מערת ניקנור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערת ניקנור היא מערת קבורה הנמצאת במורד המערבי של הר הצופים ובה נתגלתה גלוסקמא המתייחסת ל"ניקנור עושה הדלתות". המערה כלולה כיום בתחום קמפוס האוניברסיטה העברית.
תוכן עניינים |
[עריכה] גילוי וחקר המערה
באוקטובר שנת 1902 התגלתה מערה בתוך שטח שקנו ג'ון וקרוליין אמילי גריי היל במטרה להרחיב צפונה את מעון החורף שלהם בהר הצופים.
מאחר שגריי היל שהה בחוץ־לארץ באותו הזמן, דיווח הממונה על משק הבית לקונסול הבריטי על התגלית. בתו של הקונסול, הארכאולוגית גלדיס דיקסון, חקרה את המערה. בביקורה הראשון במערה היא התרכזה בעיקר במבנָהּ ובמוטיבים הארכיטקטוניים שלה. בביקורה השני היא התרכזה בחקר שבע הגלוסקמאות שהיו במערה, שבינתיים כבר הספיקו לעבור לקישוט גן האחוזה. שש מהגלוסקמאות שנבדקו התגלו כרגילות למדי, אך על הגלוסקמה הרביעית התגלתה כתובת ביוונית עתיקה ובעברית.
שלושה ימים לאחר מכן, לאחר שהתפרצות מחלת הכולרה בין עובדיו הכריחה אותו להשעות את החפירות בתל גזר, הגיע רוברט מקאליסטר לירושלים. מקאליסטר בדק את המערה ואת הכתובת, ותצלום של הכתובת הועבר לשארל קלרמון-גנו.
בשנה שלאחר מכן פורסמו שני מאמרים על המערה ברבעון של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. ראשון, פרסם קלרמון-גנו את ממצאיו על כתובות שונות מארץ ישראל, ובכללן כתובת ניקנור[1]. הפרסום השני נעשה על־ידי דיקסון, ובו תיאור של המערה וממצאיה יחד עם שרטוטים של המערה, פרי עטו של מקאליסטר[2].
[עריכה] כתובת ניקנור
הממצא החשוב ביותר שהתגלה במערה היה הכתובת שזכתה לכינוי כתובת ניקנור.
הכתובת כתובה על־גבי גלוסקמה: זו מעוטרת משלושת צדדיה, ועל צידה הרביעי הכתובת, ובה שלוש שורות ביוונית ושורה אחת בעברית או בארמית:
| Ὸστᾶ τῶν τοῦ Νεικά
νορος Ὰλεξανδρέυς ποιήσαντος τάς θύρας נקנר אלךסא |
||
| -- הטקסט תועתק לכתב יווני מודרני על־ידי קלרמון-גנו | ||
תרגום:
| העצמות של אלה של נק־
נר (או 'אנשי נקנר') איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות. נקנר אלכיסא |
||
| -- תרגומו של משה שובה[3] | ||
כאמור, קלרמון-גנו היה הראשון שפענח את הכתובת, והיה הראשון שזיהה את נקנר האלכסנדרוני "שעשה את הדלתות" עם אותו ניקנור המוזכר בתלמוד כמי שהציב את שער ניקנור, תוך דחיית הרעיון שהדלתות הנזכרות הן למעשה דלתות מערת הקבורה, שהרי הישג כה פעוט לא היה מתועד על הגלוסקמה. קלרמון-גנו הבין את המילה "אלכיסא" כקיצור של "האלכסנדרוני", ולפיכך הגיע למסקנה כי הגלוסקמה הכילה את עצמותיו של ניקנור עצמו.
כמו כל תגלית ארכאולוגית חשובה, גם לזו קמו עוררין שניסו לטעון כי הכתובת היא מעשה זיוף, דבר שדרבן את מקאליסטר לכתוב מאמר ובו הוא מפרט את תהליך גילוי הכתובת ואי־הסבירות שמדובר במעשה זיוף[4].
פירושו של קלרמון-גנו, יחד עם תיקונים קלים שהציע מקאליסטר במאמרו, היה המקובל בעולם המחקר במהלך שנים רבות. פירוש זה היה בעייתי, שהרי מהיוונית, שנכתבה ביחסת הקניין, עולה שלא מדובר בניקנור עצמו, אלא בצאצאיו. החוקרים העדיפו להתעלם מבעיה זו, שהתגמדה אל מול שתי בעיות אחרות - גלוסקמאות אמורות להכיל עצמות אדם אחד בלבד, והשם הפרטי "אלכיסא" אינו מוכר ביהודה בתקופה זו.
מאז ימיהם של קלרמון-גנו ומקאליסטר נפתרו שתי בעיות אלו, כאשר התגלו גלוסקמאות המכילות עצמות שני אנשים, כמו גם עדויות לשם "אלכיסא".
אלעזר ליפא סוקניק, שעסק בניקוי המערה והחפירות בה מטעם האוניברסיטה העברית בין השנים 1928-1929, מסכם את הדיון ופוסק כי הגלוסקמה הכילה את עצמותיהם של שני אנשים, נקנר ואלכיסא, שהיו צאצאיו של ניקנור, שהציב את הדלתות בבית המקדש[5].
[עריכה] מבנה המערה
המערה חצובה בקפדנות בסלע הקירטון של הר הצופים. מחוץ למערה חצובה חצר מלבנית, שבצדה הדרום-מזרחי נמצאת חזית המערה.
חזית המערה היא למעשה סטיו. צורה זו אופיינית למערות הקבורה המפוארות של ירושלים בימי הבית השני, אבל בשאר המערות, כגון קברי המלכים או קבר בני חזיר, נמצאים עמודים מונוליטיים החצובים בסלע, ואילו כאן, בסיסי העמודים שנשתמרו מעידים כי העמודים היו בנויים אבני גזית. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, באי־התאמתו של הסלע המקומי לבנייה.
הסטיו, שבמקורו היה מקורה אך עם השנים נפלה תקרתו, נפתח לתוך ארבעה אולמות קבורה, ובכל אחד מהם מספר כוכים. בין האולמות ישנם מעברים, שהשקעים בסלע סביב פתחיהם מלמדים כי היו מכוסים מעיִן בלוחות אבן, תופעה ייחודית למערה זו.
אולם קבורה חמישי, שאינו מקושר לשאר האולמות, נפתח מפתח בחצר שנמצא מימין לחזית, ובצדה המזרחי של החצר חצובים ארבעה פירי קבורה.
חרסים מהתקופה הביזנטית שנמצאו בקרקעית הפירים שבחצר, וכן שני צלבים שנחקקו על קיר החדר המרכזי, מראים שהשימוש במערה המשיך עד לתקופה הביזנטית. העובדה שגלוסקמת ניקנור נשארה במערה עשויה להעיד כי השימוש הממושך במערה נעשה על־ידי בני המשפחה.
הממצא שהתגלה על־ידי דיקסון במערה כלל שבע גלוסקמאות, מהן שלוש חלקות וארבע מעוטרות, שברי סרקופג אחד ומגוון חרסים. בעבודות הניקוי והחפירה שנעשו על־ידי סוקניק בשנות ה-20 התגלו מספר מסמרי מתכת, דבר המלמד על שימוש בגלוסקמאות וארונות קבורה מעץ.
התוכנית האדריכלית של המערה, סגנונה האמנותי, וכן הממצא שבתוכה, מאפשרים לתארך את המערה לאמצע המאה הראשונה לספירה, בקירוב.
[עריכה] הפנתיאון הלאומי
ב-1934, הועלו עצמותיו של יהודה לייב פינסקר ממקום קבורתו באודסה ונטמנו במערת ניקנור. יוזם ההעלאה היה מנחם מנדל אוסישקין, שרצה להקים פנתאון לאומי במערה.
בישיבת הקרן הקיימת לישראל, הוחלט על הקמת הפנתיאון:
היושב ראש הודיע, כי חלקת־האדמה, אשר בה נמצאת "מערת ניקנור" - במערה זו הובאו למנוחת עולם עצמות ד"ר י. ל. פינסקר ז'ל - נכללת באדמת הקהק'ל המסורה לאוניברסיטה. הואיל וחושבים להשתמש במערה זו למקום מנוחת־עולם לאנשי־שם יהודיים, על כן הוא מציע, כי ההחלטה על דבר חלוקת כבוד זה תימסר לוועדה מורכבת מנשיא ההסתדרות הציונית, נשיא הקהק'ל ונגיד האוניברסיטה.
|
||
| -- פרוטוקול ישיבת דירקטוריון קרן קיימת, 2.7.1934[6] | ||
אולם רעיונו של אוסישקין לא יצא לפועל, והאדם השני והאחרון שנטמן במערה, בצהרי יום שישי, 3 באוקטובר 1941, היה אוסישקין עצמו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- נחמן אביגד, "מערות־קברים יהודיות בירושלים ובהרי יהודה", ארץ ישראל ח, תשכ"ז
- עמוס קלונר ובועז זיסו, עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני, 2003
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Clermont-Ganneau, "ARCHEOLOGICAL AND EPIGRAPHIC NOTES ON PALESTINE", Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, 1903
- ^ Gladys Dikson, "THE TOMB OF NICANOR OF ALEXANDRIA", Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, 1903
- ^ משה שובה, "הכתובות היווניות של ירושלים", ספר ירושלים, תשט"ז
- ^ Robert Alexander Macalister, "FURTHER OBSERVATIONS ON THE OSSUARY OF NICANOR OF ALEXANDRIA", Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, 1905
- ^ אלעזר ליפא סוקניק, "עוללות לאפיגרפיה היהודית", ספר זכרון לאשר גולאק ולשמואל קליין ז"ל, תש"ב
- ^ הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) 1134/KKL10
