סעודה מפסקת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה היהודית, סעודה מפסקת היא הסעודה האחרונה הנאכלת לפני יום צום (תענית). סעודה זו נקראת סעודה מפסקת, בגלל שסעודה זו היא ה'מפסיקה' את האכילה.

המונח סעודה מפסקת מתייחס אך ורק לתעניות המתחילות מהערב – יום כיפור ותשעה באב; שאר התעניות מתחילות בעלות השחר.

[עריכה] ערב יום הכיפורים

יום הכיפורים הוא יום טוב, והתענית שבו איננה תענית אבל ועצב אלא תענית שמחה ותשובה. בגלל היותו יום שמח, חז"ל הדריכו להתכונן אליו בצורה טובה ושמחה, תוך אכילת סעודה טובה ודשנה בערב הצום.

חז"ל מבססים באופן דרשני את הצורך באכילה בערב הצום על הפסוק הבא (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם". היממה ביהדות מתחילה בערב, וכך צום יום הכיפורים מתחיל בתחילת יום י' בתשרי, כלומר – בלילה. לפיכך, העובדה שהפסוק מכנה את תחילת הצום "תשעה לחודש בערב" – מעוררת תמיהה. על תמיהה זה חז"ל דורשים (בבלי ברכות, ח, ב):

וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

דבר זה שנאמר על כל ערב יום הכיפורים (כלומר – יום ט' בתשרי), מקבל ביטוי מוגבר בסעודה המפסקת, שהיא האחרונה לפני הצום.

בקרב יוצאי תוניס יש מנהג לאכול ריבת חבושים, הריבה מסמלת את המתקת הדין, והחבוש – את כל החבושים בבית האסורים. האשכנזים נוהגים לאכול "קרעפלך" – כיסוני בצק ממולאים בבשר. הבשר מסמל את עולם החומר שאחראי לחטאים, והבצק העוטף – את התקווה ל"כיסוי" החטאים ברחמי שמים. היו שנהגו להכין בערב החג, חלות עגולות בדמות עופות עם כנפים, משום שלפי המסורת, ביום כיפור דומים ישראל למלאכים.

אמרו חכמים להתפלל מנחה (הכוללת וידוי) לפני הסעודה המפסקת בכדי להספיק לחזור בתשובה "שמא תטרף דעות בסעודה".

[עריכה] ערב תשעה באב

בשונה מיום הכיפורים, תשעה באב הוא יום אבל, והוא שיאה של תקופת אבל ארוכה – ימי בין המצרים.

לפיכך, אופיה של הסעודה המפסקת בערב תשעה באב, שונה מאוד מאופיה של הסעודה בערב יום הכיפורים.
נאסר על פי חז"ל לאכול בסעודה זו יותר מתבשיל אחד, נאסרה אכילת בשר (אף לפי השיטות שמתירות אכילת בשר בכל שלשת השבועות) ונאסרה שתיית יין. הגבלות אלו אמורות רק על סעודה מפסקת הנערכת לאחר חצות היום. גם בשבת הגבלות אלו (ואף מנהגים מאוחרים) אינן תקפות, כי בשבת אין נוהגים מנהגי אבלות בגלוי.

רוח העצבות השורה בימים אלו, הכתיבה למנהגי אבלות מעבר להלכה הבסיסית. הרמב"ם, לדוגמה, מתאר את מנהג החכמים בתקופתו:

חסידים הראשונים, כך הייתה מידתן – ערב תשעה באב מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור לכיריים ואוכלה; ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשיממון ובכייה, כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה; ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.

(משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ה, הלכה ט)

האחרונים מזכירים מנהגים נוספים:

• שלא לאכול בקבוצה כדי לא להתחייב בזימון (שהוא מבטא סעודת רעות, שזהו דבר משמח);
• לאכול ביצה, כדרך האבלים;
• לאכול פת או ביצה באפר זכר לחורבן

ועוד.