צ'לסטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צֶ'לֶסטָה (Celesta) היא כלי הקשה אידיופוני המופעל באמצעות מקלדת. הקלידים מחוברים לפטישים המכים במערכת של לוחות מתכת (בדרך כלל פלדה), והלוחות מעבירים את תנודותיהם לגופי תהודה. דוושה (פדל) משמשת להחזקה ולעמעום של הצליל.
צליל הצ'לסטה דומה לצליל הגלוקנשפיל, אך בעל גוון רך יותר. אף שאינו עשיר בטונים עיליים רבים, הוא מצטיין באיכות טהורה במיוחד שהקנתה לכלי את שמו, לפי המילה הצרפתית celeste שפירושה "שמימי".
הצ'לסטה היא כלי בטרנספוזיציה - הצליל שהיא מפיקה גבוה באוקטבה אחת מהצליל הכתוב בתווים. בכלי הצרפתי המקורי היו חמש אוקטבות, אך צליל האוקטבה הנמוכה ביותר לא נחשב מוצלח, והיא הושמטה בדגמים מאוחרים יותר. כיום מוחלפת הצ'לסטה בחלק מהתזמורות סימפוניות בדגם גרמני גדול יותר, בעל חמש אוקטבות. אף שמקובל לשייך את הצ'לסטה לקבוצת כלי ההקשה בתזמורת, מנגנים בה בדרך כלל פסנתרנים. התווים כתובים בשתי חמשות.
[עריכה] היסטוריה
הצ'לסטה הומצאה בשנת 1889 על ידי אוגוסט מוּסטֶל בפריז. קדם לה הטיפוֹפון או הדוּלציטון שהמציא אביו של מוסטל, ויקטור מוסטל, ב-1860. במקום לוחות מתכת היו בטיפופון קולנים, אך עוצמת הכלי הייתה נמוכה מכדי שישתתף בתזמורת.
צ'ייקובסקי היה אחד הראשונים שהשתמשו בכלי זה ביצירה לתזמורת מלאה; הצ'לסטה מופיעה בפואמה הסימפונית האחרונה שלו, "ווֹיֵווֹדָה", ובחלקים מהבלט האחרון שלו, מפצח האגוזים (1892), בין השאר ב"ריקוד פיית הסוכריות".
[עריכה] יצירות שבהן משתתפת צ'לסטה
- פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי: "ריקוד פיית הסוכריות" מתוך מפצח האגוזים (1892)
- גוסטב מאהלר, סימפוניה מס' 6, (1906)
- מוריס ראוול, "דפניס וכלואה" (1912), בולרו (1928)
- גוסטב הולסט, "ונוס" ו"נפטון" מתוך כוכבי הלכת (1917)
- ריכרד שטראוס, "אביר הוורד", (1922)
- אוטורינו רספיגי, "אורני רומא" (1924)
- ג'ורג' גרשווין, אמריקאי בפריז, (1927)
- גוטפריד הופרטץ, "מטרופוליס", (1927)
- הייטור וילה לובוס, "טוקטה" מתוך "בכיאנאס ברזילראס מס' 2", (1933)
- בלה ברטוק, "מוזיקה למיתרים, כלי הקשה וצ'לסטה", (1937)
- אוליביה מסיאן, "סימפוניה טוּרָנגלילה", (1949)
- סרגיי פרוקופייב, סימפוניה מס' 6 (1947) וסימפוניה קונצרטנטית (1952)
- דימיטרי שוסטקוביץ', סימפוניה מס' 4, סימפוניה מס' 11 וקונצ'רטו לצ'לו מס' 1.
