סלניום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||||
| כללי | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| מספר אטומי | 34 | ||||
| סמל כימי | Se | ||||
| סדרה כימית | אל-מתכת | ||||
| צפיפות | 4790 kg/m3 | ||||
| מראה | אפור, ברק מתכתי |
||||
| תכונות אטומיות | |||||
| משקל אטומי | 78.96 amu | ||||
| רדיוס ואן דר ולס | 190 pm | ||||
| סידור אלקטרונים ברמות אנרגיה | 2, 8, 18, 6 | ||||
| תכונות פיזיקליות | |||||
| מצב צבירה בטמפ' החדר | מוצק | ||||
| טמפרטורת התכה | 221°C | ||||
| טמפרטורת רתיחה | 685°C | ||||
| לחץ אדים | 0.695Pa ב 494°K | ||||
| מהירות הקול | 3350 מטר לשנייה ב293.15°K | ||||
| שונות | |||||
| אלקטרושליליות | 2.48 | ||||
| קיבול חום סגולי | 320 J/(kg·K) | ||||
| מוליכות חשמלית | 1.0E-10 106/m·Ω | ||||
| מוליכות תרמית | 2.04 W/(m·K) | ||||
| אנרגיית יינון ראשונה | 941 kJ/mol | ||||
סלניום (Selenium או סלן) הוא יסוד כימי אל-מתכתי שסמלו הכימי Se ומספרו האטומי 34.
תוכן עניינים |
[עריכה] תכונות
סלניום הוא אל מתכת בצבע אפור עם תכונות כימיות דומות לאלו של גופרית וטלור. סלניום מוליך חשמל טוב יותר באור מאשר בחושך ולכן משמש כרכיב בתאים פוטואלקטריים.
[עריכה] שימושים
פרט לתפקידיו הביולוגים, לסלניום שימושים אחרים בזכות תכונותיו יוצאות הדופן, הנה כמה מהם:
- סלניום מהווה רכיב חשוב בתאים פוטואלקטריים ותאים סולריים.
- סילוק צבע מזכוכית, לדוגמה צבע ירוק שנובע מזיהומי ברזל.
- ניתן לצבוע זכוכית באדום בעזרת סלניום.
- סלניום מגביר את העמידות לשחיקה של גומי.
- לסלניום יישומים בצילום, ניתן להעניק לתמונות גוונים בעזרתו.
[עריכה] היסטוריה
סלניום (מקור השם במילה היוונית "σελήνη" שמשמעותה ירח) התגלה ב-1817 על ידי יונס יעקב ברצליוס שגילה אותו ביחד עם טלור. עם השנים הדרישה לסלניום גברה בעקבות שימושים בתחומים רבים כמו בגומי, פלדה ועוד. עד 1970 סלניום כבר הוחלף על ידי צורן.
ב-1996, מחקרים הראו קשר בין סלניום לבין עיכוב סרטן אצל בני אדם. בשנות ה-90 המאוחרות גבר השימוש בסלניום (בעיקר יחד עם ביסמות) בתור תוסף לצנרת מפליז בשביל לעמוד בסטנדרטים הסביבתיים נגד עופרת.
[עריכה] צורה בטבע
סלניום מופיע בטבע במחצבים ביחד עם גופרית, נחושת, כסף ועופרת. סלניום מופק כתוצר לוואי בעיבוד מחצבים אלו.
[עריכה] תפקיד ביולוגי
לסלניום חשיבות מסוימת בביולוגיה, ויצורים רבים זקוקים לו בכמויות זעירות. הסלניום מצוי באנזימים מסוימים ובצורה אלטרנטיבית של חומצת האמינו ציסטאין (סלנוציסטאין).
כמות הסלניום היומית המומלצת לאדם היא 55 מיקרוגרם. עודף של סלניום (מעל 400 מיקרוגרם ליום) עלול לגרום להרעלה הנקראת סלנוזה (selenosis).
סלניום מצוי באגוזים, דגנים, בשר, דגים, וביצים; זרעי האגוז הברזילאי עשירים במיוחד בסלניום.[1]
[עריכה] אמצעי זהירות
סלניום בצורתו החופשית אינו רעיל, אך חלק מתרכובותיו רעילות מאוד שאופן פעולתן דומה לזו של ארסן, דוגמה לתרכובות כזו היא H2Se. חיות שניזונות מצמחים שגדלו באדמה שעשירה בסלניום יכולים להפגע מכך.
