מדיניות הגרעין של ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
על פי הדלפה לעיתונות של מרדכי וענונו - טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני, והערכות של מומחים שונים, ישראל נמנית עם המדינות שלהן נשק גרעיני. מדינת ישראל לא נתנה מעולם פרסום מפורש ליכולתה הגרעינית, והיא שומרת על מדיניות הקרויה "עמימות גרעינית". עקב כך אין אפשרות לנקוב במספר מדויק של הפצצות הגרעיניות שברשות ישראל, אך מקובל לדבר על סדר גודל של בין 50 ל־200 פצצות גרעיניות מדגמים שונים. ההערכות מתבססות על קיומו של הידע הנדרש בידי מדעני ישראל, ועל פוטנציאל הייצור של הקריה למחקר גרעיני. יש הסבורים שבכל רגע ישראל יכולה טכנית לבנות את הפצצות (אפשרות שמכונה "פצצה במגירה" או "במרחק סיבוב בורג").
הדיון ביכולתה הגרעינית עולה מפעם לפעם לכותרות העיתונים. בפרט עלתה הסוגיה לדיון עם המידע שפרסם בשנת 1986 מרדכי ואנונו, טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני. בעקבות הפרסום ואנונו הורשע בבגידה ובריגול חמור. הדיון מקודם גם על ידי ממשלת מצרים, שמשתמשת בו כדי לנגח את ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] תחילת פעילותה הגרעינית של ישראל
הדיון בנושא פיתוח נשק גרעיני עלה על סדר היום כבר בשנות החמישים ולמעשה עם תום מלחמת השחרור. קברניטיה של מדינת ישראל הגיעו כבר אז להחלטה כי על מדינת ישראל להתחמש בנשק גרעיני לצורך הרתעת מדינות ערב שאינן משלימות עם קיומה.
ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון, פעל למימושה של אופציה גרעינית לישראל לצורך מניעת מלחמת השמדה. בשלב מאוחר יותר האמין שכאשר מדינות ערב יבינו שלישראל יש יכולת גרעינית הן יזנחו את הרעיון להשמידה, מה שיוביל בטווח הארוך לשלום באזור.
כדי לחזק את עמדתו, העלה בן-גוריון את הרעיון שבעוד שהערבים יכולים להפסיד מלחמה אחר מלחמה, הרי שלישראל אסור להפסיד ולו במלחמה אחת שכן זו תהיה עבורה מלחמת השמד. לפי התאוריה הזו מדינות ערב יכולות להקריב במלחמותיהם קורבנות רבים הן בגלל מספרם והן בגלל אי הרגישות שלהם לנושא. לעומת זאת, החברה הישראלית לא תוכל לחיות עם תוצאותיה של מלחמה שבה יש לישראל קורבנות רבים, דבר שיפורר אותה מבפנים ולמעשה יביא בעקיפין לסופה. ישראל, לפי בן-גוריון, לא תוכל לעולם לעמוד נגד הכמות המספרית של מדינות ערב, ולשם כך עליה להחזיק אופציה גרעינית לשם הרתעה.
תומכי תוכנית האטום הישראלית, ובראשם דוד בן-גוריון לצד שמעון פרס וארנסט דוד ברגמן, פעלו מאחורי הקלעים לקידום התוכנית. מולם התגבש חוג אחר ובו ישעיהו ליבוביץ' ואליעזר ליבנה, שפעלו כדי למנוע את קידום התוכנית. החוג כונה "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" והוא החל לפעול בדצמבר 1960. החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל בעיתון ניו יורק טיימס גררה התייחסות פומבית ראשונה של בן גוריון לעניין זה. ליבנה היה הרוח החיה בוועד, בזכות קשריו הרבים ובעקבות פעילותו הביטחונית ארוכת השנים. כן חברו אל הוועד חברים לשעבר בועדה לאנרגיה אטומית שהתפטרו שנים אחדות קודם לכן בגלל שיתוף הפעולה הגובר והולך עם צרפת, שהיה בו כדי להעלות את פרויקט האטום על פסים מעשיים.
הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני.
הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת, והוביל לדיון שקט בסוגיה בקרב כמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ובהם לוי אשכול, שירש את בן גוריון ב-1963, ובקרב מנהיגי מפלגות אחרות, כגון איש המפד"ל חיים משה שפירא, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, יעקב חזן ומרדכי בנטוב ממפ"ם ואנשי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון. אלון, במיוחד, היה קשוב לדברי הוועד ונחשב לאיש שלומו בממשלה.
ב-1963, עם עליית אשכול לראשות הממשלה ובלחץ של הנשיא האמריקני קנדי חל שינוי במדיניות, והפיתוח הגרעיני עבר לפעילות בפרופיל נמוך יותר. הדבר הסתייע גם בשל מצב מפלגתי שאליו נקלעו תומכי האופציה הגרעינית, ובהם בן גוריון ופרס. הם נדחקו לאופוזיציה פנימית בתוך מפלגתם, ולאחר מכן למפלגת האופוזיציה רפ"י, והדבר הביא להורדת הפרופיל של הפעילות הגרעינית של ישראל.
ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה - כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד מפעילותו. אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם [1].
[עריכה] כורים גרעיניים בישראל
למדינת ישראל כור מחקר גרעיני באזור שפך נחל שורק, שנבנה בגלוי ונמצא תחת פיקוח אמריקאי.
במסגרת מדיניותה הגרעינית של מדינת ישראל הוקמה בשנת 1960, בעזרת ממשלת צרפת, הקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", בספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה", ולאחר מכן נטען כי זהו כור למטרות שלום בלבד. ממשלת ישראל מסרבת לפתוח את הכור לפיקוח בינלאומי, למרות שבעבר ביקרו בכור משלחות ביקורת אמריקאיות.
בשנת 1979 נקלט על ידי לווינים הבזק שיוחס לפיצוץ אטומי באוקיינוס ההודי, ונטען שהוא קשור לניסוי גרעיני שערכו במשותף ישראל ודרום אפריקה.
[עריכה] יכולתה הגרעינית של ישראל
לאחר גילוייו של מרגל האטום מרדכי ואנונו באמצע שנות ה־80, התקבלה ההערכה שלישראל היה ארסנל תחמושת גרעינית בסדר גודל של 200 כלי נשק גרעיניים ב־1980. באמצע שנות ה־90 הועלתה ההערכה לכ־400 כלי נשק גרעיניים [2] מסוגים שונים כולל פצצות היתוך תרמו גרעיני מסוגים שונים וכלי נשק טקטיים ואחרים. על פי ההערכות, בעת מלחמת ששת הימים, היו בידי ישראל כ־2 כלי נשק גרעיניים בעיצוב פרמיטיבי, על פי הערכות נוספות היו בידי ישראל באותה התקופה כ־13 כלי נשק גרעיניים ואילו יש הטוענים כי כמות כזאת הייתה בידי ישראל רק ערב מלחמת יום כיפור. מקובל להניח כי הקפיצה הגדולה בכושר הייצור הישראלי התרחשה אי שם בתחילת שנות ה־70, אז עברה ישראל לייצר כ־10 כלי נשק גרעיניים בשנה, רובם פצצות מימן כאשר על פי ניתוח דגם פצצה שצילם מרדכי ואנונו בדימונה, מניחים כי פצצת גרעין ישראלית סטנדרטית מכילה 4 ק"ג פלוטוניום והיא בעלת עוצמה שבין 130-260 קילוטון (פי 10-20 מזו שהוטלה על הירושימה).
ניתוחים זרים גורסים כי בשל המבנה האופייני של מדינות המזרח התיכון, די לישראל ב50 פצצות גרעין כדי להשמיד את כל מדינות האוייב במזה"ת גם יחד ,ולכן הכמות העודפת נועדה כדי להוות איום עבור מעצמות גרעיניות זרות, ובראשן רוסיה, שיחשבו להעניק מטריה גרעינית לניסיון להשמיד את ישראל.
במקביל לפיתוח כלי הנשק הגרעיניים עצמם, פיתחה ישראל תוכנית טילים שיוכלו לשאת את כלי הנשק הללו לכל מטרה אפשרית. סדרת טילי היריחו שפיתחה ישראל כוללת 3 דגמים: יריחו 1, יריחו 2 ויריחו 3. כאשר 2 הראשונים הם בעלי טווח של 500 ו־1,500 ק"מ בהתאמה, ואילו יריחו 3 המבוסס על משגר הלוויינים הישראלי "שביט" הוא בעל טווח שבין 4500 ק"מ, לדעת הממעיטים, כאשר הוא נושא ראש קרבי במשקל של טון (או 6,000-6,500 ק"מ בנשיאת ראש גרעיני ישראלי סטנדרטי במשקל 350 ק"ג) [3] ועד 7,800 ק"מ לדעת המרבים [4].
טווחים כאלו מאפשרים לטילי הגרעין של ישראל לכסות את רוב שטחה הגדול של אסיה, את כל אירופה ואת כל אפריקה ואולי אף לאפשר פגיעה בחלקים הקרובים יותר של אמריקה הצפונית.
בנוסף 3 צוללות דולפין שהתקבלו מגרמניה בסוף שנות ה־90 נושאות על פי פרסומים זרים כ־4 טילי שיוט מתוצרת ישראל, כל אחת, בעלי טווח של 1,500 ק"מ ומאפשרות לישראל להגיב במכה שנייה גם כאשר בסיסי הגרעין על אדמתה הוחרבו במכה הראשונה [5].
מבחינה זו, לא ידוע האם בנתה ישראל בסיסי סילו לטילים ("אסמים"), בסיסים אלו יכולים לאפשר לישראל להשתמש בטילים הגרעיניים שלה גם כאשר הבסיס שבו הם מאוחסנים מותקף בנשק גרעיני. אם ישראל לא בנתה בסיסים כאלו, הרי שיכולתה להגיב או להרתיע מעצמה גרעינית, או אפילו מדינה גרעינית, היא מוגבלת (הרוסים, למשל, פיתחו דגמי פצצות בעלות עוצמה של 50-100 מגהטון, המאפשרות החרבה מוחלטת של כל יכולת גרעינית בשטחה של ישראל אם אין לישראל אסמים כאלו). עיקר היכולת הגרעינית במקרה שכזה, נסמך על הכושר הגרעיני של הצוללות הישראליות שנחשבות ליותר קשות לפגיעה.
יתרון משמעותי בשיגור טיל גרעיני מצוללת הוא בכך שבעצם שיגור הטיל אין סיכון של אוכלוסיית המדינה. היות ולישראל יש מספר מועט של צוללות, המוגבלות בטווח הפעילות שלהן ובמספר הטילים שהן נושאות, יהיה זה בזבזני מבחינת כושר ההרתעה להשתמש בהן למכה ראשונה, אם כי, בשל הסיכונים הכרוכים בשיגור נשק גרעיני מתוך שטחה של המדינה, במיוחד בשל אחוזי הכישלון הגבוהים יחסית בעת שיגור השביט (50% עד כה בשיגור לווייני "אופק", אם כי בתנאים קשים מאוד של שיגור אנכי וכנגד סיבוב כדור הארץ כדי למנוע את נפילת הלוויינים בשטח מדינות אויב) שעליו, על פי פרסומים זרים, מבוססים הטילים ארוכי הטווח של ישראל, קיימת אפשרות שישראל תשתמש בצוללות כבר במכה הראשונה של תרחיש קיצוני שבו היא נדרשת להגיב בנשק גרעיני כדי למנוע את השמדתה.
ארגון איכות הסביבה "גרינפיס" הציג במסיבת עיתונאים בתל אביב ב-29 במרץ 2007 פרטים המבוססים על מקורות זרים בדבר מתקני הגרעין של ישראל. לטענת הארגון, לבד משני הכורים הגרעיניים בשורק ובדימונה יש לישראל גם כמה מחסנים של נשק גרעיני: באזור עיילבון שבצפון פועל מתקן לאיחסון נשק גרעיני טקטי, ובאזור יודפת יש מתקן להרכבת נשק גרעיני. גם באזור המושבים תירוש וזכריה שבחבל עדולם וכן בחיפה מחזיקה ישראל, על פי מקורות אלה, מתקנים לאחסון טילים גרעיניים.
[עריכה] מדיניות השימוש בנשק הגרעיני
נראה כי תרחיש שבו תשתמש ישראל בנשק גרעיני יהיה רק במקרה שישראל נמצאת על סף השמדתה הפיזית ובמצב שאין לה מה להפסיד. לאופציה זו ניתן השם "ברירת שמשון" - סוג של נקמה על סמך דוגמת שמשון הגיבור התנ"כי שלפת את עמודי מקדש האל דגון ומספר הפלשתים שהרג במותו היה רב יותר מאשר בחייו, בקוראו: "תמות נפשי עם פלשתים".
על כן, משקלו העיקרי של הנשק הגרעיני הוא ההרתעה - הן כנגד מדינות האויב והן כנגד מעצמות העל. קיומו של נשק מסוג זה והחשש שישראל תעשה בו שימוש אמור למנוע ממדינות ערב להשתמש בכוחן הקונוונציונלי העודף כנגד ישראל. בנוסף, על פי פרסומים זרים השתמשה ישראל באיום של הפעלת הנשק הגרעיני שלה בעת מלחמת יום הכיפורים כדי לקבל סיוע צבאי ומדיני מארצות הברית. טענות נוספות העלו שישראל עשתה שימוש כזה גם בעת מלחמת המפרץ.
שימוש בנשק הגרעיני הישראל יכול להעשות ,עפ"י פרסומים זרים, רק בהוראה ישירה של ראש הממשלה,שר הביטחון, הרמטכ"ל או שלושתם גם יחד. בנוסף נטען כי שר הביטחון וראש הממשלה לא נוסעים לעולם באותו מסוק כדי לא להפקיר את היכולת הגרעינית של ישראל במסוק אחד ,במידה וייפגע. בהקשר להפעלת הפוטנציאל הגרעיני של צוללות דולפין נטען כי את מקומו של הרמטכ"ל בהפעלת הנשק הגרעיני ממלא מפקד חיל הים.
בנוסף, על פי מספר פרסומים האסטרטגיה הגרעינית של ישראל היא מורכבת יותר. כך, בספרו טוען הירש כי לישראל שתי סוללות תותחים לפחות, שהוסבו, באמצעות הגדלת טווח הירי ל־70 ק"מ (תוך הקטנת הדיוק), לעשיית שימוש בנשק גרעיני טקטי, הגורם לנזק בהיקף מצומצם (בדרך כלל קילוטון אחד, 5-10% מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה) ובפצצות נייטרון שמפיצות קרינה עצומה, המסוגלת לחדור שכבות שריון עבות מאוד, אך נעלמת לאחר כ־24 שעות וקוטלת רק אורגניזמים ביולוגיים (בני אדם, חיות, צמחים) ואינה גורמת לנזק למבנים או לכלי הנשק של האוייב עצמם.
לפי טענה זו, גם במקרה שבו הצבא הישראלי יימצא, חלילה, במצוקה חמורה - עדיין, ישראל תוכל להמנע ממלחמה גרעינית באמצעות פגיעה חמורה בכוחות הצבאיים הקונבנציונליים של האוייב באמצעות נשק גרעיני בעל נזק מצומצם המספיק לגרימת נזק חמור מאוד לכוחות צבא קונבנציונלי שמטבעו נע במסות גדולות - על ידי ניצול המצב בו פצצת נויטרון אחת יכולה להשמיד דוויזיית טנקים שלמה הנעה בטור.
לפי הפרסומים, מדיניותה הגרעינית של ישראל גורסת כי שימוש בנשק גרעיני ייעשה רק באחד משלושת המצבים הבאים:
- השמדת חיל האוויר.
- חציית הקו הירוק על ידי כוחות צבאיים סדירים.
- שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי כנגד ישראל.
בעוד שבשני המקרים הראשונים תתכן אפשרות להשתמש בנשק טקטי כדי להכריע צבאית את האוייב, הרי שהמצב השלישי מורכב יותר.
פיתוח פרויקט החץ הביא לשינוי במדיניות האסטרטגית במדינות האסלאם הקיצוניות הקרובות לישראל - מאז 1973 נשענות מדינות ערב על אסטרטגיה הגורסת כי קיימת עדיפות למצבורי טילים בליסטים בעלי טווח בינוני-ארוך, המסוגלים לשאת ראשים קרביים גדולים, על פני בניית חילות אוויר גדולים מתוך ההנחות הבאות:
- חיל האוויר הישראלי יעלה תמיד ביכולותיו ובאופן ניכר על אלו של חילות האוויר הערביים.
- עלות החזקת חיל אוויר גדול יקרה לאין שיעור ממחיר החזקתם של טילים.
עם השנים נוספו לכך שיקולים נוספים, כמו הייצור והפיתוח הקלים יחסית של טילים בליסטים לעומת ייצור ופיתוח מטוסי הפצצה, זמן התגובה המהיר מאוד של הטילים והעמידות הגבוהה שלהם מול מערכי הגנה אווירית בהשוואה למטוס[6].
בעקבות מלחמת המפרץ שונתה דוקטרינת ההפעלה של טילים בליסטים והיקף הייצור שלהם בסוריה ובאיראן, הנחת העבודה שהביאה לשינוי במדינות אלו היא כי ירי טילים מועטים על ישראל בכל מטח, כפי שהתרחש במלחמת המפרץ על ידי עיראק של סאדם חוסיין לא יחדור את מעטה ההגנה של טיל החץ ולא יגרום לכאוס בעורף הישראלי. לכן, הדוקטרינה הטילית החדשה של איראן וסוריה מתוכננת כך שבכל מטח יירו על ישראל עשרות טילים כאשר כל אחד נושא ראש קרבי במשקל שבין 500-1500 ק"ג, טילים אלו יכולים להיות קונבנציונליים אך גם להיות חמושים ב נשק כימי או בנשק ביולוגי וזאת כאשר איראן פועלת כל העת להרחבת היקף יכולת ירי הטילים האסטרטגיים הן מבחינת כמות (איראן מממנת את הגדלת הייצור הסורי של טילי סקאד מדגמים חדשים) והן מבחינת מהירות השיגור (איראן הצליחה לפתח טילים המונעים בדלק מוצק כך שזמן הכנתם לשיגור הוא אפסי לעומת הטילים המונעים בדלק נוזלי דוגמת אלו שנורו על ישראל במלחמת המפרץ). כמו כן ראשי החץ שנושאים הטילים האיראנים הם ראשים מתפצלים המסוגלים לחדור את מעטפת ההגנה האווירית של ישראל (טיל החץ והפטריוט בעיקר).
בעת מלחמה אפשרית בין ישראל לאיראן, ירי מסיבי של טילים, גם אם כולם יהיו קונבנציונליים, עלול לגרום לנזק עצום ולאלפי הרוגים בכל מטח, כמו גם לקריסה של מערכות החירום בעורף וזאת גם אם רק חלק מהמטח יחדור. כמות כזו של הרוגים תהיה חייבת לגרור איתה תגובה גרעינית או איום גרעיני שיעצור ירי שכזה באופן מיידי. ולכן, אופציית הפעולה הגרעינית של ישראל הולכת והופכת לאפשרית יותר ויותר ככל שמתעצם האיום האיראני.
[עריכה] עמימות גרעינית
מבחינה הצהרתית, מאמצת ישראל מדיניות של עמימות בנוגע ליכולותיה הגרעיניות. העמימות בנושא הייתה אמורה מחד להרתיע את מדינות ערב מלנהל מלחמת השמד נגד ישראל ומאידך לא לדחוף אותם להשיג טכנולוגיית גרעין משלהם.
[עריכה] היסטוריה מלחמתית של הנשק הגרעיני בישראל
נטען כי בתחילת מלחמת יום כיפור ראש הממשלה גולדה מאיר שלחה איום מפורש לארצות הברית לפיו כלי הנשק הגרעיניים של ישראל חומשו ואלו יופעלו אם ישראל לא תקבל סיוע צבאי. הדבר הביא, עפ"י הטענות, לרכבת אווירית שהעבירה תחמושת מארצות הברית לישראל בעת המלחמה. טענה נוספת היא שצבאות ערב נמנעו מלהעמיק את האופנסיבה שבה החלו לאחר שקיבלו הבהרה מברית המועצות שהדבר עלול להסתיים בהתקפה גרעינית של ישראל עליהן.
בעת מלחמת המפרץ הראשונה, עפ"י ספרו של הירש, חשש ראש הממשלה יצחק שמיר שעיראק תעשה שימוש בנשק להשמדה המונית (בעיקר נשק כימי)ובעת שיגור הטיל הראשון על ישראל איתרו לווייני ביון אמריקניים למעלה מ-20 משגרי טילים שכוונו לעיראק ולמדינות נוספות, על-פי הערכת האמריקנים מדובר בטילים שחומשו בנשק גרעיני והכרתו של סדאם חוסיין בכושר הגרעיני הישראלי מנעה ממנו לעשות שימוש בנשק להשמדה המונית.
ב-1995 הצהיר עלי רפסנג'אני, נשיא איראן ואחד מאבותיה החשובים של תוכנית הגרעין האיראנית, בעת נאום דתי אסלאמי במסגד, כי "ישראל יכולה לגרום לנו נזק רב, אך די בפצצה אחת כדי למחוק את ישראל". לדבריו אלו נוספו עם השנים הצהרות נוספות, כמו אלו של מפקד משמרות המהפכה רחים ספווי שטען כי "לישראל יש נשק רב עוצמה, אבל היא בית עשוי מזכוכית".
בכירים במשמרות המהפכה העלו את אפשרות למלחמה גרעינית בין איראן לישראל ונראה כי התפיסה האיראנית היא שהשמדת ישראל אמנם תגבה מהם מחיר, אך כזה שלא ימוטט את איראן.
בשנת 2007 הכריז חסן נאסראללה כי לישראל יש כלי נשק רבים, עוצמתיים ומשוכללים אך "אם אין רוח, מה נותר?".
פרסומים נוספים, בעלי אמינות לא ידועה, טענו כי הערכת המודיעין הרוסית היא שמלחמה גרעינית בין ישראל לאיראן היא בלתי נמנעת והיא אך שאלה של זמן.
נראה כי מדיניות ההרתעה של ישראל מול גורמי אסלאם קיצוני הולכת ונשחקת משתי סיבות עיקריות:
- האמונה הגוברת בעולם המוסלמי כי ישראל תהסס להשתמש בנשק גרעיני אלא כאשר תגיע למצב שממילא יכולתה להשתמש בו מוגבלת.
- התקדמות תוכנית הגרעין השיעית-איראנית שעלולה להעמיד את ישראל במצב של "פצצה מול פצצה", מה שיגביר מאוד את ההססנות הישראלית בעת הפעלת נשק גרעיני.
[עריכה] "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני"
בעבר הצהירו מנהיגי ישראל כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון"; יש המייחסים אמירה זו ללוי אשכול, ואחרים יחסו אותה לשמעון פרס, תוך הסכמתו בדיעבד של דוד בן גוריון [7]. ברבות הימים הפכה זו למדיניות הרשמית של מדינת ישראל, עם זאת פירושה המעשי אינו ברור: האם כניסתה של צוללת גרעינית לאזור המזרח התיכון מפקיע מן הראשוניות של המדינה הראשונה שתייצר נשק גרעיני? האם נשק שאינו שמיש (בשל חסרונו של אחד המרכיבים) נחשב לנשק?
כך או אחרת, שתי המטרות לא הושגו: מדינות ערב לא נרתעו מפני פתיחה במלחמה כוללת נגד ישראל ב־1967 וב־1973 מחד, והן עיראק והן איראן פעלו בעבר ובהווה להשגת נשק גרעיני משלהן, כדי להשתוות ליכולת הישראלית, מאידך.
[עריכה] התבטאויות של מנהיגי ישראל בדבר יכולתה הגרעינית
לצד ההצהרה הרשמית והמקובלת של ישראל - "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", יש מדי פעם התייחסויות מרומזות של מנהיגי המדינה לנושא הגרעיני. התבטאות יוצאת דופן הייתה לנשיא אפרים קציר, שאמר לכתבים זרים בדצמבר 1974 כי: "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". ובתשובה לשאלה האם אין הדבר מדאיג, השיב: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו? שידאג העולם."
בדצמבר 2006, במהלך שימוע בקונגרס, הסביר שר ההגנה האמריקאי המיועד, רוברט גייטס, את מניעיה של איראן בפיתוח נשק גרעיני, באמרו כי "מוקפים במעצמות גרעיניות: פקיסטאן במזרח, הרוסים בצפון, הישראלים במערב וארצות הברית במפרץ הפרסי". זמן מה לאחר מכן התייחס ראש הממשלה אהוד אולמרט לשאיפת איראן להשיג נשק גרעיני "כמו אמריקה, צרפת, ישראל ורוסיה", אך הבהיר פעמיים באותו ראיון גם כי ישראל מעולם לא טענה שיש בידה נשק גרעיני. למחרת הבהיר במסיבת עיתונאים כי אין שינוי במדיניות העמימות של ישראל וש"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".
[עריכה] העמימות ויחסי ישראל-ארצות הברית
מדיניות עמימות גרעינית הייתה נחוצה גם לצרכים פוליטיים גלובליים. הכרזה רישמית של מדינת ישראל על כך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני הייתה פוגעת ביחסיה עם מדינות העולם ובמיוחד עם ארצות הברית, שהייתה בין היוזמות על חתימה על הסכם למניעת נשק גרעיני ודגלה בפירוז המזרח התיכון מנשק שכזה. הדבר היה גם פוגע בסיכויי ישראל לקבל תמיכה פוליטית וסיוע בגלל לחץ הקונגרס האמריקני שלא היה משלים עם הכרזתה של ישראל על יכולת גרעינית. בזמן ממשל קנדי בארצות הברית התגבשה מדיניות "אל תשאל, אל תספר" מול ממשלת ארצות הברית, ששלחה מצידה מספר משלחות ביקורת לכור, שלא הורשו לבקר במעמקי הכור אלא רק בחלקים שלו שהיו מעל הקרקע.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות וסימוכין
- ^ אבנר כהן, "נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל", בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים) דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, ת"א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 594. המאמר נותן סקירה מקיפה של הוועד ופעולתו, שעליה מסתמכות הפסקאות האחרונות.
- ^ Harold Hough, Could Israel's nuclear assets survive a pre-emptive strike?, Jane's
- ^ Israel: How Far Can Its Missiles Fly?, Wisconsin Project
- ^ Nuclear Stockpiles,NuclearFiles.org
- ^ Uzi Mahnaimi and Matthew Campbell, Israel Makes Nuclear Waves With Submarine Missile Test, London Sunday Times, June 18, 2000
- ^ יובל שטייניץ, טילים, רבותיי, טילים!, מערכות
- ^ יוסי מלמן, עוד סיכה בבלון, הארץ, 11.12.06
[עריכה] לקריאה נוספת
- יאיר עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, יד טבנקין, 1987.
- סימור הרש, ברירת שמשון, ספרית מעריב, 1991.
- אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000.
- זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון - המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1960-1968, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2004.
- אבנר כהן, הטאבו האחרון - סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ישראל והפצצה, האתר של ספרו של אבנר כהן, כולל מסמכים היסטוריים
- אלי אשד, הנשק הסופי של ישראל, האייל הקורא
- תוכנית הגרעין המצרית - חשיבה מחודשת ב־NFC על בסיס ממר"י
- ישראל-עירק: תעלומת הניוטרון ב-NFC
- על כינוס הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומי בנושא ישראל ב־YNET ובהארץ
- על תוכנית האטום של ישראל - באתר פדרציית המדענים האמריקנית
- הלל אדלר, הסוד הגלוי, הצופה, 12.1.2006
- גרינפיס: סקירת המתקנים הגרעיניים באיראן, ישראל וטורקיה
