פיניקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של לבנון

לבנון בעת העתיקה - הפיניקים מהכיבוש הערבי עד לשלטון הממלוכים (634 - 1516) שלטון עות'מאני (1516 - 1832) שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832 - 1840) הקאימקאמיות (1840 - 1861) המרד ותוצאותיו (1861 - 1914) יצירת לבנון הגדולה (1914 - 1943) לבנון הגדולה עצמאות לבנון הגדולה (1943 - 1975) מלחמת האזרחים השנייה (1975 - 1990) הסדר הסורי בלבנון (1990 - 2005)

לבנון

פניקיה היא שמה היווני של רצועת החוף המשתרעת בין ארוד, צפונית לצידון שבחוף הלבנון, ועד העיר עכו שבארץ ישראל. תושבי האזור בזמן העתיק נמנו בספר בראשית בין עמי כנען, אך עולה כי לא היו מדינה אחת אחידה אלא קבוצת ערי מלך, ברוב המקרים יריבות זו לזו.

ספר בראשית מחלק את הפיניקים לשתי קבוצות עיקריות:

• הערקי, הסיני, הארודי והצימרי ששכנו מצפון לצידון. התנ"ך מבדיל אותם מהכנענים.

• תושבי רצועת החוף מדרום לצידון. "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה" (בראשית י, יט), כלומר מצידון דרומה. קבוצה זו היא לפי ספר בראשית כנענית.

גם בכתבי אוגרית הפיניקים מוזכרים כעם כנעני. נראה על פי כן כי הייתה קרבה, אם לא זהות, במוצאן של שתי הקבוצות.

יורדי ים פיניקים הם שהקימו את המושבה קרת חדשת (העיר החדשה), אותה כינו הרומאים קרתגו. מושבה זו הייתה מהיריבות המרות של רומי וממנה יצא למסע המלחמה שלו חניבעל. הסנטור הרומי קאטו הזקן נהג לסיים כל נאום שלו בכל נושא שהוא במילים: "ומלבד זאת, את קרתגו צריך להרוס".

תוכן עניינים 1 מוצא הפיניקים 2 מקור השם 3 דת הפיניקים 4 הכלכלה הפיניקית 5 האלפבית הפיניקי 6 היסטוריה של הפיניקים 6.1 התקופה המקראית 6.2 מהתקופה הפרסית ועד הכיבוש הערבי 7 הפיניקים וממלכות ישראל ויהודה 8 המושבות הפיניקיות 8.1 רשימת מושבות חלקית 8.2 הפיניקים כיום 9 ראו גם 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] מוצא הפיניקים

הדעה הנפוצה כאילו הפיניקים הם אחד מגויי הים או בני תערובת עם גויי הים הופרכה לאחרונה. הן לגברים בלבנון והן לחלקים מאוכלוסיית תוניסיה, שהייתה מושבה פיניקית, יש כרומוזום y מטיפוס m89 או m172 שדומה לזה של אוכלוסית המזרח התיכון שמוצאה כנעני או דומה. בעוד לעמים ממוצא איגיאי או מינואי, שהם אבות גויי הים יש גנטיקה שונה.

[עריכה] מקור השם

בשפה היוונית פיניק הוא ארגמן אדום. הפיניקים היו עם של יורדי ים סוחרים, ואולי קיבלו שם זה מאחר ומכרו בדי ארגמן יקרים.

גרסה אחרת היא הכינוי המצרי פנח'ו, המתייחס לתושבי חבל ארץ זה. פירוש המילה הוא נגרים. אולי הכוונה לבוני ספינות עץ, על שום היות הפיניקים יורדי ים.

במקרא מכונים הפיניקים 'צידונים'.

בכל אופן הפיניקים לא קראו לעצמם כך אלא על שמות הערים מהם הגיעו.

[עריכה] דת הפיניקים

הפיניקים היו עובדי אלילים. דתם לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר. בעיר ארוד היה האל דגון, אולי אותו דגון שמוכר לנו מהפלשתים. בעיר גבל הייתה בעלת-גבל, בצידון אשמן, ובצור מלקרת.

בתקופה ההלניסטית מופיע האל בעל-שמם (בעל השמים), שנראה שהובא על ידי ספנים פיניקים ממסעותיהם והוא זהה כנראה לזאוס ההלניסטי. הוא משמש כאל השמש ואלוהי השמים. לצידו שולטים האלים בעל-מדגה ובעל-צפון.

המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות: דביר, היכל ואולם. נראה כי מקדש שלמה הראשון נבנה בעצם בתבנית מקדש פיניקי, ועל כן אולי השימוש הרב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור.

אלת האהבה הפיניקית נקראה אשתן.

[עריכה] הכלכלה הפיניקית

הפיניקים, יושבי החוף, היו בעיקר דייגים וסוחרים ימיים. הם יצאו סחורות כנעניות ובהן כלים ואריגים. הפיניקים הקיפו את אפריקה בדרך הים הרבה לפני מגלה הארצות בארתולומיאו דיאס (על פי הרודוטוס). בכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם. צוות של ספינה כזו הורכב מכמה עשרות גברים פיניקים חזקים, לא עבדים, ונקרא חבר (habar), כלומר חבורה.

הם עסקו בסחר בעץ משובח מארזי הלבנון. שלמה המלך רכש קורות עץ עבור בית המקדש שבנה, וכנראה שגם בארמונות ובתי פאר נעשה שימוש בעצים אלו. העצים שימשו גם לבניית ספינות המשוטים מרובות החותרים ששימשו את הפיניקים במסעותיהם.

הפיניקים סחרו גם במתכות יקרות שיבאו מאיי הים התיכון ומאירופה.

הפיניקים נחשבים לממציאי הזכוכית העשויה מחול. בערי הפיניקים יצרו כלי זכוכית צבעונית אופיינית ויצאו אותם. כן נפוצה בערי הפיניקים תעשיית עיבוד בדים וצביעתם, ותעשיית צורפות בזהב, באבני חן ובשנהב. חשוב לציין כי חומרי הגלם יובאו לפיניקיה ממקומות אחרים, עובדו והתוצרת המוגמרת יוצאה. זהו תהליך כלכלי שלא היה נפוץ בתקופה זו.

[עריכה] האלפבית הפיניקי

ערך מורחב – אלפבית פיניקי

מלבד תרומתם לפיתוח המסחר באגן הים התיכון, הפיניקים הם בין העמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, כיוון שהאלפבית שפיתחו הוא הבסיס לאלפבית המודרני. הכתב העברי העתיק קרוב מאוד לכתב הפיניקי. האלפבית העברי המודרני, שמקורו בארמית, קרוב אף הוא לכתב הפיניקי. כמו כן נגזרו מהכתב הפיניקי האלפבית הערבי והיווני, שממנו נוצרו גם האלפבית הלטיני (מערבי) והקירילי (רוסי).

[עריכה] היסטוריה של הפיניקים

ישוב רצוף התקיים בחבל פיניקיה כבר לפני תקופת הברונזה. תעודות מצריות קדומות, מתקופת השושלת השנייה, מזכירות את העיר גבל. בכתבי המארות (ראה היסטוריה של מצרים העתיקה), מהמאה ה-19 וה-18 לפנה"ס מזכירות את פיניקיה כחבל הארץ החשוב ביותר בכנען. בכתבים אלו מוזכרות כבר הערים אולזה, ערקת, גבל, צור ועכו.

בכתבי תחותימס השלישי החופים הפיניקים מוזכרים כחלק משטחי השליטה המצרית, וחופי פיניקיה שימשו למעגן הצי המצרי. התקיימה תנועה וקשר גומלין בין פיניקיה למצריים ועדות לכך היא ששליש ממכתבי תל אל עמארנה מקורם בחוף הפיניקי.

בשנים 1,200 עד 1,000 לפנה"ס ובעיקר בתקופתו של רעמסס השלישי חדרו גויי הים אל חופי כנען ופגעו בכוחה של מצרים באזור. בכתבי יוטסינינוס מסופר על מלך אשקלון שכבש את העיר צידון, החריבה ותושביה נמלטו לצור.

בשנת 1,100 לפנה"ס בקירוב ערך מלך אשור, תגלת פלאסר הראשון, מסע לחופי פיניקיה. בתעודותיו הוא מזכיר את הערים ארוד, צמר, גבל (היום ג'בייל) וצידון. נראה כי לא הדרים מכאן עוד כי העיר צור לא מוזכרת, בעוד בתעודות מצריות של ון-אמון (1,080 לפנה"ס) צור דווקא כן מוזכרת, ועל כן ברור כי הייתה קיימת בזמן זה.

[עריכה] התקופה המקראית

בתקופה זו גם החלה מערכת היחסים הפוליטית והמסחרית של הפיניקים עם ממלכת ישראל. מספר מקורות כי חירם מלך צור חתם על ברית עם שלמה המלך, אם כי אנשי ביקורת המקרא, טוענים כי הדבר לא קרה מעולם.

ייתכן כי הפיניקים שהוזכרו כקבוצה של ערים התאחדו בתקופה זו (1,000-800 לפנה"ס) תחת שלטון מרכזי אחד, שכן המלך הפיניקי אתבעל, שמלך במקביל לעמרי ואחאב, נקרא מלך צידונים, וזאת למרות שמקום מושבו בצור. הוא יסד גם את העיר בתרון, מצפון לגבל, ועל כן כנראה שהעיר גבל, שנמצאת מצפונית לצור, הייתה תחת שליטתו גם היא.

בשנת 877 לפנה"ס ביקר מלך אשור, אשורנסרפל בערי הפיניקים, והללו החלו לשלוח לו מתנות כהוקרה על פטרונותו והגנתו עליהן.

בתקופת המלך האשורי תגלת פלאסר השלישי (745-727 לפנה"ס), הייתה המדיניות האשורית סיפוח מוחלט של אזורים כבושים, והפיכתם לפחוות, יחד עם הגליה של בני המעמד הגבוה המקומיים. העיר צור הפכה לפחווה אורית בשם סימירה, ואילו הערים הפיניקיות האחרות זכו לאוטונומיה מנהלית, כנראה בשל קשרי המסחר שלהן עם אשור.

סרגון השני (722-705) הטיב עם ממלכת הפיניקים המאוחדת ונתן לה חופש רב, אך לאחר מותו התמרדה צור והוענשה על ידי סנחריב. סנחריב נתן לצידון עצמאות כדי להדגיש את מעמדה החדש והנחות של צור. המלך אסרחדון (681-669 לפנה"ס), לא ראה בעין יפה את החופש היחסי של ערי הפיניקים, הוא תקף את צידון והחריבה, והקים עיר חדשה על חורבותיה. את צור הוא העניש על קשריה עם מצרים בכך שביטל את הברית איתה. אשורבניפל (668-627 לפנה"ס), גם הוא נקט יד קשה נגד הפיניקים בעיקר בשל חששו להתקרבות בינם לבין מצרים. הוא פגע קשה באנשי עכו, והעניש גם את העיר אוסו (usu).

עם נפילת האימפריה האשורית ניסתה צור להתמרד נגד בבל, נבוכדנצר לא הצליח להכניעה גם לאחר מצור של 13 שנה. בסופו של דבר הסכימה צור לסור למרותו של המלך ללא כניעה.

[עריכה] מהתקופה הפרסית ועד הכיבוש הערבי

בתקופה הפרסית (החל מ-538 לפנה"ס) היו הפיניקים בעלי ברית קרובים של הפרסים בעיקר משום שהפרסים עשו שימוש בשירותי הצי הפיניקי. המלך כורש בנה ארמון בצידון, וסיפח לשליטת הפיניקים שטחים רבים, מהם בארץ ישראל, כמו דור, יפו ועד אשקלון.

המיסים הכבדים הביאו את צידון להתמרד נגד ארתחשסתא השלישי (346 לפנה"ס) אשר דיכא ביד קשה את המרד, ובכך הביא את הצידונים לשיתוף פעולה וכניעה מהירה לפני אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס), בעוד צור עמדה במצור כבד ואחר כך נכנעה.

ערך מורחב – המצור על צור (332 לפנה"ס)

לאחר מותו של מוקדון, בתקופת ממלכות הדיאדוכים עברה רצועת החוף פעמים מספר מיד ליד, בשל רצונם של שליטי בית סלאוקוס ושליטי בית תלמי להשתמש בנמליה המפותחים של פיניקיה למסחר. לאחר מאבק פנימי במשך כ-40 שנים, נפלה פיניקיה לידי בית סלואקוס. המאה האחרונה של השלטון סלואקוסי בפיניקיה התאפיינה בחוסר יציבות, שבסופה כבש גנאיוס פומפיוס מגנוס את סוריה ופיניקיה וסיפחן לאימפריה הרומאית ב-63 לפנה"ס.

לאחר הכיבוש הרומאי מסר אנטוניוס את כל רצועת החוף, ממצרים ועד לחופי הלבנון, לקליאופטרה מלכת מצרים. רק הערים צור וצידון שמרו על עצמאות.

במשך התקופה הרומית הלכו ממלכות הפיניקים והתפוררו עד שנעלמו כליל, מלבד מושבת הפיניקים הגדולה, החזקה והחשובה קרתגו, שהפכה ליריבה מרה של הרומאים.

עם חלוקתה של האימפריה הרומאית לשניים לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון ב-395, הפכה פיניקיה לחלק מהאימפריה הביזנטית. תחת השלטון הביזטני, שגשגו בירות, תוק וצידון במשך יותר ממאה שנים. אולם מספר אסונות טבע במאה השביעית שהרסו את הערים בעלבק ובירות, שחיתות השלטון הביזנטי והמיסים הכבדים שהוטלו על התושבים החלישו את האימפריה. תקופת חוסר יציבות וחולשה זו, הפכה את האימפריה הביזנטית ופיניקיה לטרף כל עבור הכיבוש הערבי-מוסלמי.

[עריכה] הפיניקים וממלכות ישראל ויהודה

היחסים בין הפיניקים לממלכות ישראל ויהודה היו ידידותיים וטובים, ואין אזכורים בתנ"ך לעימות כלשהו בין ישראל לפיניקים. המלך אחאב נשא לאשה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור על היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין הצדדים.

בספר שופטים א' נאמר ששבט אשר ישב בקרב הצידונים בין צידון לעכו, ולא ידוע על עימות או חיכוך בין שני העמים. בברכת יעקב לאשר ולזבולון, שנראה שלא נכתבה בימי יעקב, נאמר ששני שבטים אלו יושבים לחוף ימים ועל זבולון נאמר ש"ירכתו על צידון". משתמע ששבטים אלו חיו לצד הפיניקים ולא במקומם.

יש עדויות מרומזות על כך שצור הציקה לשבטי ישראל, ובשופטים י' מוזכרים הצידונים בין אלו ש"לחצו את ישראל". אלו כנראה מקרים מקומיים שאינם מעידים על הכלל.

בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלי ברית ממש עם ממלכות ישראל. בבנין בית המקדש הועסקו אומנים פיניקים שהיו הטובים בתחומם, חרשי עץ, חרשי ברזל וחרשי מתכת.

יחד עם התועלת הכלכלית הרבה והתרומה התרבותית שהביאו הפניקים חדרו לארץ גם השפעות דתיות אליליות, עד כדי הנהגת פולחן הבעל בממלכת שומרון. המלכה איזבל כנראה דבקה בדתה ורדפה את נביאי אלוהי ישראל.

לאחר מפלת בית עמרי הורעו היחסים עם הפיניקים.

כיום, ניתן למצוא קברים פיניקיים בגבול הצפון של מדינת ישראל, בין היתר בקיבוץ גשר-הזיו, שם נמצאים שרידים רבים.

[עריכה] המושבות הפיניקיות

מהמאה התשעית לערך ועד המאה השישית לפנה"ס, התפשטו הפינקים,כתוצאה מתרבותם כיורדי ים מובהקים, ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים, התיישבו והקימו תחנות מסחר תחילה בקפריסין, ומשם לאיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה המושבה המפורסמת והחזקה ביותר שלה קרת חדשת), ספרד, והחוף הצפון מערבי של אפריקה.

התאריך המשוער לתחילת תהליך הקולוניזציה הזה הזה הוא בקירוב ראשית המאה התשיעית, בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים תחת שלטון המלך אתבעל.

תחילה היו המושבות הללו לא יותר ממקומות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות, כמו גם נקודות מוצא לחיפוש חומרי גלם טובים וסחירים. בשנת 814 לפנה"ס קמה קרתגו, ששמרה על קשר הדוק עם ערי האם שלה, והעלתה קורבנות למקדש מלקרת בצור, עד חורבנה הסופי בשנת 146 לפנה"ס.

[עריכה] רשימת מושבות חלקית

• קפריסין
  • כיתיון
• סיצליה
  • פונרמוס (פאלרמו של ימינו)
  • ליליבאון
  • מוטיה
• סרדיניה
  • נורה
  • תרוס
• צפון אפריקה
  • קרתגו
  • אוטיקה
  • לפטיס הקטנה
  • מגנה לפטיס
  • היפו רגיוס
  • האדרומטום
  • תאפסוס
• ספרד
  • גדיר (קדיס)
  • קרת חדשת (קרתגו נובה, קרטחנה) מושבה מאוחרת
• החוף האטלנטי של צפון אפריקה
  • ליקסוס
  • טנג'יר
  • מוגאדור

[עריכה] הפיניקים כיום

צאצאיי הפיניקים נמצאים כיום בין העמים שחיים באזור חופי הים התיכון הלבנונים, התושבים של צפון תוניס, תושביי מלטה והספרדים.

[עריכה] ראו גם

• קרתגו

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פניקיה והפניקים (באנגלית)