אליעזר ליבנה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אליעזר ליבנה | |
|---|---|
 |
|
| תאריך לידה | 2 בדצמבר 1902 |
| תאריך פטירה | 1 במרץ 1975 |
| כנסות | 2 - 1 |
| סיעות | מפא"י |
| תפקידים בולטים |
חבר בועדת החוץ והביטחון |
אליעזר ליבנה (2 בדצמבר 1902 - 1 במרץ 1975), איש ציבור, עיתונאי, ופובליציסט, חבר כנסת, מראשי האקטיביסטים במפא"י, פעיל למען פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, ומראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] תחילת הקריירה הציבורית
ליבנה (ליבנשטיין במקור) נולד בעיר לודז' בפולין. מאורעות מלחמת העולם הראשונה הביאו את משפחתו לעקור לעיר רוסטוב שעל נהר הדון. בשנת 1920, בתקופת העלייה השלישית, עלה לארץ ישראל ועבד כפועל בסלילת כבישים. לאחר מכן החל בפעילות ציבורית במסגרת תנועת הפועלים "אחדות העבודה", ובשנת 1923 נבחר כמזכיר מועצת פועלי חיפה. באותה שנה הצטרף לקיבוץ עין חרוד שבו היה חבר במשך שנים רבות. מ-1928 עד 1930 ולאחר מכן מ-1933 עד 1935 היה שליח ההסתדרות בגרמניה. במסגרת זו היה פעיל בתנועת "העברה" שסייעה ליהודי גרמניה הנרדפים להעביר את רכושם לארץ ישראל. ליבנה חווה את עליית הנאציזם והסיק את מסקנותיו. כל ימי חייו התנגד למשטרים טוטליטריים מכל סוג שהוא, כגון משטרו של סטלין שעורר אהדה בקרב רבים בתנועת הפועלים בארץ ישראל.
[עריכה] בשירות ההגנה
במרץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, כתב ליבנה עם אלעזר גלילי מזכר ובו קבע כי לאור ההתפתחויות הבינלאומיות הצפויות תלוי עתידו של היישוב העברי בארץ ישראל בהפיכת ארגון "ההגנה" ל"אורגניזציה צבאית - חיל שדה עברי", שייתן תוקף ועוצמה למדיניות הפוליטית של הגופים האזרחיים ביישוב [1]. ליבנה וגלילי צפו כמה תרחישים לעימות צבאי עם הערבים לאור הגבלת המעורבות הבריטית עקב ההתרחשויות במישור הצבאי הבינלאומי. כן צפו ליבנה וגלילי כי במצבים מסוימים עשוי כוח זה להכריע את הכף בקרבות הצפויים להיערך בין בריטניה ובין איטליה במזרח התיכון [2]. התזכיר נשלח על ידי חיים ויצמן לאישים שונים, ובהם קפטן לידל הארט, תחת הכותרת "מקומה של ארץ ישראל העברית במסגרת ההגנה בקיסרות במזרח התיכון" [3], וגם למרכז מפא"י, אך לא נפל על אוזניים קשובות ולא הצליח להביא למפנה חיובי במדיניות הבריטית ערב קבלת הספר הלבן בשנת 1939. עם זאת, נראה שתזכיר זה שיקף במידה רבה את הלוך הרוחות בקרב מפקדי "ההגנה" ומנהיגי היישוב בעת עריכתו [4].
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפך ליבנה לאיש הסברה מרכזי בשירות "ההגנה" ומפא"י, ולצד אלעזר גלילי וגרשון ריבלין היה פעיל בהקמת עיתון צבאי מקצועי - "מערכות". העיתון, שהוקם ביוזמת דוד בן גוריון, החל לצאת לאור בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא היווה בימה מקצועית לחומר איכותי מתורגם לצד מאמרים מקוריים בנושאים צבאיים [5]. בה בעת שימשה מערכת העיתון כמחלקת ההסברה הבלתי חוקית של ארגון "ההגנה" [6]. עיתון זה הוציא 50 חוברות במהלך שנות פעילותו עד קום מדינת ישראל, והיה התשתית שעליו קמה ההוצאה לאור "מערכות" של משרד הביטחון, הפעילה עד היום.
בשנת 1940 הוציא ליבנה עיתון נוסף ושמו "אשנב" בשיתוף ברל כצנלסון. העיתון, בעריכת ליבנה, הפך לשופרם של חוג "האקטיביסטים" במפא"י ופעל שבע שנים, עד שהגדיש את הסאה בכך שפרסם מודעת אבל, ובה כרך את שמם של עולי הגרדום, אנשי האצ"ל: דב גרונר, דב רוזנבוים, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, שנתלו ב-16 באפריל 1947, עם שמם של חללי ההגנה: אהרון דוב, פנחס וייס, מנחם סאמט ומשה לרר, שנהרגו בפעילות במסגרת תנועת ההעפלה. אמנם לצד המודעה התפרסם מאמר שניסה לרכך את רישומה, ובו נאמר באשר לעולי הגרדום: "קרבנם האישי אינו יכול להעביר מן העולם את העובדה שהדרך בה הלכו אינה מועילה לעמם", אבל היא כללה את המשפט: "יזכור עם ישראל את בניו שנרצחו בידי מלכות הרשעה על סף המולדת, והועלו לגרדום בכלא עכו". אמירה זו גזרה גזירה שווה בין עולי הגרדום ובין חללי "ההגנה", מעשה שנחשב לבלתי נסבל בקרב הנהגת "ההגנה", שעיינה את האצ"ל - מודעת האבל הופיעה לאחר פירוקה של תנועת המרי העברי ומספר חודשים לאחר פיצוץ מלון המלך דוד וגררה ביקורת חריפה, וזו גרמה לסגירתו של "אשנב" [7].
הצלחה רבה יותר נחל הביטאון "בטרם", שנקרא תחילה "מלחמתנו" כשהוקם ב-1942. ליבנה היה עורך העיתון עד 1960, והעיתון שיקף את דעותיו בכל גלגוליו האידאולוגיים בשנים אלה [8]. ליבנה היה ידוע כנואם טוב ונשא דברים ברדיו, שהיה אז אמצעי התקשורת בעל ההשפעה הרבה ביותר. ליבנה היה פעיל גם בקול ירושלים שהופעל על ידי שלטונות המנדט, ובו נשא הרצאות בענייני היום, ובמערכת "קול ישראל", תחנת הרדיו הבלתי חוקית של ההגנה, שהחלה לפעול ב-1940. ליבנה וברל כצנלסון נמנו עם האחראים על תוכני השידור [9].
ימים אחדים לפני ההצבעה הגורלית במועצת העם על הקמת מדינת ישראל, ב-12 במאי 1948, נשלח ליבנה על ידי דוד בן גוריון אל מנחם בגין, כדי למסור לו כי הצהרותיו בעד הכרזת מדינה עברית אמנם מחזקות אותו, את בן גוריון, אך יהיה על בגין ועל אנשיו להיות כפופים לממשלה בראשות בן גוריון. בגין נענה לליבנה ונתן הצהרה כפי שהתבקש לעשות [10].
[עריכה] חבר הכנסת מטעם מפא"י
לאחר קום המדינה המשיך ליבנה בפעילותו הציבורית. הוא נבחר מטעם מפא"י לכנסת הראשונה ולאחריה לכנסת השנייה. בה בעת היה שותף לצד אחרים, ובראשם המתכנן אליעזר ברוצקוס, בהקמת "החוג לרפורמה התיישבותית" שקרא לפזר את האוכלוסייה בתכנון ההתיישבות, ולתת עדיפות לפריפריה על פני המרכז. בשתי הכנסות שבהן פעל בשנותיה הראשונות של המדינה היה חבר בוועדת החוץ והביטחון. כחבר כנסת נמנה עם חוגי הימין והאקטיביסטים במפא"י, ונקט קו פרו אמריקני חריף במאבק בין מפא"י ומפ"ם, שהתנהל סביב אופייה של מערכת היחסים עם ארצות הברית ועם ברית המועצות על רקע המלחמה הקרה. ליבנה נתן ביטוי לדעותיו אלה גם מעל דוכן הנואמים בכנסת. על דבריו של חבר הכנסת יעקב חזן, שאמר כי ברית המועצות היא מולדתו השנייה, הגיב ליבנה באומרו כי אין להפקיד תפקידי פיקוד צבאיים בידי אנשים שלהם יותר ממולדת אחת[11].
כחבר כנסת נקט ליבנה קו מדיני עצמאי שהעלה לעתים את חמתם של בכירי מפלגתו, וב-1952 קיבל נזיפה מסגן שר החוץ, אבא אבן, על כי נפגש עם שגריר פקיסטן בעת ביקור באומות המאוחדות[12]. לקראת הבחירות לכנסת השלישית התגלה כי ליבנה רכש דירה בירושלים. ככל הנראה הייתה הדירה מפוארת במושגי התקופה, וליבנה ספג ביקורת קשה מחברי מפלגתו על כך שסטה מהנורמה המקובלת של "הצנע לכת". ליבנה לא נבחר לכנסת השלישית, וזמן מה המשיך, זועף וממורמר, בפעילותו במזכירות מפא"י. ב-13 בנובמבר 1957 הודיע למרכז מפא"י כי הוא פורש מן המפלגה "בשל אישור החששות לגבי אופי המשטר השליט ותוצאותיו"[13].
[עריכה] המשטר החדש, הוועד לפירוז מנשק גרעיני והתנועה למען ארץ ישראל השלמה
ב-1958 חבר ליבנה לשמואל תמיר שהקים את תנועת "המשטר החדש", ששמה לה למטרה להילחם בשלטון מפא"י החד מפלגתי (במסגרת זו פעל גם ישעיהו ליבוביץ), אבל ב-1960 פרש מן התנועה. באותם ימים גובשה מדיניות הגרעין של ישראל. תומכי תוכנית הגרעין הישראלית, ובראשם דוד בן גוריון לצד שמעון פרס וארנסט דוד ברגמן, פעלו מאחורי הקלעים לקידום התוכנית. מולם התגבש חוג אחר ובו ליבוביץ וליבנה, שפעלו כדי למנוע את קידום התוכנית. החוג כונה "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" והוא החל לפעול בדצמבר 1960. החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל בעיתון ניו יורק טיימס גררה התייחסות פומבית ראשונה של בן גוריון לעניין זה. ליבנה היה הרוח החיה בוועד, בזכות קשריו הרבים ובעקבות פעילותו הביטחונית ארוכת השנים. כן חברו אל הוועד חברים לשעבר בועדה לאנרגיה אטומית שהתפטרו שנים אחדות קודם לכן בגלל שיתוף הפעולה הגובר והולך עם צרפת, שהיה בו כדי להעלות את פרויקט האטום על פסים מעשיים.
הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת, והוביל לדיון שקט בסוגיה בקרב כמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ובהם לוי אשכול, שהחליף את בן גוריון ב-1963, ובקרב מנהיגי מפלגות אחרות, כגון איש המפד"ל חיים משה שפירא, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, יעקב חזן ומרדכי בנטוב ממפ"ם ואנשי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון. אלון, במיוחד, היה קשוב לדברי הוועד ונחשב לאיש שלומו בממשלה.
ב-1963, עם עליית אשכול לראשות הממשלה ובלחץ של הנשיא האמריקני קנדי חל שינוי במדיניות, והפיתוח הגרעיני עבר לפעילות בפרופיל נמוך יותר. הדבר הסתייע גם בשל מצב מפלגתי שאליו נקלעו תומכי האופציה הגרעינית, ובהם בן גוריון ופרס. הם נדחקו לאופוזיציה פנימית בתוך מפלגתם, ולאחר מכן למפלגת האופוזיציה רפ"י, והדבר הביא להורדת הפרופיל של הפעילות הגרעינית של ישראל.
ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה - כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד מפעילותו. חוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם [14].
ליבנה נמנה עם החותמים על מכתב הייסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה והקדיש את שאר שנותיו למאבק למען דעותיו אלה. בספרו האחרון "ישראל ומשבר הציביליזציה המערבית" (1971) הביע דעות בזכות ארץ ישראל השלמה ובזכות התרבות היהודית המקורית הרחוקה מערכי המערב המנוונים. ספר נוסף ברוח זו -"בדרך לאלון מורה - הציונות בדרך אמונים", יצא בהוצאת גוש אמונים לאחר מותו.
ליבנה היה סופר פורה. בין השאר כתב את "ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית" (1961) ו"אהרן אהרנסון - האיש וזמנו" (1969). ליבנה נמנה עם כותבי הערכים של האנציקלופדיה העברית. ברשימת הכותבים מופיע ליבנה כמומחה ל"ירושלים / ציונות; סוציאליזם; היסטוריה של רוסיה", אך הוא חיבר ערכים רבים גם בנושאים אחרים, ובהם: כבוד ואנרכיזם.
ליבנה הלך לעולמו בשנת 1975.
[עריכה] מספריו של ליבנה
- שאלת הסוציאליזם בימינו, 1932.
- הטריטוריאליזם החדש, 1944.
- בשער התקופה, 1952.
- מדינה וגולה: עיון בעתידה של התנועה הציונית, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1953.
- מבחנה של עצמאות, הוצאת מסדה, 1955.
- ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, 1961.
- יהדות אמריקה - אתגר ישראלי, הוצאת מסדה, רמת גן, 1967.
- ארץ ישראל וגבולותיה, שאלות ותשובות, הוצאת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, תל אביב, 1968.
- אהרן אהרנסון - האיש וזמנו, מוסד ביאליק, ירושלים, 1969.
- ישראל ומשבר הציביליזציה המערבית, הוצאת שוקן, ירושלים, 1971.
- בדרך לאלון מורה - הציונות בדרך אמונים, הוצאת גוש אמונים, ירושלים, 1976.
[עריכה] הערות וסימוכין
- ^ בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה. הוצאת מערכות, 1955-1972, חלק שני, עמ' 779 (להלן: "תולדות ההגנה")
- ^ המזכר המלא מופיע בתולדות ההגנה, חלק שני 1381 - 1387
- ^ תולדות ההגנה, חלק שני 779
- ^ יגאל עילם, הגנה - הדרך הציונית אל הכוח, זמורה ביתן, 1979, עמ' 119
- ^ תולדות ההגנה, חלק שלישי, 47
- ^ תולדות ההגנה, חלק שלישי, 1268
- ^ תולדות ההגנה, חלק שלישי, 949
- ^ "בטרם" - אתר תנועת העבודה במדינת ישראל
- ^ ארכיון ההגנה - "תערוכת קול ישראל במחתרת"
- ^ "פעמי משיח" לידתה הקשה של המדינה היהודית
- ^ Moshe Brilliant, Supporters attack governments investment programme, Palestine Post, 16/11/1949
- ^ מה זה שלום, בעצם? Ynet
- ^ הארץ, עשר השנים הראשונות, 1958, עמ' 474
- ^ אבנר כהן, "נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל", בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים) דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, ת"א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 594. המאמר נותן סקירה מקיפה של הוועד ופעולתו, שעליה מסתמכות הפסקאות האחרונות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ישעיהו ליבוביץ, "בין ישראל לאומות, בין היהדות לתרבות המערב ובין העם היהודי למדינת ישראל", בספרו יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל. על ספרו של ליבנה ישראל ומשבר הציביליזציה המערבית
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אליעזר ליבנה באתר הכנסת
