בלט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
למונח בלט שלוש משמעויות הקרובות זו לזו:
- צורת מחול שהתפתחה בצרפת בחצרו של המלך לואי ה-14
- יצירת מחול בסגנון הבלט (לדוגמה: הבלט אגם הברבורים)
- להקת בלט (לדוגמה: בלט פרנקפורט)
תוכן עניינים |
[עריכה] סוגי בלט
היום מבחינים בין סוגים שונים של סגנונות בלט, לדוגמה:
- בלט קלאסי: רפרטואר שנוצר פחות או יותר עד סוף המחצית הראשונה של המאה עשרים ומתאפיין באסתטיקה תנועתית וויזואלית מאוד מוגדרת,
- בלט נאו-קלאסי: רפרטואר חדש יותר, אשר משמר פחות או יותר את הטכניקה הבלטית, את האידאלים האסטתיים הבלטיים ואת אוצר התנועות הקלאסי,
- בלט מודרני או בלט עכשווי: רפרטואר המשמר את הטכניקה הבלטית אך מרחיב את האידאלים האסתטיים הבלטיים ומאפשר אוצר תנועות שונה ומתחדש.
[עריכה] סקירה היסטורית
עד לתחילת המאה ה-19 הוצג הבלט כליווי לאופרה או לקונצרט מוזיקה קלאסית, ורק כאשר החלו לכתוב מחזות שהבלט הוא האמנות העיקרית בהם, החל הבלט להתפתח ומספר הרקדנים גדל בהתמדה. עד אמצע המאה ה-20 נחשב הבלט למופע אמנות לאנשי מעמד הגבוה בלבד; לאחר מכן הוא נפתח גם לקהל הרחב.
קשיי הרקדנים בלימוד הבלט הובעו בפעם הראשונה על-ידי הצייר אדגר דגה, שצייר את הרקדניות על הבמה ומחוצה לה, מאחורי הקלעים. המוזיקה שמלווה את הבלט היא מוזיקה קלאסית, בעיקר בליווי תזמורת.
הבלט אומנם התחיל אצל לולי אך הגיע לשיא פסגתו בתקופה הרומנטית ובמאה ה-20. בתקופה הרומנטית רוסיה הייתה מאוד פעילה בתחום הבלט, להקות בלט רבות הוקמו ברוסיה והציגו את יצירותיהם של צ'יקובסקי ועוד. גם מלחינים צרפתיים כתבו בלטים באותה תקופה, כדוגמת דליב ועוד. בתחילת המאה ה-20 הוקמה להקת הבלט של סרגיי דיאגילב - הבלט הרוסי דיאגילב שאף להציג יצירות חדשות ומודרניות יותר ולכן הזמין יצירות אצל סטראווינסקי, דביסי, סאטי, ראוול ועוד. דיאגלב שכר את טובי הכוריאוגרפים והרקדנים כדוגמת ניז'ינסקי וגדולי ציירי התפאורה כדוגמת פיקאסו ובכך הוא הבטיח להקה מקצועית ביותר, אך בגלל רצונו לפתוח תחומים חדשים במוזיקה הקהל לא קיבל אותו כל כך.יצירות שנראות לנו יפות היום כגון פולחן האביב של סטראווינסקי, דפניס וכלואה של ראוול ועוד הרעישו את הקהל הפריסאי,ורק מעטים קיבלו אותם.
[עריכה] עקרונות הבלט הקלאסי
כמו בשפה המדוברת, בה קיימות אותיות המרכיבות מילים, אשר מרכיבים משפטים בעלי הגיון, כך הבלט מורכב מחומרי-תנועה ותנוחה, אשר בחיבורים בניהם יוצרים הגיון תנועתי. בשפה המדוברת ישנם עיצורים, הברות, מילים, משפטים, פסקאות וסיפור (או מאמר וכו'). בשפת הבלט קיימים אלמנטים גופניים המורכבים מפוזיציות רגליים וזרועות, ומצבי גוף המייצרים שפה של תנועה ותנוחה בחלל. בשפה המדוברת יש קצב דיבור, אינטונציה ומבטא, המקבלים פירוש על ידי השומע. גם בשפת הבלט המהירות קובעת את משמעות המשפט התנועתי. הדיוק בביצוע תוך שמירה על חוקי השפה הקלאסית, יהווה את הדיקציה הברורה. היכולת האישית של הרוקד, מבחינה פיזיולוגית ומבחינת נתוני ביטוי אמנותי, יביאו לידי ביטוי את הסגנון האישי (parol), כפי שבשפה המדוברת רמת הדיקציה, וצליל הקול קובעים את הסגנון האישי של הדובר.
[עריכה] ארבעת חוקי היסוד של הבלט הקלאסי
ארבעת חוקי היסוד בכל האסכולות של הבלט הקלאסי, אשר התפתחו במהלך ההיסטוריה, מתקיימים תוך כדי ביצוע כל התנועות והתנוחות. חוקים אלה אינם מתקיימים בזרם של הבלט הרומנטי או ניאו קלאסי, אלא בקלאסי הטהור בלבד.
- כל תנועה ותנוחה מבוססת על מנח גו בו קיימת הקבלה בין ארבע נקודות: שתי הכתפיים ושני צידי האגן (ilium crest). נקודות אלה נמצאות תמיד בקווים מקבילים ביחס לחזית כלפיה פועל הרוקד בחלל. יחד עם זאת בשעת ביצוע כפיפות גוף, מופרת ההקבלה בין הכתפיים לאגן הירכיים, אך תשמר ההקבלה ביחס לחזית הספציפית.
- כל תנועה ותנוחה של הרגליים תתבצע תוך רוטציה אקסטרנית מרבית של מפרקי הירך. כלומר, המראה יהיה תמיד כאילו הברכיים פונות לצדדים ביחס לחזית, ולא לפנים, כמו כן כפות הרגליים, אשר יוצבו במקביל לפיקות הברכיים, יפנו לצדדים בהתאם. בחוק יסוד זה בא לידי ביטוי המבנה האנטומי הייחודי לכל רוקד/ת, באשר יכולת הפנייה המקסימאלית של מפרקי הירך הנה יכולת שונה אצל כל מבצע/ת. על המבצע להיות מודע ולהקפיד על ביצוע המותאם ליכולתו האישית.
נעלי אצבע - בכל שלבי הביצוע של תנועות הבלט, יהיה גב הרוקד/ת רחב וארוך באופן מקסימלי. אין כווצי שכמות או קיצור אורך עמוד השדרה. לשם כך יש לשאוף תמיד להרחקת הראש מעצם הזנב, והרחבת הגב תוך נשימה חופשית שמתבצעת לצידי הגוף.
- א. בכל רגע בו אין משקל על רגל אחת או על שתי הרגליים (כמו בקפיצה), מיד מתארכת כף הרגל למצב של "פוינט" (דורסי פלקשין).
ב. בכל שלב בו מתבצע ה"פוינט", לא יושם משקל על הרגל, גם אם היא נוגעת ברצפה. חלק זה של חוק מספר 4 נכון במקרה שעובדים ללא נעלי אצבעות. עם נעלי אצבע יש אפשרות לעלות עם משקל הגוף על ה"פוינט" (ראו תמונה).
חוקי השפה נוספים, אינם חוקי יסוד, והנם מופרים מידי פעם בהתאם לצרכי תחביר שונים וטעם אסתטי שונה אצל כל מורה ואסכולה.
[עריכה] תנועת הזרועות (port de bras)
תנועות ותנוחות הזרועות יבוצעו תמיד בריחוק מגוף הרקדן. כמו כן המסלול יהיה תמיד מעט לפני הגוף, ולא לממש לצידי הגוף ומעל לקודקוד. לצורך הבהרה ועזרה ביישום נכון, אפשר להנחות את הלומד/ת להביט קדימה, ובכל שלב להשאיר את הזרועות בעמדה בה יוכל לקלוט את קצות האצבעות בתוך טווח הראייה של גלגל העין, ללא הסבת האישונים מהמרכז. תחנות המעבר בין הפוזיציות השונות של הזרועות, משתנות במעט בין אסכולה לאסכולה, ובין מורה למורה. ישנם המעדיפים את הזרועות במיקום נמוך יותר, וישנם שמעדיפים אותן במיקום גבוה יותר. אך תמיד יהיו הזרועות מעט לפני הגוף, ומתחת לגובה הכתפיים בפוזיציות הראשונה, השנייה והשלישית. שמות פוזיציות הזרועות משתנה לפי האסכולות השונות, אך העיקרון הבסיסי נשמר.
[עריכה] יצירות בלט ידועות
בין יצירות הבלט המפורסמות ביותר ניתן למנות את "אגם הברבורים", "היפיפייה הנרדמת", ו"מפצח האגוזים" הנרקדות לצלילי המוזיקה של המלחין צ'ייקובסקי. רבים מן המלחינים הגדולים כתבו יצירות שנועדו לבלט.
רשימה של בלטים ידועים על פי מלחיניהם:
- לודויג ואן בטהובן - יצורי פרומתאוס
- שרל גונו - פאוסט (בלט)
- אלכסנדר גלזונוב - הסיפידים (למנגינות של שופן)
- קלוד דביסי - משחקים
- ליאו דליב - סילביה, קופליה
- אראם חצ'טוריאן - גאינה, ספרטקוס
- דריוס מיו - השור על הגג, בריאת העולם
- אריק סאטי - פאראד
- איגור סטרווינסקי - פטרושקה, פולחן האביב, פולצ'ינלה, ציפור האש
- מנואל דה פאיה - האהבה הקוסמת, הכובע המשולש
- סרגיי פרוקופייב - רומיאו ויוליה, סינדרלה
- פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי - אגם הברבורים, היפהפיה הנרדמת, מפצח האגוזים
- אהרון קופלנד - אביב באפלאצ'ים, רודיאו, בילי הנער
- מוריס ראוול - דפניס וכלואה
- ניקולאי רימסקי-קורסקוב - שחרזאדה (עיבוד מאוחר של דיאגילב)
[עריכה] בלט בישראל
[עריכה] הבלט הישראלי
להקת הבלט החשובה ביותר בארץ היא הבלט הישראלי בניהולם האומנותי של ברטה ימפולסקי והלל מרקמן. הלהקה נוסדה בשנת 1967 ורוקדים בה כיום 35 רקדנים. בשנת 2000 זכה הבלט הישראלי בפרס שר התרבות לביצוע. ברפרטואר הלהקה בין השאר יצירות מאת ג'ורג' בלנשין, יאן לינקנס וברטה ימפולסקי.
[עריכה] בלט כשיטת לימוד
חלק בלתי נפרד ממסורת הבלט היא שיטת הלמידה שלו, המתאפיינת במערך שיעורי בלט מקובע ומוגדר בפרוטרוט לאורך שנים, משמעת חזקה, קוד לבוש קפדני ותחרותיות גבוהה. כדי להקל על עיצוב השרירים, המפרקים והעצמות במתכונת הבלטית, רצוי להתחיל ללמוד בלט בגיל צעיר - רבים מתחילים ללמוד כבר בגיל ארבע. קיימות כמה שיטות למוד בלט, מהן: השיטה הרוסית (שיטת ואגאנובה), השיטה האנגלית (RAD -Royal Academy of Dance), השיטה הצרפתית (École Française), שיטת צ'קטי (Cecchetti method).
אחד מבתי הספר לבלט בארץ הוא המרכז לבלט קלאסי בניהולה של ברטה ימפולסקי, הנודעת בשיטותיה המחמירות ובדבקותה במסורת הבלט על כל כלליו הקפדניים (ראו לעיל בלט בישראל).
שיטות לימוד מחול אלטרנטיביות שפותחו החל מאמצע המאה העשרים על ידי חלוצי המחול המודרני, כמו הכוריאוגרפים מרתה גרהם, מֶרְס קנינגהם וחוֹסֶה לימון, החליפו את האידאלים האסתטיים של הבלט ואת אוצר התנועות שלו אבל שימרו את עקרונות השיטה: מערך שיעורים קבוע ומוגדר, אם כי לא קפדני באותה הקיצוניות, וחתירה לביצוע מושלם של אידאל אסתטי נתון. מאוחר יותר פותחו שיטות לימוד מחול עם עקרונות אלטרנטיביים, למשל אלתור, לדוגמה: קונטקט אימפרוביזיישן וגאגא.
בעולם המחול קיימים חילוקי דיעות ביחס לחשיבות רכישת טכניקת הבלט הקלאסי לתלמידי מחול שאינם מתעתדים להיות רקדני בלט (אלא, לדוגמה, רקדני מחול עכשווי). ישנם הגורסים כי ללא בסיס קלאסי מאוד קשה לתלמיד המחול לרכוש את המיומנויות הנחוצות לו. אחרים טוענים שלמידת בלט יוצרת התנייה חזקה מדי של התלמיד, שממנה הוא לעולם לא יוכל להשתחרר כליל, ולכן, אם ברצונו לרקוד מחול עכשווי עליו להימנע מלימוד בלט וגם משיטות לימוד מקובעות אחרות, כמו גרהם וקנינגהם שהוזכרו לעיל (זוהי לדוגמה טענתם של מייסדי ה"מסלול למחול, כוריאוגרפיה והקשר" בברלין). רבים טוענים ששילוב מאוזן בין שיטות לימוד שונות הוא הדרך האידאלית ללמוד מחול, בלי קשר לסוג המחול שהתלמיד יעסוק בו בעתיד.
[עריכה] בלט באומנות הפלסטית
ציירים ופסלים רבים יצרו מתוך השראה או כמחווה לבלט, מבין הידועים שבהם: אדגר דגה.
 "רקדנית עם זר פרחים" מאת אדגר דגה |
 פסל של רקדניות בלט |
 "רקדניות הבלט" מאת וילארד לירוי מטקלף |
 פסל של בלרינה |
 "רקדנית בלט" מאת ארנסט אופלר |
 הרקדנית מארי טליוני, חלוצת המחול על נעלי אצבע |
[עריכה] סגנונות מחול אחרים
העידן המודרני באומנות הביא עימו גם אלטרנטיבות מחוליות לבלט. סקירה חלקית קצרה:
- מחול מודרני התפתח בראשית המאה העשרים בארצות הברית ובאירופה כתגובה מרדנית לבלט הקלאסי.
- מחול אקספרסיוניסטי, או Ausdruckstanz, התפתח בגרמניה כענף נפרד של המחול המודרני וקדם לתיאטרון-מחול הגרמני.
- תיאטרון-מחול הוא בעיקרון תיאטרון אשר בו השחקנים הם גם רקדנים: הם מגלמים תפקידים ועשויים להציג עלילה, מערכות יחסים וכד', רק שהמחול ממלא תפקיד חשוב יותר כאמצעי אמנותי מאשר הדיאלוג המילולי.
- בּוּטוֹ הוא כינוי כולל למגוון סגנונות מחול מודרניים שהתפתחו ביפן בסוף המאה העשרים.
- מחול עכשווי הוא שם כולל למגוון סגנונות מחול שהתפתחו החל מסוף המאה העשרים. מן מאפיינים שניתן למצוא בסגנונות אלה: חיפוש אחר אלטרנטיבות סגנוניות, שימוש באמצעים תיאטרליים נסיוניים (כגון הופעה באתרים שאינם במת מחול קונבנציונאלית), שילוב של אמצעים אמנותיים מחוץ למחול (וידיאו, אלקטרוניקה ומחשבים).
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בלט |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בלט |
אתר בלט ישראלי - מאמרים, תמונות, חדשות ועוד
