תלת-חתרית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תלת-חתרית הוא השם העברי המודרני של ספינת מלחמה ים-תיכונית מן העת העתיקה, שנקראה ביוונית 'טריארס' (τριήρης) ובלטינית 'טרירמיס' (triremis). לעתים היא נקראת בעברית גם 'טריארה' או 'טרירמה'.
המספר "שלוש" בשם היווני והלטיני מתייחס למספר החותרים ב"יחידת החתירה". ספינה זו הייתה בעלת שלוש שורות משוטים, זו מעל זו, ובכל אחד מן המשוטים אחז חותר יחיד. יחידת החתירה (מפלס עליון, מפלס אמצעי ומפלס תחתון) מנתה אפוא שלושה חותרים. כל האוניות הגדולות ממנה היו גם הן תלת-טוריות, אך בכל משוט אחז יותר מחותר אחד. בחמש-חתרית, לדוגמה, היו שני חותרים למשוט במפלס התחתון, שניים למשוט במפלס האמצעי ואחד למשוט במפלס העליון. את המונח "חתרית" חידש ההיסטוריון הימי ד"ר מאיר שש.
למרות שמן הדין לקרוא לתלת-חתרית היוונית טריארה, כשמה היווני, ולתלת-חתרית הרומית טרירמה, כשמה הלטיני, בערך זה לא נעשה אבחנה זו, בעקבות השימוש המקובל באנגלית המכנה כל תלת-חתרית טרירמה, ללא אבחנה בין התקופות.
הטרירמות היו סוג של גליאה - ספינה שהונעה בעזרת משוטים. הטרירמות היו ספינות משוטים מלחמתיות, שבהן שלוש שורות של משוטים בכל צד. יוצרי הטרירמות היו הפיניקים, אך הן ידועות בעיקר ככלי השיט המלחמתי של ערי המדינה ביוון. הטרירמות פותחו מסוג של גליאות שנקראו ביוונית פנטקונטורוס (pentekontoros; באנגלית - פנטקונטר, penteconter, ובעברית - אוניית חמישים), שבהן הייתה שורת משוטים אחת בת 25 משוטים בכל צד. בטרירמות סודרו המשוטים כך שניתן היה ליצור שלוש שורות של משוטים בכל צד. טרירמות היו ספינות המלחמה העיקריות בים התיכון מהמאה ה-7 לפנה"ס עד המאה ה-4 לפנה"ס.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור
לא ברור מתי החל השימוש בטרירמות, לא רק בגלל האזכורים החלקיים והפזורים של הטרירמות בכתבים היווניים העתיקים, כמו אצל הרודוטוס ותוקידידס, אלא גם בגלל תהליך ההתפתחות של הטרירמה, תהליך שעדיין אינו מובן במלואו.
לפי תוקידידס, הטרירמה הראשונה נבנתה על ידי אמינוקלס מקורינתוס בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ואולם עובדה זו מוטלת בספק. הרודוטוס מציין שהמלך המצרי, פרעה נכה (אחד מפרעוני מצרים בשושלת ה- 26, שלט מ-610 לפנה"ס עד 595 לפנה"ס) בנה טרירמות בנילוס, לשיט בים התיכון, וטרירמות נוספות נבנו בים האדום לשירות באוקיינוס ההודי. ידוע לנו שלפרעה נכה היו קשרים קרובים עם יוון, ובמיוחד עם קורינתיה; ייתכן ששם למדו המצרים את תכנון הטרירמות.
ידוע לנו שהטרירמות לא השתתפו בקרב ימי באופן מעשי עד לשנת 525 לפנה"ס; בשנה זו, לדברי הרודוטוס, שלח פוליקרטס, שליט סאמוס, 40 טרירמות להשתתף בפלישה משותפת למצרים. כנראה שפוליקרטס היה הראשון שעשה את השינוי מגליאות הפנטקונטר (ראו ערך: גליאה) לדגם המתקדם יותר, הטרירמה.
[עריכה] מבנה הטרירמה וביצועיה
קרבות ימיים, בתקופה שבה החלה הטרירמה להיכנס לשירות, היו מורכבים בעיקר מניסיון של כל אחת מהספינות לנגח את ספינת היריב, כך שלא תוכל לתמרן, ואז ניתן יהיה להשתלט עליה. כדי לבצע מהלך כזה, היו הספינות צריכות להיות מהירות ובעלות כושר תמרון טוב; כדי להשיג את שתי התכונות הללו, הספינות היו צריכות להיות בעלות מספר רב של חותרים (יותר משוטים – יותר מהירות), אך קצרות וצרות ככל האפשר (ספינה ארוכה ורחבה מתמרנת פחות טוב). הגליאה שקדמה לטרירמה, הפנטקונטר, הייתה באורך של כ – 35 מטרים, והיו בה 25 משוטים מכל צד (ומכאן שמה); זה היה האיזון המיטבי בין אורך ומספר חותרים. הטרירמה הייתה פריצת דרך במובן זה, שאפשרה בניית ספינות מהירות יותר, בלי להאריך אותן מעבר לגודל זה.
בניית הטרירמות הציבה אתגרים רבים בפני בוני הספינות של ימי קדם. עד לאחרונה היה מי שסבר שלא ניתן היה, בעת העתיקה, לבנות גליאות בעלות שלוש שורות משוטים; ההנחה הייתה שהכוונה במושג "שלושה" היא למספר החותרים על כל משוט, או לשלוש קבוצות של חותרים, בקדמת האונייה, באמצעה ובחלקה האחורי.
האתגר העיקרי בבניית הטרירמה היה השמירה על יציבותה של הספינה. הוספת שורה שלישית של חותרים משמעה הגבהה של הספינה, ולפיכך ערעור יציבותה; בעיה זו נפתרה על ידי הוספת השורה השלישית לרוחב, ולא לגובה, כלומר: השורה העליונה של החותרים ישבה במעין מרפסת, "מלברית" (מלשון "מלבר", מחוץ) ברוחב כ – 60 ס"מ, שבלטה במישור האופקי משפת הגליאה. השורה התחתונה של החותרים ישבה נמוך מאד, בערך חצי מטר מעל גובה המים; המשוטים שלהם בלטו החוצה דרך צוהר, שהיה אטום (חוץ מהחור של המשוט) בעור, כדי למנוע חדירה של מים. החותרים ישבו בצפיפות רבה, כדי לחסוך מקום וגובה; אריסטופנס מעיד על התנוחה הלא-נוחה של החותרים.
טרירמה אתונאית הייתה באורך של כ-35 מטרים, וברוחב כ-5 מטרים. צוותה מנה כ – 200 איש, מתוכם 170 חותרים, מפקד, 10 חיילים (נחתים), ועוד 20 אנשי צוות נוספים (קצינים ואנשי מינהלה). בשורה העליונה ישבו (בכל צד) 31 חותרים שנקראו תראניטים (thranites), עם משוטים באורך כ-4 מטרים; בשורה האמצעית ישבו (בכל צד) 27 חותרים שנקראו זיגיטים (zygites), שאחזו במשוטים באורך כ-3 מטרים, ובשורה התחתונה ישבו בכל צד 27 חותרים שנקראו תלאמיטים (thalamites), ולהם משוטים באורך כ-2 מטרים. מפקד הטרירמה נקרא "טריאראכוס" (trierarchos); הוא עצמו לא היה איש ים, אלא אזרח אתונאי עשיר, שנבחר בהטלת גורל לממן את בנייתה וציודה של הטריארה והיה המפקד הקרבי שלה. ההשטה ממש של הספינה הייתה באחריות ה"קיברנטס" (kybernetes), רב-חובל, קברניט.
יש מי שחולקים על נתונים אלו, בעיקר על אורך המשוטים. בוני הטרירמה אולימפיאס (Olympias, ראו להלן) בנו טרירמה שכל המשוטים בה היו באורך שווה, בכל השורות; טרירמה זו הגיעה, במבחני שיט שנערכו במשך מספר שנים, למהירות מרבית של מעל 10 קשרים.
שתי השיטות העיקריות בהן נקטה הטרירמה בקרב היו ניגוח דופן ספינת האויב, וניסיון לשבור את משוטיה; ניסיון זה היה נעשה על ידי צבירת מהירות והתקדמות במקביל לאוניית האויב, ואז הרמת המשוטים ודריסת משוטי ספינת האויב, תוך גלישה בכוח המהירות שנצברה. אלו היו תמרונים מסובכים שדרשו מיומנות רבה וריכוז רב; אפילו חותר לא מקצועי אחד עלול היה לשבש את כל הקצב. צוותי הטרירמות עברו אימונים ארוכים וקשים; החותרים לא היו עבדים, אלא אזרחים חופשיים של ערי המדינה, בדרך כלל מהשכבות הנמוכות יותר כלכלית, שזכו למשכורת נאה על שירותם. במקרי חירום, כאשר גויסו עבדים לחתירה בטרירמות, הם בדרך כלל שוחררו מעבדותם לפני שהוכנסו לאוניות. צוות הטרירמה, אם כן, חש עצמו שותף פעיל להישרדות עיר המדינה, והיה ניתן לסמוך עליהם שיתאמנו בקפדנות ושבקרב ימלאו את תפקידם באופן מלא.
כאמור, הטרירמות היו גבוהות למדי, והיו מועדות לנטיות חדות בציר האורך של האונייה, במיוחד במזג אוויר קשה. הטרירמות היו מצוידות במפרשים, שקופלו לפני קרב, אך למרות זאת הן לא התאימו למסעות ארוכים, בגלל הצפיפות הרבה שבה ישב הצוות; רק אם היה בדרך חוף ידידותי ללינת לילה, היה ניתן לבצע הפלגה ארוכה יותר. הבעיה הייתה קשה עוד יותר בשל העובדה, שהטרירמות לא נשאו עימן מים לשתייה. היו לעתים טרירמות שנוצלו להובלת משאות, אך בדרך כלל שימשו למטרה זו ספינות מפרשים, שנקראו ספינות עגולות (roundships) בשל יציבותן הרבה יותר.
בוני הספינות והמלחים בימי קדם לא ידעו איך להגן על הספינות בעזרת מריחתן בזפת, והעץ שממנו היו עשויות הספינות נעשה ספוג יותר ויותר במים ככל שעבר הזמן. ככל שהיה העץ רווי יותר במים, שקעה הספינה יותר ויותר, והיה צורך בהשקעת אנרגיה רבה יותר בהנעת הטרירמה ובתמרונה. לכן היה חיוני שהספינות תהיינה מחוץ למים ככל שניתן, כדי לאפשר לעץ להתייבש. דבר זה נעשה על ידי העלאת הספינה לחוף, על רציף אבן שנקרא נאוסויקי (neosoikoi - מחסי האוניות). רציפים רבים כאלה נמצאו בפיראוס. בעת מסע היו הצוותים משתדלים להעלות את הספינות לחוף בעת חנייה.
לפי עדויות שונות, הטרירמות היו מסוגלות להגיע למהירות מרבית של כ – 11.5 קשרים (בערך 21 קמ"ש), למשך פרקי זמן קצרים, מעין ספרינטים. הטרירמה הייתה יכולה להגיע למהירותה המרבית תוך 30 שניות ולפנות ברדיוס פנייה באורך הטרירמה. הטרירמה הייתה יכולה להפליג שעה ארוכה במהירות 7 קשרים (בערך 13 קמ"ש).
[עריכה] טקטיקה
בעת קרב, היו לטרירמות מגוון של טקטיקות לחימה. שיטה אחת נקראה ביוונית פריפלוס (periplous) – "לשוט מסביב" – הקפת האויב כדי לתקוף אותו מאחור, בירכתיים – נקודת התורפה של הטרירמה. שיטה אחרת נקראה דייקפלוס (diekplous) – "להפליג דרך" – התקפה מרוכזת שנועדה לשבור את מערך האויב, לעבור דרכו ולחזור לתקיפה מאחור; וקיקלוסיס (kyklosis) – מעגל – טקטיקה הגנתית, שבה נערך הצי במעגל, כדי להתגונן מפני תקיפה בשיטות הקודמות. בכל השיטות הללו, היכולת להאיץ במהירות, לחתור במהירות, ולפנות בחדות רבה יותר מהאויב הייתה קריטית.
בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס החל המאבק בין ערי המדינה היווניות ובין ממלכת פרס, שבה מלכו דריווש הראשון וחשיארש הראשון, הידוע גם בשמו היווני כסרכסס, ומזוהה כאחשוורוש של מגילת אסתר. מלכי פרס שכרו ספינות מהערים הפיניקיות שהיו תחת שלטונם.
היוונים הביסו את כוח הפלישה הראשון בקרב מרתון בשנת 490 לפנה"ס, אך היה להם ברור שלאורך זמן לא יוכלו לעמוד מול הצבא הפרסי בקרבות יבשתיים. כשנודע ליוונים שכרכסס מרכז צבא פלישה עצום באסיה הקטנה, החלו ערי המדינה היווניות בהרחבת הציים שלהן: תמיסטוקלס, ממנהיגיה של אתונה, החל תוכנית לבניית 200 טרירמות בשנת 482 לפנה"ס, וכנראה שהתוכנית עלתה יפה, שכן בקרב סלמיס, שנערך שנתיים לאחר מכן, בשנת 480 לפנה"ס השתתפו, כמדווח, 150 טרירמות אתונאיות, שהיו שותפות לניצחון היווני על צי הפלישה הפרסי.
טרירמות לחמו בקרבות הימיים של המלחמות הפלופונסיות, כולל קרב איגוספוטאמוי, (Aigospotamoi), שחתם את תבוסתה של אתונה בידי ספרטה ובעלות בריתה.
[עריכה] התפתחות הטרירמה
בתקופה ההלניסטית נדחקה הטרירמה על ידי גליאות גדולות יותר, כמו הקווינקוורמה, חמש חתרית (ראו בערך גליאה, "קווינקורמות ופולירמות"). גליאות אלו הופעלו על ידי מספר רב יותר של חותרים, אך לא נוספו להן משוטים; ההבדל היה בכך, שהיו יותר חותרים לכל משוט. הסיבה להתפתחות זו הייתה נעוצה במבנה הגליאות: חרטומן של הספינות חוזק בשריון כדי שיעמדו בנגיחות של ספינות אויב. הדבר הוסיף למשקלן, וחייב, מאידך, ספינות כבדות יותר כדי שיוכלו לנגוח בהצלחה ביריב ולבקוע את שריונו. המשקל העודף חייב הוספת יותר חותרים לכל ספינה, וכנראה שהדבר הביא לכך שלא היו מספיק חותרים מיומנים, והיה צורך להכניס לשירות גם חותרים פחות מאומנים. העובדה שהצוותים היו פחות מיומנים הביאה גם לשינוי בטקטיקה, והקרבות נשענו יותר על טקטיקות של השתלטות על ספינת האויב (boarding), ושימוש בגליאה כפלטפורמה לבליסטראות.
למרות הפעלתן של הקווינקרמות, טרירמות וספינות קטנות יותר עדיין הופעלו. מדינות קטנות ועניות יותר הפעילו טרירמות ככלי השיט העיקרי, אך גם בציים גדולים יותר הופעלו הטרירמות כספינות עזר, שהיו יעילות לדי נגד ספינות גדולות יותר, שהיו כבדות ומסורבלות יותר מהטרירמות.
עם עליית כוחה של רומא, ושליטתה המוחלטת בים, הפכו הספינות הגדולות יותר למיותרות. בצי הרומי היו מעט ספינות כאלה, ועיקר הצי היה בנוי סביב טרירמות שהיו דומות מאוד לטרירמות האתונאיות, וסביב ספינות קלות יותר, שקראו ליבורנות, מכיוון שהועתקו מספינותיהם של תושבי ליבורניה, חבל ארץ הנמצא בקרואטיה של היום; בני עם זה נודעו אצל הרומאים כשודדי ים, שפשטו בכל רחבי הים האדריאטי. ספינותיהם היו גליאות קטנות וקלות יותר, בעלות שנתי שורות משוטים, ולאור הצלחתן העתיקו אותן הרומאים. יחד עם הדמיון לטרירמות, היה הבדל בין הספינות היווניות לרומאיות; מספר החיילים שנשאו הטרירמות הרומאיות היה גדול משמעותית מזה שנשאו הספינות האתונאיות. מכל מקום, השליטה הרומאית המוחלטת הפכה למעשה את הצורך באניות מלחמה גדולות למיותר; עד שנת 325 לא היו יותר גליאות בעלות משוטים בים התיכון.
[עריכה] שחזור
כותבים עתיקים טענו לביצועים מדהימים של הטרירמה, ביצועים שחוקרים בני זמננו הטילו בהם ספק. בשנים 1985 – 1987 בנתה מספנה בפיראוס, במימון בריטי ובייעוץ היסטוריוני וארכיאולוגי, העתק של טרירמה אתונאית, שנקראה אולימפיאס (Olympias).
צוותה של אולימפיאס מנה 170 חותרים וחותרות, מתנדבים כולם. בשנת 1988 הגיעה אולימפיאס למהירות של 9 קשרים (17 קמ"ש), ביצעה פנייה של 180 מעלות תוך דקה אחת במעגל שרוחבו לא עלה על פי שניים וחצי מאורך האונייה. אלו תוצאות טובות, שהושגו בידי צוות לא מיומן, והדבר מצביע על כך שייתכן והתיאורים הקדומים, שהתייחסו לביצועיהן של טרירמות בעלות צוות מנוסה ומאומן היטב לא היו מוגזמים. האולימפיאס יצאה לכמה הפלגות במשך השנים הבאות, ובשנת 2004 שימשה להובלת הלפיד האולימפי כחלק מפתיחת אולימפיאדת אתונה.
השחזור הוכיח, כאמור לעיל, את מה שהיה מוטל בספק, לגבי מבנה הטרירמה, והראה שהחותרים ישבו במבנה מדורג, בשלושה סיפונים, כאשר לכל משוט חותר אחד. התנאים באוליפיאס היו צפופים למדי, אך מכיוון שבני אדם כיום גבוהים בממוצע בכ-6 ס"מ מהיוונים הקדמונים, ניתן להניח שבטרירמה הקדומה הצפיפות הייתה נמוכה. מכאן, שההישגים שהשיגו חותרים מודרניים בישיבה צפופה ולא נוחה, יהיו נמוכים לעומת הישגיהם של החותרים הקדמונים שישבו בנוחות רבה יותר, ומכאן, שוב, שיש בסיס לקבל את התיאורים על שיאי המהירות הקדומים.
