משה אביגדור עמיאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרב משה אביגדור עמיאל (יב בניסן תרמ"ב (1 באפריל 1883) - יג בניסן תש"ו (15 באפריל 1946)) רב, דיין והוגה דעות. מראשי הציונות הדתית והזרם הדתי לאומי. כיהן כרבה הראשי של תל אביב.

תוכן עניינים 1 חייו 2 יצירתו 2.1 יצירתו ההלכתית 2.2 יצירתו ההגותית 2.3 מאמריו 3 משנתו 3.1 משנתו ההלכתית 3.2 משנתו ההגותית 4 פעולתו הציונית 5 משפחתו 6 ספריו 7 מקורות

[עריכה] חייו

הרב עמיאל נולד בעיירה פורוזוב שבפולין, בשנת 1883, כבנם הבכור של יעקב יוסף ורבקה. עד גיל שלש עשרה למד במסלולים המקובלים בעיירה (חדר ותלמוד תורה) ואצל אביו, רבי יעקב יוסף עמיאל. בגיל שלוש עשרה עבר ללמוד בישיבת טלז אצל רבי אליעזר גורדון, רבי שמעון שקאפ והרב יוסף ליב בלוך; עם הגעתו שובץ בכיתה גבוהה מגילו, בגלל כשרונו. לאחר שלוש שנים עבר ללמוד בישיבת בריסק אצל הרב חיים מבריסק, ולאחר שנה לישיבת ווילנא אצל הרב חיים עוזר גרודזנסקי שם למד שלוש וחצי שנים. בווילנא, בגיל 18, הוסמך לרבנות על ידי הרב שלמה הכהן מווילנא, וכן הרבנים מאיר שמחה הכהן (האור שמח) ויוסף רוזין (הרוגאצ'ובי) מדווינסק.

בגיל 21 (תרס"ג) התחתן עם באשה ביילה, ביתו של משה לוי ניוויאזקי מביאליסטוק.

בגיל 23 מונה לרב בעיירה שווינציאן, והקים שם ישיבה שמנתה כמאה תלמידים. שמונה שנים אח"כ מונה לרב גריובה (בגבול רוסיה-גרמניה), שם כיהן בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

לאחר דבריו בוועידה העולמית של המזרחי (תר"פ) זומן לכהן כרב קהילת אנטוורפן בבלגיה, בתפקיד זה כיהן בין השנים 1920 - 1936; באנטוורפן הקים הרב עמיאל בית ספר דתי לאומי בשם 'תחכמוני', בית ספר לבנות, תלמוד תורה, ישיבה ועוד. על פעילותו הענפה ניתן ללמוד אף ממכתב שקיבל מהרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) בחודש אדר תרפ"ד.

בשנת תרצ"ג ביקר בארץ ישראל, ואף נפגש עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לאחר פטירת הרב שלמה הכהן אהרונסון (אדר, תרצ"ה) רבה הראשי של תל אביב; הציע הרב יהודה ליב מימון שהרב עמיאל יקבל את המשרה. ואכן ב-כא בטבת תרצ"ח (1936), לאחר שנבחר בהצבעה, הגיע לכהן כרבה הראשי של תל אביב. בתל אביב הקים את ישיבת היישוב החדש, את 'רשת החינוך התלמודי' שהתמקד בצורך בבעלי-בתים (ולא רק תלמידי חכמים), מפעל תורני 'כינוס סופרים' ומוסד 'עזרת תורה' לתמיכה בתלמידי חכמים עולים.

הרב עמיאל נפטר ביג ניסן תש"ו (15 באפריל 1946).

[עריכה] יצירתו

[עריכה] יצירתו ההלכתית

הרב עמיאל התאפיין במקוריות מחשבתית ובשקידה; כך שיחד עם פעילותו הציבורית והרבנית הענפה הוא השקיע ביצירה ההלכתית. בשנת תרפ"ב יצא לאור ספרו הראשון דרכי משה - דרך הקודש (חלק ראשון, אנטוורפן), העוסק בדיני קודשים; ובהמשך יצא לספר אף חלק שני (תרפ"ג) ושלישי (תרפ"ט). בהמשך הוציא את הספר דרכי משה - דרכי הקנינים חלק ראשון (אנטוורפן, תרפ"ח) וחלק שני (בילוגוריי, תרצ"א); העוסק בענייני ממונות ואישות. יצירתו המרכזית הנה המידות לחקר ההלכה, חלק ראשון (ירושלים, תרצ"ט), חלק שני (תל אביב, תש"ב) וחלק שלישי (תל אביב, תש"ה); אשר שואף לקביעת הכללים ההגיונים העומדים ביסוד המחשבה התלמודית.

[עריכה] יצירתו ההגותית

מלבד העיסוק המתמיד בספרות התלמודית ובפסיקה ההלכתית, הרב עמיאל עסק רבות בעניני הגות; כגון דת ומודרניות, אמונות ודעות וענייני אקטואלים. יצירתו זו מתבטאת בספרו דרשות אל עמי, חלק ראשון (אנטוורפן, תרצ"ג) וחלק שני (ירושלים, תרצ"ו). בספריו עסק רבות בעניינים אקטואלים, כגון מאורעות תרפ"ט. את התעסקותו בהגות ומחשבה ניתן לראות בספרו לנבוכי התקופה, העוסק ב-'פרקי הסתכלות במהות היהדות' (ירושלים, תש"ג).

[עריכה] מאמריו

יצירתו ההגותית התבטאה גם בפרסום מאמרים פובליצסטים שונים; את מאמריו פרסם בעיקר בעתון 'המזרחי'. בניהם ניתן למנות את: 'במי אשם' (גליון 8) הקורא לאיחוד הרשימות היהודיות; 'הקלריקליות שלנו' (גליון 14) הטוען שהיסוד הדתי בתנועה הציונית אינו תלוי ברוב מספרי; 'תחיית התורה'(גליון 22-23) המיצר על העלמות הרגש הדתי; 'הציונות והיהדות' (גליון 29) על היחס בין התנועה ליהדות ועוד.

[עריכה] משנתו

[עריכה] משנתו ההלכתית

נקודת יסוד בתפיסתו ההלכתית מושתת על הלימוד המקובל והקלאסי, אך יחד איתו הרב עמיאל שילב בין הגדה להלכה. כמו כן בתפיסתו קיימת נטייה מהותית לעסוק בסברה ובהגיון של הדיון ההלכתי; גישה שהתבטאה בצורה מלאה בספרו 'מידות לחקר ההלכה'.

[עריכה] משנתו ההגותית

הרב עמיאל התנגד לגישה הרפורמים, והתעמת איתם במובנים רבים (כגון ההקדמה לספרו דרכי משה 'דרכה של תורה'). לדעתו המהות היהודית חשובה, ויש להדגישה. חשיבות זו שהקנה ליהדות התבטאה אף בגישתו כלפי מקומה של הציונות הדתית בתנועה הציונית; הרב עמיאל כתב רבות על כך שהמזרחי צריכה לתפוס מקום מרכזי יותר בציונות אף בפעילות מעשית (כגון מאמרו בגליון ט של 'התור', תרצ"ב; ודבריו בוועידת קראקא, תרצ"ג).

[עריכה] פעולתו הציונית

בעקבות דבריו של יצחק גרינבום על הרצון לקביעת ערכים חדשים ליהודים, לעומת ערכי היהדות; כתב הרב עמיאל תגובה (דורות הראשונים ודורות האחרונים, בטאון המזרחי, גליון 11) ובה הוא יוצא נגד המנהיגים האחרונים שמביעים ניטראליות כלפי הדת, לעומת המנהיגים הקודמים (כדוגמת אחד העם) שאף אם לא שמרו מצוות, הרי הביעו יחס חיובי לדת. בכך התבטאה לראשונה פעולתו בתנועת המזרחי, והוא נבחר כציר לוועידה השנייה של המזרחי בפולין (וורשה, ניסן תרע"ט); ובה נבחר לנשיאות הוועידה. בהמשך היה אחד משבעת הצירים מפולין, לוועידה העולמית הראשונה של המזרחי באמסטרדם (טבת תר"פ); וכן נבחר כציר לקונגרס הציוני השלוש-עשרה (תרפ"ג) והארבע-עשרה (תרפ"ה), כשבאחרון הוא מכהן אף בוועדת החינוך. החלטה מיוחדת הובילה לכינוס וועידה עולמית של המזרחי, באלול תרפ"ו; למקום הוועידה נבחרה אנטוורפן, עירו של הרב עמיאל, והוא עמד בראש הוועדה המכינה של הוועידה. בוועידה נבחר הרב עמיאל לוועד הראשי של התנועה. בוועידת קראקא (אב, תרצ"ג) הרב עמיאל התייחס לכך שתנועת המזרחי צריכה להשקיע את עיקר מירצה בפעילות כלפי החברה החרדית, ופחות במחנה הציוני-חילוני ('היסודות האידאולוגיים של המזרחי', וורשה, תרצ"ד); ואף קרא להצטרפות להסתדרות החדשה של הרביזיוניסטים, תוך פרישה מההסתדרות הציונית.

[עריכה] משפחתו

• חתנו הרב יהודה לייב מימון
• נכדו הרב שילה רפאל

[עריכה] ספריו

• הגיונות אל עמי
• שבת מלכתא
• דרכי משה
• המידות לחקר ההלכה
• דרשות אל עמי
• עם סגולה
• לנבוכי התקופה

[עריכה] מקורות

• איש ההגיונות, גאולה בת יהודה, ירושלים תשס"א.