מטאליסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מטאליסט הוא כינוי למעריץ מסור של מוזיקת ההבי מטאל, שהפך את המטאל למרכיב מאפיין בחייו. באנגלית אדם כזה מכונה metalhead ("ראש מטאל"). חובבי המטאל בעולם פיתחו תרבות משלהם, היא תרבות המטאל, אשר בה עוסק ערך זה.

תוכן עניינים

1 הרוק שיער- מקורה של תרבות המטאל
2 מאפייני תרבות המטאל
3 תרבות המטאל בישראל
- 3.1 להקות רוק ומטאל מחו"ל שהופיעו בארץ
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] הרוק שיער- מקורה של תרבות המטאל

ערך מורחב – רוק שיער

מקורו של הזרם המטאליסטי בתרבות הוא בזרם הרוק שיער, אשר צמח בארצות הברית בשנות השבעים. להקות השיער זכו להערצה רבה מצד הצעירים, ואלה החלו לחקות אותם: גידלו שיער, לבשו מעילי עור, קרעו את מכנסי הג'ינס שלהם, הרבו בשתיית משקאות חריפים (במיוחד בירה), עישנו ורכבו על אופנועים. עם הזמן, ככל שמוזיקת הרוק שיער החלה לשקוע לטובת הגרסה היותר כבדה שלה, המטאל, אשר התפתח לכיוונים חדשים בשלהי שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, גם אופייה של תרבות הרוק-מטאל השתנה מעט, והגרסה החדשה, היא פחות ססגונית, יותר אפלה ועם יותר דגש על מוטיב השטן. ככל שהמטאל התפשט בעולם (בעיקר באירופה), מטבע הדברים, גם תרבות המטאל התפשטה יחד איתו.

[עריכה] מאפייני תרבות המטאל

מטאליסטים במועדון ביוהנסבורג

עטיפת פסקול הסרט דטרויט רוק סיטי

כיום, אף על פי שבכלי התקשורת הפופולריים (טלוויזיה ורדיו), אין חשיפה למטאל (בניגוד לשנות השמונים), תרבות המטאל פורחת מתחת לפני השטח: אלפי להקות פועלות באירופה ובעולם, מהן עשרות זוכות לחשיפה, ומאות אלפים ברחבי העולם מגדירים עצמם כמטאליסטים ומתנהגים בהתאם. גם רבים ממעריצי הרוק בשנות השבעים והשמונים, אשר כיום הם מבוגרים, נותרו נאמנים למוזיקה ולתרבות שהעריצו בנעוריהם. למרות העובדה כי סגנונות המטאל הפופולריים כיום התרחקו מאוד מהרוק המקורי, המטאליסטים מכבדים את הרוק הקלאסי ומודעים היטב לשורשיו האומנותיים ההיסטוריים של המטאל.

מטאליסטים רבים מאמינים שמכיוון שהמטאל מרבה לעסוק בנושאים "רציניים", כגון היסטוריה, פילוסופיה ופוליטיקה (ראו פוליטיקה במטאל) על חשבון נושאים טריוויאליים, כגון אהבה, הוא מציג מוזיקה באופן רציני ומרוכז יותר מכל ז'אנר אחר, ואף נחשב לסוג מוזיקה "אינטלגנטי" יותר מהמוזיקה הפופולרית (ה"מיינסטרים").

רוב המטאליסטים בשנות העשרה לחייהם מתנגדים בחריפות לכל צורה של קונפורמיות ובדרך כלל מגדלים שיער ארוך ומתלבשים באופן מובחן, שכולל בין השאר חולצות טי-שירט שחורות עם לוגואים של להקות, מכנסי ג'ינס, מכנסיים צבאיות או מכנסיים הנקראות באגיז ונעליים צבאיות, מגפיים שחורים או מותגים כגון נעלי אולסטאר ו"וואנס", מעילי עור, "ספייק בנדז", צמידי עור שחורים המעוטרים בקוצי מתכת לשם ענידה על היד או על הצוואר (הנקראים "ניטים"). סממנים חיצוניים נוספים הם ענידת עגילים, טבעות, צמידים, וכן שרשראות ופצ'ים (טלאים) של הלהקות האהובות עליהם. בנוסף, רבות מהמטאליסטיות נמשכות לסגנון הגותי הכולל מחוכים, חצאיות (בדרך כלל שחורות), בגדים מויניל או עור, "שמלות לוליטה", גרבי ברך ועוד.

למוזיקת המטאל אין צורת ריקוד מסורתית. בהופעות מטאל ניצפים לרוב רקיעות ברגליים ובמיוחד תנועות ראש מוחצנות ואנרגטיות שקיבלו את הכינוי "הד באנגינג" ("הטחות ראש"). קיים גם מעין "ריקוד" קבוצתי אלים פופולרי בשם "פוגו", המבוסס על דחיפות הדדיות והתנגשות מכוונת של ה"רוקדים" אלה באלה. הפוגו "משמש" לפריקת אנרגיה לצלילי המוזיקה המהירה והממריצה. מקורו של הפוגו הוא בפאנק (ישנה השפעה הדדית בין תרבות המטאל לתרבות הפאנק).

מטאליסטים מפרידים בינם לבין עצמם לעתים קרובות על פי סוגי המטאל שהם מאזינים להם. בתקופת שנות ה-80, מעריצי פאואר מטאל לא היו מתרועעים עם מעריצי הדת' מטאל או הגרינדקור. מעריצי הגרינדקור אינם נחשבים כיום למטאליסטים, בעיקר בשל סגנון לבושם הילדותי במתכוון. מאז עלייתו של ז'אנר המטאלקור, המשלב אלמנטים של מטאל עם כאלה של הארדקור, מטאליסטים רבים מקדישים מאמצים רבים על מנת להבדיל את עצמם ממעריצי המטאלקור בעלי התדמית הפאנקיסטית יותר.

המטאליסטים המסורתיים יותר נוהגים לבטל ואף ללגלג על תת-ז'אנרים של המטאל שהגיעו עד לזרם המרכזי (מיינסטרים) של תעשיית המוזיקה, שהם בעיקר הנו-מטאל של שנות ה-90 והמטאלקור של שנות האלפיים. הם גורסים כי תנועות אלה מציגות את צליל המטאל באופן דל ומבזה. הם גם אינם מקבלים את טענות תומכי המטאלקור על כך שהוא גלגול ישיר של המטאל המחתרתי ("אנדרגראונד מטאל") של שנות ה-80. מטאליסטים מן הדור הצעיר יותר, שגילו את המטאל דרך הפופ, ההיפ הופ והפאנק, אינם נחשבים למטאליסטים "אמיתיים" בעיני המטאליסטים המבוגרים יותר שמכירים את השפעות הרוק המתקדם והפולק על המטאל. להקות כגון ת'ריון (מטאל סימפוני) או מונסורוו (פולק מטאל), שנחשבות מאוד בעיני מטאליסטים אלה, בדרך כלל אינן מוכרות כלל לאוהדי המטאל הצעירים.

ישנם מספר סרטי קולנוע המתארים מטאליסטים, כשהידועים ביותר הם "דטרויט רוק סיטי" מ-1999 העוקב אחרי ארבעה מעריצים של להקת קיס בסוף שנות ה-70, "שטן על הזמן" מ-2000 ו"סוף הוליוודי" מ-2002, שבו בנו של וודי אלן הוא מטאליסט בעל שיער ירוק שאוכל עכברושים על הבמה.

[עריכה] תרבות המטאל בישראל

הרוק הכבד היה פופולרי בישראל בתחילת שנות התשעים, אשר היוו את תקופת שיא הפופולריות של הרוק בעולם. ארבע מלהקות המטאל הגדולות ביותר הגיעו לארץ בתקופה זו: איירון מיידן, מטאליקה, גנס אנד רוזס ומגאדת'. באמצע שנות התשעים, עם ירידת הפופולריות של הרוק בעולם, גם בארץ הרוק יצא מהאופנה. הוא שב ועלה עם העלייה מחבר העמים בשנות התשעים, אשר הביאה עימה תרבות מטאל מפותחת.