קרב ורדן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ורדן | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||
|
|||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||
| צרפת | גרמניה | ||||||||
| מפקדים | |||||||||
| פיליפ פטאן, רוברט ניוול | אריך פאלקנהיין | ||||||||
| כוחות | |||||||||
| כ-30,000 ב-21 בפברואר 1916 | כ-150,000 ב-21 בפברואר 1916 | ||||||||
| אבדות | |||||||||
| 377,000-542,000 בסך הכל, מתוכם 163,308 הרוגים או נעדרים | 336,000-424,000 בסך הכל, מתוכם כ-100,000 הרוגים | ||||||||
קרב ורדן היה מהקרבות העיקריים במלחמת העולם הראשונה. הוא החל ב־21 בפברואר 1916, ומחירו היה גבוה במיוחד: יותר ממיליון איש נהרגו או נפצעו במהלכו.
צבא גרמניה תקף את צרפת באש ארטילריה כבדה, ולאחר מכן התקדם לחפירות צרפתיות תוך שימוש בלהביורים, לראשונה במלחמה. למרות שגרמניה התקדמה לאט, ותפסה את מבצר דואומון, היא לא הצליחה לתפוס את ורדן עצמה. מטרתה העיקרית, לגרום לצבא הצרפתי "לדמם למוות" נכשלה אף היא, כפי שהוכיחה כמות האבדות הנכבדת בצד הגרמני.
אסטרטגית, הייתה ההתקפה אסון לגרמנים, ודאי בהשוואה לאפשרויות האחרות שהיו פתוחות לפניהם — התקדמות נוספת בחזית המזרחית, והוצאת האימפריה הרוסית מחוץ למלחמה, תוך כיבוש שדות התבואה של אוקראינה.
למרות זאת הייתה כמות האבדות הצרפתית מזעזעת. ככל הנראה אנושיותו של המרשל פטאן, שהתעקש כי החיילים יוחלפו בצורה סדירה נוכח הזוועות הללו, היא שתרמה למוניטין שלו, והיו לכך השלכות הרות אסון על צרפת בעתיד (ראו גם מלחמת העולם השנייה).
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
[עריכה] ורדן
לאחר נצחון הגרמנים על צרפת ב־1870 הותווה הגבול בין שתי המדינות במרחק של כשלוש מאות קילומטרים מפאריס. בכדי למנוע איום על עיר הבירה, הוטל על הגנרל סאֶראֶ דה-ריביאֶר לבנות קו ביצורים לגבולה של צרפת. דה-ריביאר הקים שורת מצודות שקועות באדמה. בגבול שווייץ שימשה בלפור עוגן קו הביצורים, שנמשך עד לגבעות אֶפינאל. ורדן שימשה כעוגן השני של קו זה, שהמשיך ממנה עד לטול. מצפון לורדן נמצא יער אַרגון ולאחריו גבעות הארדנים המיוערות. הגבול הבלגי והיערות שמצפון לורדן לא בוצרו, וורדן שימשה כנקודת המפתח לכל קו ההגנה הנ"ל.
[עריכה] צרפת
ב־1916 לא היה מצבה של צרפת מזהיר. 1915 הייתה שנה של כישלונות צבאיים מהדהדים לבעלות הברית. במהלכה נפלה סרביה, רוסיה נחלשה יותר ויותר (עד לספטמבר באותה שנה נלקחו כ־750,000 חיילים רוסים בשבי), ואיום הצוללות הגרמניות נותר ללא פתרון. "פאפא ז'ופר", ראש המטה הכללי של צבאות צרפת, והפילדמרשל החדש של בריטניה, דאגלס הייג, נועדו ב־6 בדצמבר בכדי לתכנן יחדיו את המתקפה העתידית על הסום, אחד מהכישלונות הצורבים ביותר של בעלות הברית במלחמה.
בעיותיו של צבא צרפת נבעו, בין השאר, מהקונספציה שבה היה שבוי. לאחר תבוסתו של לואי נפוליון ב־1870, עברה החשיבה הצבאית הצרפתית שינוי. הססנותו של לואי נפוליון הוחלפה בתורתו של הקולונל דה גראנמייזון, ששמה מבטחה בהסתערות כידונים ובהתקפות נגד, ללא תשומת לב למחיר. דוגמה אחת לאסון שעתידה הייתה להמיט תורה זו על צרפת היא סירובו של ז'ופר לייצר קסדות לחיילים בשלבים המוקדמים ללחימה, מתוך הטענה כי גרמניה תיפול עד שהקסדות יהיו מוכנות. דוגמה נוספת, ומכרעת באשר לקרב ורדן, היא הוצאת חלק ניכר מהארטילריה שבמבצרי ורדן, בכדי לעשות בהם שימוש במתקפות אחרות. מבצרי ורדן, לאור תורתו של דה גראנמייזון, ביטאו פחדנות והססנות, ולא יועילו במלחמה עצמה. יש לציין כי פעולה זו נבעה ממחסור בארטילריה כבדה, מחמת סירוב המטה הכללי להשתמש בנשק זה.
בנוסף לכך, סבל צבא צרפת ממחסור בקצינים טובים. לאחר פרשת דרייפוס, והזעזוע שעברה המדינה בעקבותיה, נעשה "טיהור" שיטתי בשורות הצבא הצרפתי, ובפני קצינים קתוליים רבים, נחסמה אפשרות הקידום. זאת ועוד, "הלשכה השנייה" (המודיעין הצרפתי) חישבה את מספר ההרוגים בקרבות בנוסחה, שעל פיה על כל 2 אבדות צרפתיות איבדו הגרמנים 3 חיילים. המפקדה הראשית תכננה את מבצעיה בהתאם לנתונים אלה, שהיו כמעט הפוכים מהמציאות, ובתוך כך שלחה אלפי חיילים למותם.
[עריכה] גרמניה
גרמניה עמדה לפתוח את שנת 1916 בעמדת יתרון. בעלות הברית לא הצליחו להבקיע את ההגנה בחזית המערבית, מה שאיפשר לגרמניה להפנות חלק מכוחותיה למזרח, שם הרוסים ספגו מפלה אחר מפלה. אמנם הקרב על המארנה הסתיים בתבוסה גרמנית (לא מעט הודות ליורשו של הגראף פון-שליפן, מולטקה, שהוחלף על ידי אריך פון פאלקנהיין ב־1914), אך המחסור הצרפתי בארטילריה כבדה ובמקלעים, כמו גם העובדה כי צרפת איבדה עד אז כמעט חצי מקציני הקבע שלה, הותירו את גרמניה בעמדה נוחה למדי.
עם זאת, גם גרמניה לא הייתה נטולת בעיות. לאחר הקרב על המארנה החל הקייזר, וילהלם השני, להתערב פחות בתוכניות המלחמה, והותיר את מרבית הפיקוד למטה הכללי הגרמני. קידומם של קצינים טובים, שאינם בעלי תואר אצולה, כאריך לודנדורף ואחרים עוכב במידה רבה בשל שיטת המעמדות הגרמנית. אי לכך, כאשר עמדה גרמניה להחליט כיצד תשתמש ביתרונה ב־1916 הייתה ידו של פאלקנהיין על העליונה. בוויכוח, שנסוב באותו זמן בגרמניה סביב השאלה איזו חזית לחזק, נטה פאלקנהיין בברור לטובת החזית המערבית. בדצמבר 1915 הוא כתב תזכיר היסטורי לקייזר, בו הוא ממליץ לתקוף בורדן, המוקפת שרשרת מבצרים, כדי ש"יקיזו כוחותיה של צרפת את דמם עד מוות". הצרפתים, טען פאלקנהיין במידה רבה של צדק, לא יעזו לפנות את ורדן, הקרובה כל כך לפריז ובעלת החשיבות ההיסטורית. תזכיר זה פעל את פעולתו על הקייזר, שהסכים לתוכנית (בין השאר בגלל שבנו פיקד על ארמיה באזור זה). מבצע Gericht ("גרדום" או "דין" בגרמנית) החל.
[עריכה] ההכנות למתקפה
ההכנות הגרמניות למתקפה בוורדן נשמרו בסוד מוחלט. מלבד הארמיה החמישית, לא ידע שאר הצבא הגרמני על ההתקפה המתוכננת. אליסטר הורן טוען בספרו, "ורדן, מחיר התהילה", כי על פני הוובר נבנו עשר מסילות ברזל ו־24 תחנות רכבת חדשות. עוד הוא מציין כי, "בשביל קורפוס אחד בלבד כללה רשימת האפסניה 6,000 מספרי־תיל, 17,000 אתים, 125,000 רימוני יד, מיליון שקי חול, 265,000 ק"ג תיל דוקרני וכו' וכו'". 140,000 חיילים גרמנים הועברו לגזרת ורדן, וכן "306 תותחי שדה ו־542 תותחים כבדים, בסיוע כ־152 'מטילי מוקשים'", 13 ברתות גדולות, 2 תותחי 380 מ"מ, 17 מרגמות 305 מ"מ ואינספור תותחי 210 מ"מ (כל הנתונים בערך זה נלקחו מספרו של הורן). העברת כל הציוד הזה, כאמור, נעשתה בסודיות גמורה: הגרמנים החליטו לתקוף מהאזור שמצפון-מזרח לורדן, בשל היותו מיוער ומכוסה תדיר בערפל; מעל למקומות חשופים נמתחו רשתות הסוואה ענקיות; נחפרו ה"שטולן", חפירות רחבות במיוחד, שחלקן יכלו להחזיק חצי גדוד; ונפרשה "מטרייה אווירית", שמנעה מכל סיור אווירי של בעלות הברית לגלות את המתרחש.
בינתיים פורק חלק נכבד ממצודות ורדן מהארטילריה שלהן, שהצרפתים נצטרכו לה לקרבות השדה. תפיסתו של דה גראנמייזון ראתה במצודות כ"מעוזים הנדונים לכיתור". עד לאוקטובר הורחקו מוורדן ארבעים ושלוש סוללות כבדות, יחד עם 128,000 פגזים ו־11 סוללות של תותחי שדה. למרות ניסיונותיהם של כמה מהמפקדים בגזרת ורדן למנוע את הנעשה, נלקחו מהם ללא הרף חיילים, על מנת למלא פרצות בחזיתות "קרביות" יותר. כאשר מבצע "דין" הושלם היו לגרמנים בוורדן כ־850 תותחי ארטילריה מול כ־270 תותחים צרפתים, ו־72 גדודים מול 34 גדודים צרפתים. ב־11 בדצמבר עברו הצרפתים לכוננות רשמית, יום לפני ההתקפה הגרמנית המתוכננת. אולם ב־12 בדצמבר החל לרדת שלג כבד על אזור ורדן כולו, שהקנה לצרפתים שהות להתכונן.
[עריכה] תחילת המתקפה
בשעה 6 בוקר ה־21 בפברואר, יום לאחר שמזג האוויר התבהר, החלה ההרעשה הגרמנית, ונמשכה כל הבוקר כולו. הפגז הראשון שנורה פגע בחצר ארמון הבישוף שבורדן. הפגזים האחרים לא אחרו לבוא. במשך כל הבוקר שטפו פגזי הארטילריה הגרמנים את ורדן. בשעה שמונה אבדו לצרפתים כל קווי הטלפון לחזית, והוקם מערך רצים מאולתר, שכמעט ולא יכול היה לעזור במאום. לקראת הצהריים ההרעשה נפסקה, והחיילים הצרפתים החלו לבצבץ מן החפירות, משוכנעים כי ההתקפה הגרמנית קרבה. אולם ההתקפה מיאנה לבוא. יציאת הצרפתים מהשוחות סייעה לצופי הארטילריה הגרמנים להבחין אילו מעוזים וחפירות עמדו בפני ההפגזה. ההרעשה החלה שוב, ונמשכה עד לשעה 4 באותו היום. רק אז החלו הגרמנים במתקפה.
למרות שכל חורש ד'אומון נלכד בתוך כחמש שעות, ונעשה שימוש ראשוני ומרתיע בלהביורים, לא הצליחה ההתקפה הגרמנית כמצופה, בין השאר בגלל הססנותו של פון פאלקנהיין ומיעוט הכוחות התוקפים. עם בוא הלילה חודשה ההרעשה.
ביום המחרת, ה־22 בפברואר, החלו הצרפתים בנסיונות נואשים לכבוש מחדש חלק מהשטחים שאבדו. רוב ההתקפות קרסו עוד בתחילתן, חלקן בשל חוסר בכוח אדם, חלקן בשל חידוש ההרעשה וחלקן משום שנתקלו בהתקפות גרמניות. קורפוס המילואים ה־7 של גרמניה, בראשות הגנרל פון צוול, המשיך מתוך חורש ד'אומון, אותו כבש ביום האתמול, וכבש את אומון. כפר סאמונייה נפל אף הוא לידי הגרמנים. עשרת אלפים צרפתים נשבו, וכן 65 תותחים ו־75 מקלעים. כמה גדודים צרפתיים נעלמו לגמרי, ביניהם גדוד הזוּאבים האפריקאי. עד לערבו של ה־24 בפברואר היו הצרפתים מוכים ומובסים. כל הגדה הימנית עמדה ליפול לידי גרמניה. מצודות וו ודואומון נותרו כמעט מקומות המבטח היחידים, ואם אלה יפלו, הרי שהעיר ורדן עצמה תהיה חשופה לארטילריה גרמנית.
 |
 |
| תצלום אווירי של מצודת דואומון, 1915 | אותה מצודה לאחר ההפצצות, 1916 |
[עריכה] כיבוש מצודת דואומון
ב־25 בפברואר נכבשה מצודת דואומון, הגדולה והחזקה שבמצודות ורדן, באופן חסר תקדים. סמל גרמני בשם קונצה נהדף בלהט הקרב לבדו אל מצודת דואומון. בצעד מתמיה הוא החליט לבחון את המצודה מקרוב, והופתע לגלות שכמעט ולא היו בה מגינים צרפתים. הוא נכנס פנימה, ובשרשרת אירועים קומית כמעט שבה את המצודה לבדו.
בצירוף מקרים שיכולה לטוות רק ההיסטוריה, נכנסו לדואומון באותו יום עוד שלושה קצינים גרמנים, מן הרגימנט ה־24: ראטקֶה, האופט ופון-בראנדיס. ראטקה היה הראשון שביניהם, והוא נכנס למצודה עם 20 חיילים מאחוריו, ו"שבה" אותה אף הוא. במשך זמן רב הוא הוכר ככובשה הראשון של המצודה, אולם טעות זו תוקנה לאחר מכן, וקונצה קיבל את ההכרה המגיעה לו.
נפילת דואומון נפלה כרעם ביום בהיר על הצרפתים. שוב ושוב אורגנו התקפות על המצודה, במטרה לאחוז בה שוב, אולם זו חומשה עתה והתמלאה במגנים גרמנים, וההתקפות הצרפתיות נהדפו מן המצודה הענקית ללא קושי רב, ובמחיר איום לצרפת. דואומון הופצצה יום ולילה על ידי הצרפתים, אך ללא הועיל. בינתיים, מהמצודה עצמה, החלו הגרמנים להפציץ את כפר דואומון, וב27 בפברואר ניסו לכבוש אותו ללא הצלחה. רק לאחר שבוע נכבש הכפר.
[עריכה] "האיש המת" ו־304
ב-6 במרץ תקפו הגרמנים בגדה השמאלית של המאֶז, בכדי לכבוש את גבעה 304 ואת גבעת "האיש המת" (Mort-Homme בצרפתית). ראשית באה הרעשה כבדה, שלאחריה התקדמו הגרמנים מצפון לגבעות. בו בזמן, חצו כוחות גרמנים את המאז בבארבאן ושאמפנאֶוויל. תנועת המלקחיים של שני הכוחות השיגה חלק נכבד ממטרתה, ושטח רב אבד לצרפת. גבעת "האיש המת", החיונית לצורך כיבוש הגדה הימנית, טרם נכבשה.
ביום המחרת ניסו הגרמנים לכבוש את כפר קומייר, הסמוך לגבעת "האיש המת", אולם ללא הועיל. שני הצדדים ספגו אבדות קשות, והשטח נותר בידי הצרפתים. גם ההתקפה הבאה על הגבעה ספוגת הדמים לא הועילה. עם זאת, במהלך ימים אלו נכבש שטח רב, כולל הכפרים פורז וריינוויל. ההתקדמות הגרמנית כמעט והגיעה לשיאה, אך הצרפתים הצליחו עתה להתארגן מחדש, לאחר הכאוס ששרר בשורותיהם מאז תחילת המתקפה, ומכאן והלאה שוב לא תדע ורדן את אותה "מלחמת תנועה" של הימים הראשונים. ב־8 במרץ הם פתחו במתקפת נגד, והכריחו את הגרמנים לסגת מחורש קוֹרבּוֹ, ממנו תכננו הגרמנים מתקפה נוספת על גבעת האיש המת. ביום המחרת הצליחו אמנם הגרמנים להחזיק לזמן מה בגבעה זו, אולם במחיר נורא. גם הכיבוש מחדש של חורש קוֹרבּוֹ תבע מגרמניה מחיר דמים - 70% מהכוחות הגרמנים התוקפים מתו במהלך חמשת ימי המתקפה.
ב־14 במרץ לאחר הרעשה ארטילרית כבדה ושימוש בגז הצליחו הגרמנים לכבוש את גבעת "האיש המת" ולהחזיק בה, והכוחות הצרפתים התמקמו עתה על המדרונות הדרומיים של גבעה זו. עם זאת, הצרפתים החזיקו עדיין בגבעה 304, שהשקיפה על "האיש המת", ומשם יכלו לכוון את הארטילריה שלהם כנגד הכוחות הגרמנים. בכדי לקנות אחיזה מלאה על "האיש המת" פתחו הגרמנים ב־20 במרץ במתקפה שנועדה לפנות את הדרך ל־304. תוך 11 יום נכבשו חורש אבוֹקוּר, כפר מלנקור וכפר ביתאנקור.
[עריכה] ההתקפה על הגדה הימנית של המאז
התקפה גרמנית נוספת ממזרח למאז יצאה לפועל ב־6 במרץ, לאחר שקשיים בהעברת תחמושת גרמו לגרמנים לדחותה ביומיים. המתקפה החלה לאחר הרעשה כבדה ושימוש בגז, אולם נבלמה במהירות על ידי הצרפתים, שהיו מוכנים לקראתה. הגרמנים כבשו רק כמה חורבות מכפר ווֹ, ושילמו על כך מחיר כבד בחיי אדם. למרות שהגרמנים הגיעו עד לתעלות מצודת וו, המצודה עצמה לא נפלה. לאחר הלקח שנלמד מנפילת מצודת ד'אומון חימשו הצרפתים מחדש את מצודותיהם ואיישו אותן כהלכה. המתקפה עלתה לגרמנים ב־54,000 אבדות, ולצרפתים ב־65,000 איש.
למרות מספר האבדות הרב, בטוחים עדיין בנצחונם, חידשו הגרמנים את מתקפתם על גבעה 304 ב־9 באפריל. הפצצה צרפתית כבדה אילצה אותם לסגת, והגבעה לא נכבשה. עם זאת, באותו יום תקפו הגרמנים גם בכפר וו, ועד למחרת היה כל מה שנותר מכפר זה בידיים גרמניות.
[עריכה] המתקפה על מערב המאז
גבעה 304 עדיין היוותה מכשול לכל התקדמות גרמנית באזור. בשל נקודת התצפית הטובה שעל הגבעה יכלו הצרפתים להמשיך ולהפציץ עמדות גרמניות, ולגרום לגרמנים אבדות כבדות. בכדי לפתור בעיה זו החלו מעל ל־500 תותחים גרמנים להפציץ את הגבעה ב־3 במאי. לאחר שלושה ימי הרעשה רצופים, בהם נמחו רוב הקווים הצרפתים, החלו הגרמנים במתקפתם. למרות ההרעשה הכבדה נדרשו לגרמנים שלושה ימי לחימה קשים בכדי לכבוש סוף סוף את ראש הגבעה.
עשרה ימים לאחר כיבוש גבעה 304, ב־19 במאי, ניסו הגרמנים שוב לנקות את מדרונות גבעת האיש המת מעמדות צרפתיות. ללא ההרעשות מגבעה 304, שהייתה עתה בידי הגרמנים, נאלצו הצרפתים לסגת. בתוך כך כבשו הגרמנים גם את כפר קוּמייר. בשלב זה של המלחמה שוב לא התקדמו עוד הגרמנים באותה מהירות בה הם התקדמו בימים הראשונים לקרב ורדן. הצרפתים נלחמו על כל שעל, וכל כיבוש קרקע עלה במחיר חיי אדם רבים. מטרתו של פאלקנהיין, להקיז את דם הצבא הצרפתי, עלתה בידו, אולם בתוך כך הקיז הצבא הגרמני את דמו שלו. בסוף יוני הגיעו הדברים לידי כך שהפיקוד הגרמני העליון אסר על כל ניסיון נוסף לכבוש קרקעות בורדן. המחיר ששולם בחיי אדם היה יקר מדי.
[עריכה] ההתפוצצות במצודת ד'אומון
ב־8 במאי נשמעה התפוצצות עזה במצודת דואמון. זוג חיילים שחימם קפה הדליק בטעות את מחסן הלהביורים ופוצץ אותו. פניהם של חלק מהחיילים הגרמנים כוסו בפיח, וחבריהם, שחשבו כי זוהי פלישה של חיילים צרפתים שחורים מהקולוניות, ירו בהם. במהלך הקרב התפוצצו רימוני יד, שפוצצו בתורם רימוני גז מאוחסנים, וגרמו למוות נוסף. מקרה ביש מזל זה עלה ב־700 אבדות.
מאז נפלה מצודת דואומון לא הפסיקו הצרפתים לנסות ולכבוש אותה שנית. ההתפוצצות במצודה לא נעלמה מעיניהם, והוחלט לנסות לכובשה כל עוד שוררת בה אנדרלמוסיה. ב־17 במאי הפגיזו מאות כלי ארטילריה את המצודה, בהרעשה שנמשכה חמישה ימים רצופים. ב־22 במאי הצליחו כמה צרפתים להגיע לגג המצודה, וחלק קטן מהם אף נכנסו למצודה עצמה. אולם למחרת היום החלו הגרמנים במתקפה על הכוחות המבודדים, שנכנסו למצודה וחיסלו אותם. רק באוקטובר של אותה שנה, כאשר הופגזה המצודה בפגזי 40 ס"מ, הצליחו הצרפתים להרחיק את כוחות גרמניה מן המצודה ולקנות בה דריסת רגל.
[עריכה] המתקפה הגרמנית האחרונה
ההתקפה הגרמנית האחרונה אמורה הייתה ללכוד את מצודת סוּביל, שלכידתה הייתה מאפשרת לגרמנים לחלוש על רוב שטח המאז. אם מצודת סוביל תיפול שוב, לא יוכלו הצרפתים להחזיק בעיר ורדן לאורך זמן. בכדי לכבוש את המצודה היה על הגרמנים לכבוש קודם את כפר פלאֶרי ואת ביצורי תיאוֹמוֹן. 30,000 איש נאספו, ריכוז כוח גדול אף יותר מזה עימו פתחה גרמניה את המערכה על ורדן. פון קנובלסדורף, מפקד ההתקפה, היה בטוח בנצחונו, ואף פקד שתזמורות הרגימנטים יתכוננו למצעד הנצחון בורדן. לבטחונו של פון קנובלסדורף היה ביסוס - במתקפה זו עמדו הגרמנים לעשות שימוש לראשונה בגז הפוֹסגֶן. גז זה הופק במטרה לחדור דרך מסכות הגז הצרפתיות, שלא היו אמורות להועיל כנגדו. ב־22 ביוני ועד ליום המחרת ניחתו פגזי הפוסגן על העמדות הצרפתיות. ביום ה־23 תקפו הגרמנים.
הגרמנים הצליחו להתקדם, למרות התנגדות צרפתית קשה (לצרפתים חולקו מסכות גז חדשות, וסבלו "רק" מ־1,600 נפגעים מהפוסגן), עד לפלארי ולתיאומון, ואף הגיעו למרחק של כ־400 מטר ממבצר סוביל. התקפות נגד צרפתיות הצליחו להסיג את הגרמנים אך מעט, אולם לא הייתה לכך עוד משמעות. ב־24 ביוני החלה ההרעשה הבריטית בסום. הקרב על הסום החל, והגרמנים נאלצו לפנות חלק מכוחותיהם בוורדן, שעוד לפני כן לא היה בהם די, בכדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת.
[עריכה] הטרגדיה במנהרת הרכבת טוואנל
על קו ורדן-מץ נחו קווי רכבת, בהם השתמשו הצרפתים כאזור בטוח מהפצצות וכמחסנים לתחמושת ומצרכים נוספים. אורך מנהרת הרכבת היה 1,300 מטר, והיא הייתה קרובה הן לשדה הקרב והן לעיר ורדן עצמה. המנהרה, עורק אספקה חיוני זה, הייתה אחת מהיעדים המרכזיים של הגרמנים בוורדן, אולם הם לא הצליחו לכבוש אותה. ב־4 בספטמבר, 1916, בדומה לאסון שקרה בדואומון, אש אחזה בתחמושת, שנישאה על ידי פרדה, התפשטה למחסן רימוני יד, ומשם אחזה בדלק, ששימש להארת המנהרה. הצרפתים נסו מן המנהרה אחוזי בעתה, רק בכדי להיקצר באש החיילים הגרמנים, שירו לכיוון היציאה בכדי להגדיל את הנזק. בסופו של היום, סבלו הצרפתים מ־500 אבדות.
[עריכה] הגלגל מתהפך - המתקפות הצרפתיות
לאחר חודשים של התגוננות צרפתית עיקשת והתקפות נגד כושלות, פתחו הצרפתים ב־19 באוקטובר בהרעשה ארטילרית על הקווים הגרמנים. ההרעשה רק הלכה והתעצמה בימים הבאים, עד שנפסקה בפתאומיות ב־22 באוקטובר. הגרמנים ניסו בתגובה להפגיז את הקווים הצרפתיים, אולם הן בשל הנזק הכבד שנגרם לארטילריה שלהם והן בשל התקדמות הצרפתים מחפירותיהם, הם לא גרמו נזק כבד. ביום המחרת (23 באוקטובר) פגעו פגזים במבצר דואומון, וגג המבצר עלה באש, מחסל את מערכת החשמל. ב־23:00 באותו היום פקד המאיור רוזנדל, המפקד הגרמני של המבצר, על נטישה, אולם למחרת בבוקר נשלחה פלוגה גרמנית לשוב ולהגן על מבצר חיוני זה.
הסיבה להצלחה הצרפתית הייתה נעוצה בטקטיקה חדשה, ששימשה את הצרפתים מאוחר יותר גם בקרב על הסום (אם כי בהצלחה מועטה מאוד). טקטיקה זו נקראה "ארטילריה זוחלת" או "נחשול אש", ועל פיה היה על כוחות הרגלים הצרפתים להתקדם למרכז ההרעשה הצרפתית, בעוד הארטילריה מעתיקה את אשה הלאה לעמדות גרמניות אחרות. הטקטיקה נוסתה לראשונה ב־24 באוקטובר, ונחלה הצלחה מסחררת. בתום השעה הראשונה למתקפה נפלו הכפרים המוגנים היטב, פלארי ות'יאמונט, לידיים צרפתיות. חיילי הרג'ימנט הקולוניאלי המרוקאי הצליחו להגיע בשתיים ורבע בצהרי אותו יום עד למבצר דואומון עצמו, בו התרחש קרב קצר אך אכזרי, והמבצר נפל אף הוא לידי הצרפתים. ב־2 בנובמבר נתפסה מצודת וו על ידי הכוחות הצרפתיים, והגרמנים נהדפו לכל אורך אזור ורדן בחזרה לעמדות מהן התחילו את המתקפות הראשונות שלהם ב־21 בפברואר. רק כאשר הצליחו הגרמנים להתארגן מחדש, נעצרו הצרפתים.
[עריכה] הסוף
מתקפתם האחרונה של הצרפתים, שמטרתה הייתה הדיפת הגרמנים אל מחוץ לאזור ורדן, החלה ב־15 בדצמבר, לאחר שהצרפתים הצליחו לאסוף מספר רב של תותחים. בבוקר אותו יום חזר צבא צרפת על האסטרטגיה, שהשתלמה כל כך, של מתקפות אוקטובר — "הארטילריה הזוחלת". המתקפה הצרפתית החלה ברגל ימין, וכבר ביום הראשון נכבשו הכפרים וושרביל ולובומונט. בידי הגרמנים נשאר רק חורש טאלו, שהצרפתים נמנעו מנסיונות רחבי הקף לכובשו.
עם זאת, הגרמנים עדיין החזיקו בגבעת "האיש המת" ובגבעה 304, אם כי כעת הצליחו הצרפתים להבטיח את שלום העיר ורדן מהאיום הגרמני. ב־18 בדצמבר הסתיים הקרב על ורדן בהפסד גרמני. ורדן הפכה למונומנט היסטורי, שמייצג את הטבח הנורא, חסר הטעם, של מלחמת העולם הראשונה. ייתכן כי בוורדן הפסידו הגרמנים את סיכוייהם לזכות במלחמה זו. מאות אלפי ההרוגים בקרב (סכום אבדות שני הצדדים הגיע למיליון איש) לא תרמו דבר למאמץ הגרמני, והמלחמה נמשכה עוד שנתיים.
ההצלחה הברורה של מערכת המבצרים הקבועה בורדן (מלבד מבצר דואומון) הובילה לאימוץ קו מאז'ינו כשיטת ההגנה המועדפת לאורך הגבול הגרמני-צרפתי בזמן שבין שתי מלחמות העולם. עד היום נמצאות עצמות חיילים באזור. העצמות שנמצאו נאספו לגלוסקומת עצמות אדירה, אותה ניתן לראות עד היום.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אליסטר הורן, ורדן, מחיר התהילה. מאנגלית: שרגא גפני. הוצאת מערכות, 1967.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- קרב ורדן (באנגלית) — כולל תצוגות פלאש של התקדמות הכוחות, ופירוט מהלך הקרב.
- ורדן, 1916 (באנגלית) — מהלך הקרב, עדויות, מפות ועוד.
- מפת ורדן (באנגלית)
- שדות הקרב של ורדן (באנגלית)
- מפות של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
