מכהן גם במספר תפקידי ציבור, ביניהם ראש לשכת יזמי הטקסטיל וסגן נשיא איגוד המעסיקים (נטען כי נמנע ממנו להתמודד על נשיאות האיגוד בשל קרבתו לאחיו הפוליטיקאי).

ב-1959, כאשר היה ניקולא סרקוזי בן 4, נטש האב פול סרקוזי את אשתו ושלושת ילדיו. הוא נישא פעמיים או שלוש נוספות והביא לעולם עוד שני ילדים. האם הננטשת, אנדרה מלאך-סרקוזי, השלימה את לימודי המשפטים שלה והייתה לעורכת דין מצליחה. בשנות ה-70 עסקה במספר תיקים בולטים, ביניהם פרשיית שחיתות פוליטית שריתקה תשומת לב ציבורית.

[עריכה] ילדותו ובחרותו

במשך שנות ילדותו של נקולא סרקוזי נמנע האב פול סרקוזי מלסייע כלכלית למשפחתו, והמשפחה נתמכה בידי הסב בנדיקט מלאח. המשפחה חיה בביתו המרווח של ד"ר מלאח ברובע ה-17 האלגנטי של פריז, ולאחר מותו עברה לפרבר האמיד הסמוך ניי-סיר-סן (Neuilly-sur-Seine). מלאך, יהודי-ספרדי מומר שהתחתן עם אישה קתולית, לא ניסה כלל להנחיל לנכדיו את מורשתו היהודית ופעל להיטמעותם המהירה והמלאה בחברה הצרפתית. עם זאת, עמדותיו הפוליטיות של סרקוזי הושפעו רבות מסבו, גוליסט מושבע, ופחות מאביו שאותו ראה לעתים רחוקות. כסבו היהודי המומר, גם לאביו ההונגרי לא היה עניין להנחיל לבניו את מורשתו האתנית והתרבותית. על פי סרקוזי, אביו ראה את הונגריה כמדינה זוטרה, ששפתה ותרבותה חסרות תועלת בעולם המודרני. ניקולא סרקוזי, כיתר אֶחָיו, הוטבל לנצרות, מגדיר עצמו כקתולי, וחונך על ברכי תרבות צרפת. על כן, על אף שורשיה האתניים המגוונים, ניתן להחשיב את משפחת סרקוזי כמשפחה צרפתית-קתולית בורגנית.

על פי עדותו של סרקוזי עצמו, החיים בצל נטישת אביו תרמו רבות לעיצוב אישיותו כיום. כילד וכנער חש תכופות רגשי נחיתות אל מול חבריו לכיתה, בני האריסטוקרטיה הפריזאית ואצולת הממון של צרפת. סרקוזי לא חש צרפתי לחלוטין באותה עת, והוא מספר שאביו אמר לו פעם שנושא שם כסרקוזי, המעיד על מוצא זר, לא יוכל להיות לעולם נשיא צרפת – דברים כאלה יכולים להתרחש רק בארצות הברית. סרקוזי היה נער נמוך קומה וחסר ביטחון עצמי, חדור רגשי מרירות כלפי אביו שנטשו. "מה שעשה אותי למה שאני הוא סך כל ההשפלות שספגתי בילדותי", אמר מאוחר יותר. תומכים ויריבים מסכימים ששאפתנותו הגלויה והלהט הבלתי נלאה שלו, מונעים על ידי תשוקתו לפיצוי על תחושת הנחיתות בנערותו.

סרקוזי נרשם ל"קור סן-לואי דה מונסו" (Cours Saint-Louis de Monceau), בית ספר קתולי גבוה. על פי הידוע נחשב שם תלמיד ממוצע. מאוחר יותר הוא סיים לימודי משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת פריז, וגם למד במכון ללימודים פוליטיים של פריז אך לא סיים בו את לימודיו. במקביל ללימודיו עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הצרפתית. אחרי שעבר את בחינות לשכת עורכי הדין, החל לעבוד כעורך דין ולהתמחות במשפט עסקי.

[עריכה] חיי נישואים

חיי הנישואים של סרקוזי היו רצופי שערוריות שדווחו בהרחבה בעיתונות. ב-23 בספטמבר 1982 נישא סרקוזי למארי-דומיניק קוליולי, ילידת קורסיקה, בת לרוקח כפרי. נולדו להם שני בנים, פייר (1985) וז'אן (1987).

ב-1984, בכהנו כראש עיריית ניי (Neuilly), ערך סרקוזי את טקס נישואיהם של דוגמנית העבר ססיליה סיגנה-אלבניז ומנחה הטלוויזיה ז'אק מרטן. בשנת 1989 עזבה ססליה את מרטן לטובת מערכת יחסים עם סרקוזי, ובשנת 1996, לאחר גירושים קשים, נשא אותה סרקוזי לאישה. להם בן משותף - לואי. בין השנים 2002 ל-2005 נהגו השניים להופיע יחדיו באירועים ציבוריים כאשר ססיליה משמשת כיועצת הראשית שלו, תופעה חריגה יחסית בפוליטיקה הצרפתית הנוהגת להפריד בין החיים האישיים לציבוריים.

במאי 2005 פרצה שערוריה נוספת סביב נישואיו של סרקוזי, כאשר בעיתונות התפרסמו ידיעות על כך שססיליה עזבה אותו לטובת רישאר אטייא, יחצ"ן שעסק בארגון ועידת מפלגת ה-UMP. עיתון שוויצרי דיווח כי ברקע עזיבתה של ססיליה הייתה העובדה שסרקוזי נתפס בבגידה עם פילגשים במהלך כהונתו כשר הפנים, ועל כך הגיש סרקוזי תביעת דיבה כנגד העיתון. על פי העיתונות הצרפתית והשוויצרית היה סרקוזי בשלב מתקדם של הליכי גירושים מססיליה תוך כדי רומן עם אנה פולדה, עיתנואית מהעיתון הצרפתי "לה פיגרו", אך בינואר 2006 חזרו סרקוזי וססיליה לחיות יחד. התעסקות כזו של העיתונות בחייהם האישיים של פוליטיקאים נדירה יחסית בצרפת, ופרשנים מסבירים חריגה זו בעובדה שבני הזוג סרקוזי עצמם, חובבי וחביבי התקשורת, העמידו את חייהם הפרטיים באור הזרקורים.

[עריכה] קריירה פוליטית

[עריכה] סקירה כללית

סרקוזי נכנס לחיים הפוליטיים בגיל 19 (1974), כפעיל צעיר במפלגה הגוליסטית. בגיל 22 נבחר כנציג במועצת העיר של ניי-סיר-סן, פרבר אמיד בפאתיה המערביים של פריז. ב-1983 נבחר כראש העיר של ניי, תפקיד בו החזיק עד 2002. ב-1988 נבחר כנציג חבל איל דה פראנס (אזור פריז רבתי) באספה הלאומית. ב-1993 פרץ שמו לחדשות הלאומיות כאשר, בתפקידו כראש עיר, טיפל בנחישות בניטרול "איש התופת" – אדם שהשתלט על גן ילדים בעירו והחזיק בזאטוטי הגן כבני ערובה, ובהמשך נהרג בידי כוח משטרה שפרץ לגן.

מ-1993 עד 1995 כיהן סרקוזי כשר לענייני תקציב ודובר הקבינט בממשלתו של אדואר באלאדור. לאורך שנות הקריירה המוקדמות שלו נחשב סרקוזי לבן-טיפוחיו של ז'אק שיראק, אך בבחירות 1995 הוא תמך באדואר באלאדור שהתמודד מול שיראק על נשיאות צרפת. בעקבות נצחונו של שיראק באותן בחירות איבד סרקוזי את תפקידו כשר התקציב ומצא עצמו מחוץ למעגלי הכוח. מקובל לחשוב כי שיראק רואה את התנהלותו של סרקוזי באותה מערכת בחירות כבגידה, ומאז שוררים יחסי תיעוב הדדי בין השניים.

עם זאת, לאחר היבחרו של שיראק לקדנציית נשיאות שנייה ב-2002, מינה את סרקוזי לשר הפנים בקבינט בראשות ראש הממשלה ז'אן-פייר ראפארן, וזאת חרף חוסר האמון השורר בעליל בין שיראק לסרקוזי. במאי 2004 העביר שיראק את סרקוזי לתפקיד שר האוצר, במסגרת רה-ארגון של ממשלתו. המתח בין שיראק לסרקוזי המשיך להיבנות בהדרגה בתוך מפלגת השלטון UMP, והחריף ככל שנתבררו כוונותיו של סרקוזי להעמיד עצמו בראשות המפלגה במקום אלן ז'ופה שהתפטר. סרקוזי לא היסס גם לחשוף את חתירתו לתפקיד נשיא הרפובליקה, לקראת הבחירות הצפויות באפריל 2007, תוך קריאת תגר על מנהיגותו של שיראק שראה בדומיניק דה וילפן את יורשו המיועד.

בבחירות פנימיות בנובמבר 2004 נבחר סרקוזי להנהגת המפלגה, ברוב מוחץ של 85%. מתוקף הסכם קודם עם שיראק, התפטר סרקוזי מתפקידו כשר האוצר. עלייתו של סרקוזי יצרה שסע במפלגה בין מחנה תומכיו, ה"סרקוזיסטים", לבין מחנה נאמני שיראק.

בפברואר 2005 עוטר סרקוזי בידי שיראק באות לגיון הכבוד בדרגת אביר. ב-13 במרץ 2005 נבחר מחדש לאספה הלאומית, לאחר שב-2002 נאלץ לוותר על כיסאו באספה עם מינויו לשר בממשלה, על פי המתחייב מחוקת צרפת. ביוני 2005 מונה סרקוזי שנית לשר הפנים, וזאת מבלי שיוותר על תפקידו כנשיא מפלגת ה-UMP, ואחז בו-זמנית בשני התפקידים.

ב-14 בינואר 2007 בחרה המפלגה רשמית את סרקוזי כמועמדה לנשיאות הרפובליקה, בבחירות הצפויות להתקיים ב-22 באפריל 2007. ב-21 במרץ הודיע ז'אק שיראק על התייצבותו מאחורי מועמד המפלגה הנבחר, ותמיכתו בו במרוץ לנשיאות. ב-26 במרץ התפטר סרקוזי מתפקידו כשר פנים, כדי למקד את מאמציו במערכת הבחירות לנשיאות.

[עריכה] שר הפנים - קדנציה ראשונה

סרקוזי וראפארן בסקירת שטח עם כוחות אכיפת החוק

ב-2004, לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו כשר הפנים, היה סרקוזי הפוליטיקאי השמרני הפופולרי ביותר בצרפת, כפי שהראו סקרי דעת קהל. עם זאת, פעולותיו כשר הפכו אותו דמות שנויה במחלוקת. בעת כניסתו לתפקיד שר הפנים מצאה עצמה צרפת מתמודדת עם תסיסה פנימית חריפה על רקע חברתי ודתי. תסיסה זו איימה לפגוע בסדר הציבורי, וכללה בין היתר תופעות של אלימות אנטישמית בקרב צעירים מוסלמים. כשר המופקד על אכיפת החוק נקט סרקוזי במדיניות של יד חזקה בנושאי חוק וסדר, שכללה אכיפה מוגברת, נוכחות מסיבית של כוחות משטרה ברחובות הערים, ופרסום חודשי של נתוני הפשיעה והאכיפה. צעדים אלה הקנו לו פופולריות בקרב הציבור הצרפתי, אך במקביל זכה סרקוזי לביקורת על יוזמותיו בחקיקה שכללו, כך נטען, הגבלות על זכויות האדם, הפוגעות בעיקר בחלשים שבחברה – מהגרים, מובטלים, תושבי שכונות עוני, חסרי דיור, זונות ואחרים. ביקורת אחרת שנשמעה היא כי פעולותיו של סרקוזי אינן אלא מראית עין, וכל השפעתן היא העתקת העבריינות מן הרבעים המבוססים אל שכונות העוני בפריפריה.

סרקוזי שאף להפחית את המתיחות בין אוכלוסיית צרפת הכללית לבין הקהילה המוסלמית הגדולה בה. בהעדר מוסד דתי של מנהיגות איסלאמית מרכזית איתה ניתן יהיה להידבר, פעל לייסוד ארגון כזה שיוכל לייצג את הקהילה האיסלאמית. במאי 2003 הוקמה, בתמיכת סרקוזי, "המועצה הצרפתית לפולחן מוסלמי" כגוף מייצג של המוסלמים. כמו-כן, הציע סרקוזי את תיקון "חוק הפרדת הדת והמדינה" מ-1905 כך שניתן יהיה לתמוך בהקמת מסגדים ומוסדות דת מוסלמיים בכספי ציבור. תומכי התיקון טענו כי עדיף שמוסדות אלה יתמכו בידי ממשלת צרפת ולא יהיו תלויים בתמיכתם של ממשלות זרות וגופים עוינים, ובכך נתונים להשפעתם. לעומתם, טענו מתנגדי התיקון כי אין בתמיכה כזו כל ערובה כנגד התפתחות פונדמנטליזם איסלאמי, ומוטב כי הממשלה תשקיע משאביה בנושאי חינוך וחברה בקרב אותו ציבור ותרחק מענייני דת.

[עריכה] שר האוצר

בתקופת כהונתו כשר אוצר הנהיג סרקוזי מספר כלי מדיניות ששילבו עקרונות "לסה פר" של ליברליזם כלכלי עם מעורבות ממשלתית מסוימת. הוא היה מעורב בתהליך הפרטת חברת הטלקומוניקציה הלאומית "פראנס טלקום" בשנת 2004, שצימצמה את שליטת המדינה בחברה אך השאירה נתח מהבעלות בידיה; באופן דומה הפריט את חברת מנועי המטוסים "סנקמה", והחל בהליכים להפרטת חברת החשמל.

בצעד שנועד לסייע לשכבות החלשות ולהוכיח להם כי הכלכלה הליברלית שלו אינה פועלת נגדם, הגיע סרקוזי להסכם עם רשתות השיווק הגדולות של צרפת על הורדת מחירים בשיעור ממוצע של 2%. בנושא השנוי במחלוקת של מיסוי ההון, נושא המשמש סמל אידאולוגי הן בימין והן בשמאל הצרפתי, נמנע מלנקוט עמדה. חרף לחצים מצד גופים עסקיים ופוליטיקאים ימנים לבטל מס זה, נזהר סרקוזי מן הביקורת משמאל, הרואה בצעד זה מתנה לבעלי ההון שמגדילה פערים בחברה, ולא פעל בעניין.

[עריכה] שר הפנים - קדנציה שנייה

בתחילת הקדנציה השנייה כשר הפנים בממשלת דומיניק דה וילפן החל מיוני 2005, נזהר סרקוזי מהפגנת עמדותיו האישיות הנוקשות בנושאי חוק וסדר; כמנהיג המפלגה וטוען לנשיאות ניסה לשוות לעצמו יותר מתינות וממלכתיות. הצהרותיו פנו לקהלים רחבים יותר ועקפו באלגנטיות נושאים שנויים במחלוקת שבהם מוטחת כנגדו ביקורת.

אולם, פרוץ המהומות בפרברי המהגרים בפריז באוקטובר 2005 העלה שוב את נושא אכיפת החוק למוקד העניין הציבורי. ניקולא סרקוזי הכריז על מדיניות של "אפס סובלנות" כלפי הפורעים, ויצא לתקשורת עם מספר הצהרות קשוחות. בין היתר הצהיר כי שוהים זרים שייתפסו משתתפים במהומות יגורשו מן המדינה. "אספסוף", "חלאות", "בריונים" ו"חברי כנופיות" היו כמה הן הכינויים בהם נקט בהתייחסו כלפי מחוללי המהומות, ולאחריהם הודיע על מספר צעדי מדיניות שבדעתו ליישם לעתיד: סלקציה של מהגרים, מעקב טוב יותר אחר זרים, ורפורמה מחמירה ב"תקנה לפעולה משפטית בעבריינות צעירה (1945)". על הצהרות אלה זכה לבקורת מן השמאל בצרפת ומן הממשלה בראשות דומיניק דה וילפן, שהעדיפה קו מתון יותר. עם זאת, סקר דעת קהל הראה תמיכה ציבורית רחבה (כ-68%) במדיניות היד הקשה של סרקוזי. במהומות אכן נעצרו והורשעו 120 מהגרים, אך בסופו של דבר לא גורשו מן המדינה.

[עריכה] אידאולוגיה

[עריכה] משטר, כלכלה וחברה

ניקולא סרקוזי נואם בוועידת המפלגה

סרקוזי אוחז גם בתואר נשיא ה-UMP, המפלגה השמרנית המרכזית בצרפת, תפקיד אליו נבחר בנובמבר 2004 ברוב של 85%. בראשותו, התרחבו מאוד שורות המפלגה במצטרפים חדשים. בשבתו כמנהיג מפלגה מרבה סרקוזי להתבטא בנושאים שאינם בתחום האחריות הישירה של משרדו. את צרפת רואה סרקוזי בראייה פאן-אירופית, והוא שואף למצב אותה ככוח מוביל באיחוד האירופי שיהפוך מקואליציה רופפת למטרות כלכליות לישות פוליטית מאוחדת וחזקה. במשאל העם שהתקיים בצרפת על אישור החוקה האירופית פעל נמרצות, כשיראק, למען הצבעה בעד החוקה, אך העם הצרפתי הצביע ברובו נגד.

במהלך 2005 התבלט סרקוזי יותר ויותר בקריאה לשינוי רדיקלי של המדיניות הכלכלית והחברתית בצרפת. בראיון לעיתון לה מונד בספטמבר 2005 טען שהעם הצרפתי הולך שולל במשך שלושים שנה בהבטחות כזב וכלי מדיניות לא אפקטיביים. בין היתר הציע פישוט מערך המיסוי למיסוי הוגן יותר, לשיטתו, כך שסך המיסים הישירים שמשלם אדם לא יעלה על 50% מהכנסתו, וכן ביטול קצבאות האבטלה למובטלים המסרבים לצאת לעבודה המוצעת להם. עמדות הליברליזם הכלכלי של סרקוזי מאוד שנויות במחלוקת בצרפת, עם התנגדות גורפת בחוגי השמאל וקולות כנגדם גם בשורות הימין. סרקוזי עצמו מעדיף שלא להקרא "ליברליסט" (זיהוי אידאולוגי מובהק בצרפת נתפש כאמונה עיוורת בעקרונות מנותקים מהמציאות), כי אם "פרגמטיסט" הפועל ומגיב על פי המציאות בשטח.

בצד מדיניותו הקשוחה בתחום אכיפת החוק, מציע גם סרקוזי קו תקיף יותר בנושא ההגירה, הנחשבת בעיני צרפתים רבים פצצת זמן מתקתקת. הצעותיו השנויות במחלוקת בתחום זה כוללות רפורמה במערך ההגירה, עם מכסות שיתירו הגירה רק לבעלי מיומנויות נדרשות לכלכלה הצרפתית, וכן הגבלה של מספר הסטודנטים הזרים ותקופת שהייתם במדינה, למניעת ניצול אשרות הלימודים לשהייה בלתי מוגבלת. עם זאת, את קהילות המהגרים הגדולות שכבר השתקעו בצרפת הוא רוצה לקרב ולטפח, ומוכן לשם כך אף לסגת מעקרונות מקודשים של החברה והפוליטיקה הצרפתית. הוא קורא להעדפה מתקנת לשילוב מהגרים בתעסוקה, וסבור שיש להקצות כספי ציבור להקמת מוסדות דת מוסלמיים.

[עריכה] ישראל ויהודים

סרקוזי נחשב כידיד ישראל, שעל תמיכתו בה הצהיר בגלוי בהזדמנויות רבות. הוא מבקר חריף של התנהלות הרשות הפלסטינית ושל אוזלת ידה בפעולה תקיפה נגד הטרור, והיה תומך נלהב של תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. בדצמבר 2004 ביקר סרקוזי בישראל ונשא נאום בכנס הרצליה [1], בו חזר והביע את תמיכתו בישראל ואמונו בדרכו המדינית של אריאל שרון. הוא פנה גם אל המתנחלים, ואמר שהוא מבין את תחושתם הקשה - אותה השווה לתחושת המתיישבים הצרפתים באלג'יריה עם פינויים בידי שארל דה גול. הוא קרא להגברת שיתוף הפעולה בין צרפת ויתר מדינות אירופה לבין ישראל, החולקת עם האירופים ערכים משותפים של חופש ודמוקרטיה.

סרקוזי נוהג להיפגש עם אישים ישראלים המבקרים בצרפת ולהביע באוזניהם את דעותיו הנחרצות כנגד טרור והפרות סדר, שאותן הוא רואה כבעיות משותפות של ישראל וצרפת. בדצמבר 2005 ארח בפריז את השר לבטחון פנים גדעון עזרא ומפכ"ל המשטרה רב ניצב משה קראדי ודן איתם בהידוק שיתוף הפעולה בין המדינות והמשטרות [2]. בדצמבר 2006 נפגש בפריז עם המשנה לראש הממשלה שמעון פרס, והבטיחו כי כנשיא אין בכוונתו לנהל כל מגעים עם תנועות החמאס והחזבאללה, אותן הוא רואה כארגוני טרור [3].

בצרפת התבטא לא אחת כנגד תופעות האנטישמיות האלימה, והצהיר על מחוייבותו הבלתי מתפשרת למאבק במחולליה. ב-2003 קיבל סרקוזי את פרס הסובלנות של מרכז שמעון ויזנטל - "על מאבקו נגד האנטישמיות". הוא נהנה מאהדה רחבה בקרב הקהילה היהודית של צרפת, המעריכה את ידידותו לישראל ואת עמדותיו התקיפות נגד טרור, אלימות, הפרות סדר ואנטישמיות. "הפחד מאנטישמיות חקוק בגנים של כל יהודי", הסביר פעם בראיון לנחום ברנע בידיעות אחרונות, "ככלות הכל, מהי ישראל אם לא תשובה טריטוריאלית לפחד היהודי?" [4]

אף שמקובל לעתים לאזכר את מוצאו היהודי (החלקי מאוד) של סרקוזי, בעיקר בהקשרים הנוגעים לעמדותיו על יהדות וישראל, סרקוזי עצמו רואה עצמו כקתולי מבטן ומלידה ואין כל ראיה לקשר כלשהו בין "יהדותו" לעמדותיו. עם זאת, מקרה אחד בו מצא לנכון לאזכר בעצמו את שורשיו היהודיים היה באיגרת ששיגר לאירוע הנצחה לקהילת יהודי סלוניקי שהושמדה בשואה. "זכרון השואה הוא חוב שאנו חבים לכל אלה שניספו, כשם שאני חב זאת למשפחת סבי", כתב סרקוזי באותה איגרת [5]. בנאום שכינס בינואר 2007, הזדהה סרקוזי עם כאב היהודים בשואה ואף הכריז "השתנתי ביד ושם" כשהוא מתייחס לביקורו בישראל ב-2004. [6]

[עריכה] ביקורת

השף סרקוזי מלבה את האש ומתבל בחריפות את צרפת הנצלית באש המהומות, בקריקטורה מתקופת המהומות בצרפת (2005)

דרכו הפוליטית והתקשורתית של סרקוזי היא מושא לביקורת רבה. סרקוזי הוא שק החבטות של השמאל הצרפתי, ובמקביל זוכה לביקורת קשה גם משורות הימין ומתוך מפלגתו שלו – בעיקר מצד מחנה תומכי ז'אק שיראק ודומיניק דה וילפן.

סרקוזי בונה את תדמיתו כמנהיג נחרץ ונחוש הבא לפתור את בעיותיה האמיתיות של צרפת. הוא מרבה לרמוז, ואף לומר מפורשות, שפוליטיקאים אחרים אינם פועלים באמת למען העם הצרפתי. גישה זו מקוממת את יריביו, בעיקר בחוגי השמאל, הרואים בו דמגוג פופוליסטי העושה בציניות הון פוליטי מנכונותו לסחור בזכויות האזרח, ובעצם מציע את מרכולת הימין הקיצוני במעטפת קלה יותר לעיכול. סקרים מצביעים על כך שסרקוזי פופולרי מאוד בקרב מצביעי מפלגת החזית הלאומית הימנית-קיצונית.

לביקורת רבה זוכה סרקוזי על התנהלותו התקשורתית הבוטה, ועל התבטאויותיו שאינן בוררות במילים. המונחים והכינויים שבהם השתמש כלפי בני המהגרים המתפרעים בחוצות הערים במהומות של שלהי 2005, חרגו משמעותית מן המקובל בהתבטאויות רשמיות של פוליטיקאים. נטען כי סרקוזי העליב והשפיל ציבורים שלמים, ויש האומרים כי הלשון שנקט רק הוסיפה שמן למדורת המהומות.

עוד קודם למהומות, בשל התבטאויותיו על צורת הענישה היאה לדעתו לפושעים פליליים, וביקורתו הפומבית על שופטים שפסקו בניגוד לדעתו, נטען כנגדו כי עיקרון הפרדת הרשויות וההבדל בין הרשות המבצעת לשופטת אינו נהיר לו.

גם יחסיו הקרובים של סרקוזי עם אנשי עסקים ואילי-הון הם מושא תדיר לביקורת. לסרקוזי יחסי ידידות אמיצים עם כמה מבכירי המשק הצרפתי ועשיריו, דבר המעורר חששות וטענות בתחום הרגיש של יחסי הון-שלטון. העובדה כי סרקוזי כיהן במשך שנים רבות כראש עיר בעירו ניי-סיר-סן, פרבר עשיר ואריסטוקרטי של פריז המנותק מן המצוקה וקשיי הקיום של שכונות העוני הסובבות את העיר, מאוזכרת לא אחת לצרכי ניגוח. על רקע זה נטען כי מדיניותו הכלכלית הליברלית מכוונת להיטיב עם העשירים, בני חוגו הטבעיים, על חשבון השכבות החלשות שלמענן אינו עושה דבר.