ספרות רוסית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספרות רוסית היא סך כל היצירות הספרותיות שנכתבו ברוסיה ומדינות אחרות בשפה הרוסית. עד המאה השבע עשרה רוב היצירה הספרותית ברוסיה הייתה בשפת הכנסייה הסלאבונית, אך עם המודרניזציה שהנהיג פטר הראשון שכללה בין השאר רפורמות בגרסת האלפבית הקירילי עבור רוסית, החלו לצאת לאור יצירות ספרות בשפה הרוסית. הקשרים עם אירופה גרמו ליישום סוגות הספרות באירופה על החומר הרוסי האותנטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] המאה השמונה עשרה בספרות הרוסית
הנסיך אנטיוך קנטמיר חיבר שירה תוך עירבוב בין הנאו קלאסיציזם לייצוג החיים הרוסיים תוך שימוש בשיטה הברתית שהייתה נפוצה בצרפתית ופולנית. שירה בשיטה הטונית המתאימה יותר לרוסית חוברה על ידי ואסילי קירילוביץ' טרדיאקובסקי והובאה לדרגה עילאית יותר על ידי מיכאיל ואסיליביץ' לומונוסוב ואלכסנדר פטרוביץ' סומרוקוב, מייסד הדראמה הרוסית ששילב בין צורות אירופאיות לתכנים רוסיים במעשיות ובמחזות שלו.
במהלך תקופת שלטונה של קתרינה השנייה ניכרה השפעת תקופת ההשכלה האירופאית על הספרות הרוסית. הדרמות של קתרינה עצמה שילבו סגנון קלאסי עם גוון סאטירי, כך עשה גם ניקולאי איבנוביץ' נוביקוב. סאטירה משולבת עם מוטיבים ריאליסטיים הופיעה במחזות פונזיבין מחבר הדרמה הלאומית הראשונה של רוסיה, "המשנה" ובמעשיות חמניצר.
בשלהי המאה השמונה עשרה התחלה של רדיקאליות פוליטית בוטאה ביצירות רדישצ'ב. הרגשנות שפותחה בתקופה ההיא באה לידי ביטוי בדרמות ולדיסלאב אוזרוב ובסיפורים הקצרים של ניקולאי קרמזין מחלוצי הסוגה ברוסיה.
[עריכה] המאה התשע עשרה בספרות הרוסית
ואסילי אנדרייביץ' ז'וקובסקי הכניס את האידאליזם האירופאי לשירה הרוסית. עניין גובר במאפיינים לאומיים בא לידי ביטוי במעשיותיו של איבן אנדרייביץ' קרילוב, הלאומיות הספרותית התעוררה בעיקר בזמן המלחמות עם נפוליאון בונפרטה.
בשנות העשרים של המאה התשע עשרה פותח סגנון רוסי מודרני, ריאליסטי וער לאומית. סגנון זה אשר הוצל על ידי הרומנטיציזם וההשפעה האירופאית קודם על ידי אלכסנדר פושקין שנחשב לגדול משוררי רוסיה. שירתו של מיכאיל יוריביץ' לרמונטוב שמרה על מצוינות סגנון זה לפרק זמן קצר. הייאוש שפורט ביצירתו של המשורר הרומנטי יבגני ברטינסקי משקף את האווירה תחת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון.
בשנות השלושים של המאה התשע עשרה נקרע קרע תרבותי בין הסלאביסטים למערביסטים, מנהיג המערביסטים היה המבקר ויסאריון גרגוריביץ' ביילינסקי שהדגיש את חשיבות מערכת היחסים בין הספרות לחיים הלאומיים של העם, מה שקידם את הריאליזם הספרותי הרוסי. ניקולאי גוגול הנחשב לאחד המייסדים של הריאליזם הספרותי שגילה גם פן פנטזי מורבידי בסיפוריו הסאטיריים.
באמצע המאה התשע עשרה ריאליזם חסר רחמים, לא חסר הומור, פותח על ידי איבן אלכסנדרוביץ' גונצ'ארוב כאשר אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי חיבר מספר רב של מחזות שאנן מוצגות יותר. השירה של טיצ'ב העניקה חשיבות פילוסופית לאירועים יומיומיים. ניקולאי אלכסייביץ' נקראסוב יצר פיוטים למטרות חברתיות.
[עריכה] שלהי המאה התשע עשרה
ותחילת המאה העשרים בספרות הרוסית
על רקע האוטוקרטיה הצארית ברוסיה נכתבו יצירות הפרוזה מהגדולות ביותר בספרות הרוסית, רובן בעלות נטייה לריאליזם, כמו כן יצירות המופת של תקופה זאת מציגות נטייה חזקה למיסטיות, בחינה עצמית ומלודרמטיות. איוואן סרגייביץ' טורגנייב השיג מעמד עולמי עם רומאנים מתוחכמים בהם הטיח ביקורת בחברה הרוסית.
ביקורת גדולה ושבחים רבים הורעפו על הגאונות המיוסרת והאידאליזם המוסרי והדתי שבוטאו בחיבורי פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, ועל הרומאנים המנומנטליים, חודרי החברה של לב טולסטוי. שני סופרים אלו הם מענקי הספרות העולמית. אך עם הסיפורים הרגישים באופן מבריק והמחזות של אנטון צ'כוב בא תור הזהב של הספרות הרוסית פחות או יותר אל קיצו.
תגובה נגד הריאליזם באה בדמות עליית הסימבוליזם ששגשג משנות התשעים של המאה התשע עשרה עד שנות העשרה של המאה העשרים ואשר בא לידי ביטוי ביצירותו של פיאודור סולוגוב, אינוקנטי פיאודורוביץ' אננסקי, אנדריי ביילי, אלכסנדר אלכסנדרוביץ' בלוק, קונסטנטין דמיטרייביץ' באלמונט ואלכסיי מיכאילוביץ' רמיזוב. תגובה זאת בלטה גם בחיבוריו הדתיים והפילוסופיים של ולדימיר סולובייב וברומאנים ההיסטוריים של דמיטרי סרגייביץ' מרז'קובסקי.
ב-1912 האסכולה האקמאיסטית, אותה הוביל ניקולאי סטפאנוביץ' גומילב דגלה בחזרה לדימויים פואטיים ממשיים יותר. המשוררים אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה השתייכו גם כן לקבוצה זאת. בתחום הבדיון הדמויות הבולטות היו וסבולוד מיכאילוביץ' גארשין, ולדימיר גלקטיונוביץ' קורולנקו ומקסים גורקי אשר שלט בתחום ספרות הבדיון ממש לפני מהפכת 1917. הד לריאליזם המשולהב שלו ניתן למצוא אצל חסידו ליאוניד אנדרייב, בעת שאיוואן בונין, שהיה גם כן חבר בחוג מקורביו של גורקי, כתב בנימה יותר ריאליסטית מסורתית יותר.
[עריכה] הספרות הסובייטית
לאחר ניצחון הבולשביקים במהפכת 1917, היגרו סופרים רבים מברית המועצות והיו פעילים בחו"ל. סופרים מסוימים נשארו אך לא הוציאו לאור חיבורים חדשים, בעת שאחרים הפכו לקומוניסטים, חלקם הסתגלו לממסד החדש גם אם נותרו מנוכרים לשיטותיו. תחילה היו הסוגות הספרותיות תחת השלטון הבולשביקי דומות לאלו שבמערב אירופה באותו הזמן. בתקופה הראשונה לאחר המהפכה(עד 1921) פרחה השירה, אשר מדמויותיה הבולטות היו הסימבוליסט בלוק, האימג'יסט יסנין והאיקונוקלאסט ולדימיר ולדימירוביץ' מאיאקובסקי. הסופר הוותיק בוריס פולניאק תיעד את התקופה, והסופר איסאק באבל כתב סיפורים קצרים ססגוניים.
בתקופת "הכלכלה החדשה"(1922-1928) התנהל ויכוח רב על הדיקטטורה הספרותית עם קבוצת ה"על המשמר" שתמכה בה וקבוצת מיאקובסקי שהתנגדה לה. האחים סרפיון, קבוצה שכללה את קונסטנטין אלכסנדרוביץ' פדין, מיכאיל מיכאילוביץ' זושצ'נקו, וסבולוד איבאנוב, וניאמין אלכסנדרוביץ' קאברין, יבגני זמיאטין ולב לונטס דגלו בעצמאות ספרותית והרשמיים שהדגישו את חשיבות מבנה השיר אף על פני תוכנו. בתקופה זאת התרחשה הלידה מחדש של הרומאן בחיבורים הסאטיריים של איליה אילף, יבגני פטרוביץ' פטרוב, ונכתבו הרומאנים הפסיכולוגיים והרומאנים הרומנטיים של ליאוניד מקסימוביץ' ליאונוב ויורי אולשה. מיכאיל אלכסנדרוביץ' שולוחוב העניק לרומאן העוסק במהפכה גוון אפי, וב-1928 גורקי חזר להיות לפופולריות אדירה.
התפרקות כללית של קבוצות הספרות השונות התרחשה בשנים 1929-1932 וניתן היה להבחין אצל הסופרים במגמה לעבר מוביליזציה פוליטית. מגמה זאת התחזקה בשנות השלושים במהלך הטיהורים של סטלין בהשכלה, והריאליזם הסוציאליסטי הונח כעיקרון המרכזי בכל יצירות הספרות. אישים חשובים בתחום הדראמה, תחום בו נעשה שימוש רב למטרות תעמולה, הם יבגני שוורץ, ניקולאי ארדמן, מיכאיל בולגקוב, ולנטין פטרוביץ' קטייב, ולדימיר מיכאילוביץ' קירשון ואלכסנדר ניקולאייביץ' אפינוגנוב. בוריס פסטרנק וניקולאי טיחונוב הפכו למשוררים המובילים, הרומאנים של אלכסיי טולסטוי, ואיליה ארנבורג נקראו בשקיקה וויקטור בוריסוביץ' שקלובסקי צבר השפעה רבה כמבקר.
[עריכה] הספרות לאחר המלחמה
אווירת הקרבה למערב הסתיימה ב-1946 עם המערכה אותה יזם אנדריי ז'דנוב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית. הבידוד תרבותי והדיקטטורה התרבותית שנכפתה בחסות המפלגה היו בעלי השפעה הרסנית על הספרות הרוסית. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 סופרים מסוימים שהוכלמו קודם זכו לחסד חדש, אלו שעדיין היו בחיים הורשו להוציא לאור שוב.
רומאנו "ההפשרה" של ארנבורג תיאר את יאוש הסופרים שנידונו לכתוב בהתאם למדיניות המשטר. במהלך תקופה זאת עודדו יחסים תרבותיים עם ארצות זרות. כאופוזיציה לתעמולה המפלגתית ספרות ביקורתית כלפי החברה הסובייטית התקבלה לזמן קצר באופן סביר. אנדריי ווזנסנסקי ויבגני יבטושנקו שובחו רבות על הנון-קונפורמיזם ביצירותיהם. ווזנסנסקי שובח בזכות מקוריותו ושימושו בשפה. בין החיבורים המוערכים של יבטושנקו הוא "באבי יאר", מחאה רהוטה כנגד האנטישמיות הסובייטית.
ב-1963 הממשלה ואיחוד הסופרים הסובייטים עסקו בהוקעה קשה של סופרים בדלנים, הרומאן האפי של פסטרנק, "דוקטור ז'יוואגו" (1957) שזכה בביקורת גדולה ובשבחים רבים ברחבי העולם המערבי, נאסר לפרסום בברית המועצות. והסופר אולץ בלחץ הממשל לסרב לקבלת פרס נובל. לאחר נפילת חרושצ'וב ב-1964 הואץ המאבק לשחרור הספרות מההשפעות הפוליטיות.
סופרים מפורסמים כגון ווזנסנסקי ואלכסנדר סולז'ניצין דרשו במופגן קץ לצנזורה הממשלתית. סופרים כמו אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל נאסרו עקב פרסום יצירות מערביות בלתי מאושרות בהן הייתה ביקורת כלפי המשטר הסובייטי. הרומאן הראשון של סולז'ניצין, "יום בחייו של איבן דניסוביץ'" (1962), שתיאר חיים במחנה ריכוז, האנטי סטאליניזם שלו התאים לאקלים הפוליטי של התקופה, אך חיבוריו הביאו עליו גלות מרוסיה ב-1974.
בשנות השמונים של המאה העשרים ניתן להבחין במגמות מיסטיות ודתיות כמו בסיפורי טטיאנה טולסטיה. לאחר נפילת המשטר הסובייטי שב ב-1994 סולז'ניצין למולדתו לאחר עשרים שנות גלות. קמו אז גם סופרים צעירים ששיקפו את פני רוסיה לאחר השלטון הקומוניסטי כשהם מתמקדים בנושאים פחות חברתיים ויותר אישיים בשירה ובסיפורת.
