יהדות גרמניה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
 |
| משה מנדלסון | צבי הירש לוין |
 |
 |
| אלברט איינשטיין | היינריך היינה |
יהדות גרמניה, קהילת היהודים שהתגוררה ומתגוררת באזורים הגיאוגרפים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז.[1]
תולדותיה של יהדות גרמניה, שורשם בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול מוחלט כמעט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.
קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האומנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים תרמו בני קהילה זו שעלו[2] לארץ ישראל להתפתחות המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשיה והמסחר.
תוכן עניינים |
[עריכה] תחילת ההתיישבות היהודית בגרמניה
אברהם גרוסמן [3] מביא ציטוט מפי המהרי"ל (רבי יעקוב בן משה מילן) שמציין שני מקורות לפיהם יהודים ישבו בגרמניה כבר בתקופת בית שני. ידיעה ראשונה, מבוססת יותר, נלמדת מפקודותיו של הקיסר קונסטנטינוס במאה הרביעית לספירה, על קהילה בעיר קלן (קולוניה באותם הימים). ייתכן שקהילות אלה נעלמו במהלך התמוטטות הקיסרות הרומית ובמלחמות המוסלמים בנוצרים. מסורות אחרות קושרות את הגירת היהודים מפרס לגרמניה במאה השביעית.
עדויות מוצקות של סוחרים יהודים המתגוררים בגרמניה קימות מתקופתו של קארל הגדול, סוחרים אלה הגיעו לגרמניה כאשר השושלת הקארולינגית עודדה את פיתוח הסחר כחלק מפיתוח חיי העיר. ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד סוף האלף הראשון לספירה, אך לאחר מכן המתח שנוצר בין היהודים לבין ראשיתו של מעמד הבינים הנוצרי וההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב הביאה לשינוי המצב.
[עריכה] יהדות גרמניה בימי הביניים
בשנת 1096 בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו. בשנת 1236 הוכרזו יהודי גרמניה על ידי הקיסר פרידריך השני כ"עבדי האוצר הקיסרי". בשנת 1356 העביר הקיסר הגרמני את זכותו על היהודים לידי הנסיכים הבוחרים (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר). בלחץ הבורגנות החדשה והכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והתירו להם לעסוק בהלוואות בריבית ובסחר בחפצים ישנים. היהודים גם נדחקו לגטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם. יהודים רבים גורשו מגרמניה ולשפל הגדול ביותר הגיעה יהדות גרמניה לאחר מלחמת שלושים השנים. גזרות ת"ח ת"ט הביאו לכך שיהודים פולנים ביקשו מפלט בגרמניה וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.
[עריכה] יהדות גרמניה במאה ה-18 וה-19
במאה ה-18 החלה להתפתח בגרמניה תנועת ההשכלה היהודית, שאימצה את ערכי הנאורות הנוצריים, עודדה השתלבות בחברה הגויית הגדולה, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של אומות הגויים ביניהן חיו היהודים. תוכניתה של ההשכלה, שהובלה על ידי אישים כגון משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, הייתה להרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי, ללמד עברית טהורה, ולהכין את הנוער במידת האפשר למקצועות יצרניים. כן נלחמו המשכילים בכל האמונות התפלות, שלדעתם היו נפוצות בקרב החסידים.
דרך אחרת לקשור את היהדות לתרבות הגרמנית והכללית הייתה בגישה מדעית לתרבות וההיסטוריה היהודית. האגודה לתרבות ומדע של היהודים (Verein für Cultur und Wissenschaft der Juden) נוסדה על ידי קבוצת חברים בראשותו של יום טוב ליפמן צונץ בשנת 1819. האגודה ראתה לעצמה מטרה לחנך את הצעיר היהודי ל"יחסים הרמוניים" עם סביבתו, מחד גיסא, והצגת הערך המדעי של היהדות לציבור האינטלקטואלי הנוצרי, מאידך גיסא.
רבים מקרב האינטלקטואלים היהודים אף מצאו פתרון בהמרת הדת. המשורר היינריך היינה שהיה בין חברי האגודה התנצר אף הוא, אם כי התחרט על צעד נפזז זה כל חייו וראה עצמו תמיד כמי שלא עזב את עם ישראל.
החל מאמצע המאה ה-19 הלכה ההשכלה והפכה יותר ויותר ביקורתית כלפי הדת, ואפילו עויינת אותה. כתוצאה מהשפעתה של תנועת ההשכלה, נטו רבים ביהדות גרמניה ללכת בעקבות היהדות הרפורמית בתחומים כמו אמונה וקיום ההלכה.
מנגד קמה בהנהגתו של הרב שמשון רפאל הירש, תנועת "תורה עם דרך ארץ", שבמקביל ללחימתה הבלתי מתפשרת בתנועה הרפורמית- יצרה סוג של אורתודקסיה חדשה, המשלבת בין שמירה אדוקה על המצוות לבין פתיחות לעולם הכללי, ולרעיונות מסוימים של תנועת ההשכלה.
כיבושיו של נפוליאון הביאו איתם מתן זכויות ליהודים בערים שנכבשו בגרמניה. גם בפרוסיה שלא נכבשה נחקק חוק אמנסיפציה בשנת 1812. חוק זה היה חלקי ולא העניק זכויות מלאות ליהודים. החוק בוטל לאחר מכן.
היהודים נלחמו בבתי דין להשגת זכויותיהם. אדוארד גאנס, ממייסדי האגודה לתרבות ומדע של היהודים, נלחם שנים בבתי הדין לקבל אשור לעבוד כמרצה באוניברסיטה בפרוסיה אך נכשל שוב ושוב. לבסוף לא עמד לו כוחו והוא התנצר.
המאבק לזכויות היהודים נתקל בהתנגדות של חלקים בצמרת האינטלקטואלית הלאומנית-נוצרית הגרמנית. על רקע זה ועל רקע משבר כלכלי משנת 1816 פרצו ב1819 פרעות "הפ-הפ". הם נקראו כך על שם הקריאות שהשמיע ההמון בעת התנפלותו על מוסדות ציבור ודת ועל עסקים פרטיים של יהודים.
[עריכה] יהדות גרמניה במאה ה-20
[עריכה] יהודי גרמניה ברפובליקת ווימאר
כ–100,000 יהודים השתתפו במלחמת העולם הראשונה וכ–12,000 יהודים נהרגו בקרבות. בשנות ה–20 היו כ–500,000 יהודים בגרמניה. 40% מהם התבוללו. היה להם שוויון חברתי והם נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה. הם מלאו תפקיד מפתח ברפובליקת ויימאר (ההוגה שלה היה יהודי).
היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים כגון "אגודת ישראל", "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית". היו להם עם זאת מספר בעיות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד.
[עריכה] יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי
ערך מורחב – היהודים בגרמניה הנאצית
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית שמטרתה הייתה לסלק את כל היהודים מגרמניה.
משלב זה החלו פוגרומים ביהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, ובחנויות שהיו בבעלות יהודים - הפסיקו לקנות. ב-9 במרץ 1933, התרחשו פרעות ביהודי ברלין.
ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי הSA (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין ביהמ"ש בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.
עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג.
באוקטובר 1938 הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים.
על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט.
בתגובה להתנקשות נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 92 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ – 7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח" על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים. מ–1938, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ–150 אלף יהודים.
[עריכה] יהדות גרמניה לאחר השואה
בשנת 1990, מנתה קהילת יהודי גרמניה 26,000 יהודים, מרביתם מהגרים מארצות מזרח אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה.
עם התפוררות ברית המועצות, פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, בהתאם לחוק השבות הישראלי והחוק הגרמני לניצולי ספינות. 104,000 יהודים ובני משפחתם ניצלו זכות זו, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות. קהילת יהודי גרמניה היא כיום השלישית בגודלה באירופה המערבית, ומתגוררים בה כ-250,000 יהודים, מתוכם רשומים כחברים בקהילות היהודיות כ- 130,000 איש. כמו כן מתגוררים בגרמניה כ- 10,000 ישראלים.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "אשכנז" אינה חופפת במלואה למדינה הפדראלית גרמניה של ימינו וכוללת חלקים במדינות אחרות.
- ^ יהודי גרמניה היו מרכיב עיקרי בעליה החמישית שנקראה גם "עלית היקים". יקה היה כינוי (ספק לגנאי) ליוצאי גרמניה. מקורו כנראה במילה הגרמנית "Jake" - מקטורן (ויש שהתלוצצו שהביטוי הוא נוטריקון יהודי קשה הבנה).
- ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, הוצאת מאגנס,תשס"א
