הקרב על הסום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הקרב על הסום | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||
|
|||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||
| בריטניה, צרפת,קנדה, הודו,ניופאונדלנד,דרום אפריקה,ניו זילנד, אוסטרליה | גרמניה | ||||||||
| מפקדים | |||||||||
| דאגלס הייג, פרדיננד פוש | מקס פון גלוויץ, פריץ פון בלואו | ||||||||
| כוחות | |||||||||
| 13 דיביזיות בריטיות ו-6 צרפתיות (בתחילת הלחימה)51 דיביזיות בריטיות (בסוף) | 10.5 דיביזיות (בתחילת הלחימה)50 דיביזיות (בסוף) | ||||||||
| אבדות | |||||||||
| 419,654 בריטים וקולוניאלים 204,253 צרפתים 623,907 - סכום כולל מתוכם 146,431 נהרגו או נחשבו כנעדרים 100 טנקים ו-782 כלי תעופה נהרסו | 465,000-600,000 מתוכם 164,055 נהרגו או נחשבו כנעדרים | ||||||||
הקרב על הסום, אחד הקרבות הגדולים של מלחמת העולם הראשונה, שהתקיים במחוז סום שבצפון צרפת. בקרב זה ניסו כוחות של מדינות ההסכמה לפרוץ את קווי הגרמנים. בסוף הקרב הצליחו התוקפים להתקדם כעשרה ק"מ, במחיר של יותר ממיליון נפגעים לשני הצדדים. קדמה לקרב הפגזה ארטילרית, וההתקפה החלה ב-1 ביולי 1916. הקרב הסתיים בערך ב-18 בנובמבר 1916, כאשר המפקד הבריטי, דאגלס הייג, הורה על הפסקתו.
תחילתו של הקרב על הסום הביאה להקטנת הלחץ הגרמני בוורדן, שהחל כארבעה חודשים קודם לכן, משום שהגרמנים נאלצו להעביר חלק מכוחותיהם מוורדן, שעוד לפני כן לא היה בהם די, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת בסום.
בקרב זה השתמשו הבריטים לראשונה בטנקים, אך הייתה לכך השפעה מועטה. הקרב זכור בעיקר כדוגמה למתקפה חזיתית חסרת תוחלת על עמדות מוגנות. במהלך חודשי הלחימה התפתחה הטקטיקה של הצבא הבריטי, כתוצאה מהשיעור העגום שנלמד בימי הלחימה הראשונים. הטקטיקה החדשה שילבה כוחות רגלים, ארטילריה וחיל אוויר, ובסופו של דבר היוותה את המפתח לניצחון על הצבא הגרמני בסוף מלחמת העולם הראשונה.
יום הלחימה הראשון בקרב על הסום, בו אבדו לבריטים כמעט 60,000 חיילים, הפך לזיכרון טראומטי באומה הבריטית. בסופו של הקרב על הסום הסתכמו הנפגעים ב-420,000 בריטים, 200,000 צרפתים ו-450,000 גרמנים. אחד מהפצועים הגרמנים, שנפגע מרסיס ברגלו, שיחק מאוחר יותר תפקיד מרכזי בהיסטוריה העולמית: היה זה אדולף היטלר.
תוכן עניינים |
[עריכה] התחלה
האסטרטגיה של בעלות הברית לשנת 1916 תוכננה ברובה במהלך ועידת פסגה בשנטילי ב-6 בדצמבר 1915. בוועידה הוחלט לערוך מספר מתקפות שונות על ידי הרוסים במזרח, האיטלקים בהרי האלפים והכוחות המשותפים של בריטניה וצרפת בחזית המערבית. בכך קיוו בעלות הברית לתקוף את מעצמות המרכז מכל הצדדים.
לקראת סוף דצמבר 1915, התרחשו חילופי גברי בפיקוד העליון של בריטניה והגנרל דגלאס הייג החליף את הגנרל ג'ון פרנץ' בפיקוד על חיל המשלוח הבריטי (BEF). הייג העדיף מתקפה בריטית בפלנדריה. המקום היה קרוב לנתיבי האספקה של חיל המשלוח הבריטי בשל הקירבה לנמלי תעלת למאנש. הייג רצה לגרום לגרמנים לסגת מחופי הים הצפוני של בלגיה, היכן שהצוללות שלהם סיכנו את הצי הבריטי. אולם על אף שלא היה סיכום רשמי בנושא, הבריטים היו עדיין שותפים חדשים בחזית המערבית, והם העדיפו להסכין עם המדיניות הצרפתית. בינואר 1916, הגנרל הצרפתי ז'וזף ז'ופר הסכים שהבריטים ירכזו את מרב מאמציהם בפלנדרס, אולם לאחר דיונים נוספים הוחלט בפברואר ליזום מתקפה משולבת היכן שנפגשו הצבאות הצרפתים והבריטים – ליד נהר הסום בפיקרדי.
התכנונים למתקפה המשולבת בסום בקושי החלו להתגבש כאשר הגרמנים תקפו בורדן ב-21 בפברואר 1916. הצרפתים שלחו עוד ועוד כוחות כדי להגן על ורדן, ויכולתם לבצע את שהתחייבו לו בסום נפגעה. עיקר הנטל עבר, אם כן, לכתפיה של בריטניה. ככל שהטבח ההדדי בורדן נמשך, השתנתה המטרה בקרב על הסום מהנחתת מכה מכרעת כנגד גרמניה להקלת הלחץ על הצבא הצרפתי.
ב-1916, חיל המשלוח הבריטי בצרפת היה חסר ניסיון יחסית לצבאותיהם של גרמניה וצרפת. הצבא הבריטי הסדיר, שמנה שש דיביזיות מעולות, נמחק כמעט לחלוטין במהלך הקרבות של השנתיים הקודמות. עיקר הצבא הבריטי היה מורכב בשלב זה ממתנדבים מהכוח הטריטוריאלי והצבא החדש בפיקודו של לורד קיצ'נר, שהחל להתגבש באוגוסט 1914. הרחבת הצבא דרשה מפקדים בדרגות בכירות, וכך קידומים נעשו במהירות מסחררת, ולא תמיד שיקפו יכולת או כישרון. הייג עצמו החל את המלחמה כמפקד הקורפוס הבריטי הראשון לפני שעבר לפקד על הארמיה הבריטית הראשונה, ועתה התמנה למפקד כל חיל המשלוח הבריטי.
עד לאמצע 1916 הבריטים הצליחו להתגבר על בעיות התפעול שהיו להם במטוסי הקרב שלהם וחיל האוויר המלכותי (RFC) השיג עליונות אווירית מעל שטחי הסום. בחזית הסום, מנה חיל האוויר הבריטי 10 טייסות שהיו מורכבות מ-185 מטוסים. מולם ניצבו 129 מטוסים מהצד הגרמני. חיל האוויר המלכותי נטה למדיניות תוקפנית, שאפשרה לצבא דיוק ארטילרי גדול יותר באמצעות מטוסים או בלוני תצפית, בעודו מונע זאת מהגרמנים. רק בספטמבר הצליחו הגרמנים להשיג שוב עליונות אווירית, עם הצגתו של כלי טיס חדש.
[עריכה] היום הראשון של הקרב
ליום הראשון של הקרב קדמו שבעה ימים של הפגזה ארטילרית, בהם ירו הבריטים מעל ל-1.5 מיליון פגזים. כמו כן, הוטמנו עשרה מוקשים מתחת לקו התעלות הגרמני הקדמי ומתחת למוצבים. שלושת המוקשים הגדולים ביותר הכילו כ-20 טון חומר נפץ למוקש. מטרת ההפגזה הייתה למוטט את גדרות התיל הדוקרני. לרוע מזלם של הבריטים, התחמושת שבה השתמשו התותחנים הבריטים הייתה לא יעילה. הם השתמשו בפגזי רסס שלא הצליחו לקרוע את התיל וכתוצאה מכך, רובו נשאר במקומו.
ההתקפה תוכננה כך ש-13 דיביזיות בריטיות מהארמיה הרביעית ושתי דיביזיות מהארמיה השלישית יתקפו מצפון לנהר הסום ו-6 דיביזיות מהארמיה הצרפתית השישית משני צידי הנהר ומדרומו. מולם עמדה הארמיה הגרמנית השנייה שבפיקודו של הגנרל פריץ פון בלואו. מרכז ציר ההתקדמות היה ממוקם בדרך רומית שהחלה מאלברט והגיעה עד מערבית לבפאומה, כ-18 קילומטר לצפון-מזרח.
שעת האפס לתחילת הקרב הייתה 07:30 ב-1 ביולי 1916. עשר דקות קודם לכן, ב-07:20, פוצץ המוקש מתחת לביצור ברכס האווטון. שמונה דקות אחר כך, פוצצו שאר המוקשים (מלבד המוקש בנקודת קזינו, שפוצץ מאוחר יותר). ב-07:30 השתרר שקט לרגעים מעטים, כאשר הארטילריה העתיקה את האש לקו המטרות הבא. לאחר מכן, במילותיו של המשורר ג'ון מספילד (תרגום חופשי):
- יד הזמן נחה על סימן חצי השעה, ולכל אורך קו החזית הישן של האנגלים נישאו שריקה ובכי. אנשי הגל הראשון טיפסו מעל חומת המגן, בהמולה, חשיכה ונוכחותו של מוות, ולאחר שסיימו את כל הדברים הנעימים, התקדמו לאורך שטח ההפקר להתחיל את הקרב על הסום. ("קו החזית הישן", 1917)
החיילים כרעו תחת הציוד הכבד שמשקלו הכולל הגיע ל-40 קילוגרם. במקרים מסוימים הורו להם ליצור גלים אחידים, ולהתקדם בקצב הליכה. הסיבה לפקודה זו הייתה חוסר האמון של הגנרלים הבריטים בחיילים הצעירים והם חששו שבלי איגודם לגלים גדולים החי"ר לא יתקוף. במקומות אחרים, יחידות זחלו לשטח ההפקר מבעוד מועד, כדי שהם יוכלו להגיע במהירות לחפירות הגרמניות הקדמיות מייד כשאש הארטילריה תשנה יעד. למרות ההרעשה הארטילרית הכבדה, רבים מהמגנים הגרמנים שרדו, כשהם מוגנים בשוחות עמוקות. כתוצאה מכך, הצליחו הגרמנים לגרום לאבידות נוראיות בקרב חיל הרגלים הבריטי.
מצפון לדרך אלברט-בפאומה, ההתקדמות נכשלה כמעט מתחילתה. בכמה מהמקומות הצליחו התוקפים להגיע לקווי החפירות הגרמנים הקדמיים, ואפילו לקווי העתודה, אבל שוב ושוב היה מספרם קטן מכדי לעמוד מול התקפות הנגד הגרמניות. כשהרעשת הנגד הגרמנית הומטרה על שטח ההפקר, הגעת התגבורות הפכה לבלתי אפשרית.
הקשר היה בלתי מתאים, ומרבית המפקדים הבכירים נותרו בורים באשר להתפתחות הקרב. שדר שגוי לפיו הדיביזיה הבריטית ה-29 הצליחה לכבוש את באומונט האמל גרם לכך שהורו לבריגדת העתודה להתקדם למקום, ולתמוך בלוחמים. חטיבת הניו פאונדלנד ה-1, הגדוד הלא בריטי היחיד שהשתתף בחזית הבריטית באותו יום, לא הצליחה להגיע לחפירות הקדמיות מחפירות העתודה בגלל העומס הרב ששרר בתעלות הקשר. מרבית הגדוד נמחק לפני שחצה את קו החזית, ו-91 אחוזים ממנו נפגעו, האובדן השני בגודלו בגדוד בכל אותו יום.
ההתקדמות הבריטית משני צידי דרך אלברט-בפאומה הייתה גם היא כישלון, למרות פיצוצם של שני מוקשים בלה בויסל. התקדמות טראגית נוספת אירעה במקום זה על ידי הבריגדה האירית מהדיביזיה הבריטית ה-34. ההתקדמות החלה ממרחק של מייל אחד מקו החזית הגרמני, בטווח ראיה ואש של מכונות הירייה של המגינים, והבריגדה נמחקה לפני שהצליחה להגיע לשטח ההפקר.
דרומית לדרך, הגיעו הדיביזיות הצרפתיות והבריטיות להצלחה. ההגנות הגרמניות במקום היו חלשות יחסית, והארטילריה הצרפתית, שהייתה רבה יותר ומנוסה יותר מזו הבריטית, הייתה אפקטיבית בצורה מרשימה. מהעיר מונטאובאן דה פיקרדי ועד לנהר הסום, כל מטרות היום הראשון הושגו. מדרום לסום, הדיביזיות הצרפתיות אף הצליחו לקצור הצלחות מעבר למטרותיהן הראשוניות.
אולם בסיכומו של דבר, היום הראשון לקרב הוכתר ככישלון חרוץ לתוקפים. הבריטים ספגו אבידות עצומות: 19,240 הרוגים, 35,493 פצועים, 2,152 נעדרים ו-585 שבויים. בסך הכול 57,470 אבידות. האבידות הראשוניות היו חמורות במיוחד בקרב הקצינים, שמדיהם עדיין היו שונים ממדיהם של בעלי דרגות נמוכות יותר, מדים שהגרמנים אומנו לזהות.
קשה לדעת מה היה מספר האבידות הגרמניות באותו יום, מכיוון שהיחידות הגרמניות מסרו את מספר האבידות שלהם רק כל 10 ימים. מוערך כי הגרמנים ספגו 8,000 אבידות בקו החזית הבריטי, מתוכם כ-2,200 שבויים. הפער בין מספר האבידות הבריטיות לגרמניות היה גבוה במיוחד באוליבר, היכן שהדיביזיה הבריטית ה-8 ספגה 5,121 אבידות, בזמן שהגדוד ה-180 הגרמני איבד רק 280 איש – יחס של 18 ל-1.
הסיבות לכישלון ולמספר האבדות הגבוה הן מגוונות. הצורה שבה הסתערו הבריטים הייתה אחד הגורמים העיקריים לאבדות הרבות - הפקודה הייתה להסתער בגלים בקו ישר לעבר הגרמנים. צורת ההתקדמות הזאת איפשרה לצוותי המקלעים הגרמניים לפגוע בקלות יחסית בחיילים המסתערים. הסיבה לפקודה זו הייתה העדר האמון שרחש הפיקוד הבריטי לחיילים שגויסו לפני פרק זמן קצר. הקצינים הבכירים לא האמינו שהחי"ר הבריטי הלא מאומן והלא מנוסה מסוגל להתקדם בצורה אחרת. סיבה נוספת הייתה הציוד הכבד שנשאו החיילים. הציוד הכבד הכביד עליהם והקשה עליהם את ההתקדמות.
ההרעשה הארטילרית לא הייתה טובה ולא מוטטה את גדר התיל. תעלות הקשר הצרות הפכו לפקקי תנועה אדירים בגלל הכמות האדירה של הפצועים שזרמה דרכן. כתוצאה מכך יחידות שהיו בעתודה לא הצליחו להתקדם וההצלחה לא נוצלה כראוי.
[עריכה] לאחר היום הראשון
בשעה 22:00 ב-1 ביולי, מפקד הארמיה הרביעית, לוטננט-ג'נרל הנרי ס. רולינסון הורה לחדש את ההתקפות. הבלבול והתקשורת הגרועה לכל אורך שרשרת הפיקוד גרמו לכך שהפקודה ניתנה ימים מספר לפני שהמפקדים הבריטים הבינו את גודל האסון. הייג הורה ללוטננט-ג'נרל יוברט גאו להשתלט על החלק הצפוני של החזית, בעוד שהארמיה הרביעית הייתה אמורה להתמודד עם החלק הדרומי. גאו הבין שהאסון באזור, שעליו היה מופקד, מנע ממנו חידוש מיידי של המתקפה. המבצעים לא חודשו עד ה-3 ביולי.
הבריטים נותרו בחוסר ידיעה גם בכל הנוגע להזדמנויות אסטרטגיות דרומית לדרך אלברט-בפאומה, שם השיגו הצלחה חלקית. כיום ידוע שלזמן מה היה במקום פער רחב בהגנות הגרמניות בין אוליבר ולונגואבל. ב-3 ביולי כוח סיור מהדיביזיה הבריטית ה-18 הגיע עד למרחק של 2 מייל משטח גרמני, מבלי להיתקל בשום עמדת הגנה. אולם הזדמנות זו הוחמצה, והגרמנים הספיקו למלא את הפרצה בזמן.
יער מאמטס היה עדיין ריק ב-3 ביולי, אך הגרמנים נערכו בו מחדש יום אחר מכן. היער לא נכבש עד ל-10 ביולי, לאחר שתי מתקפות, שמחירן היה יקר. מקומות כמו יער היי ויער דלוויל, שניתן היה לכבוש בקלות לאחר היום הראשון, דרשו מהתוקפים בזבוז עצום בחיי אדם לפני שהם נכבשו באוגוסט וספטמבר. באוגוסט כתב רולינסון על התקופה שבין ה-1 ל-4 ביולי:
- מרבית הסיכויים הם שבארבעת הימים הללו יכולנו לזכות בקו ההגנה השלישי, שבאותו זמן כמחצית ממנו הייתה גמורה... אני נעשה חולה מלחשוב על ה"יכול היה להיות".
בשני השבועות הראשונים של יולי, הקרב הפך לסדרה של פעולות קטנות ומופרדות, שיצרו רושם של הכנה למתקפה גדולה. בין ה-3 ביולי וה-13 ביולי, הארמיה הרביעית ביצעה 46 "פעולות", שתוצאתן הייתה 25,000 אבידות, אולם אף לא התקדמות משמעותית אחת. הדבר הדגים את ההבדל בין האסטרטגיה של הייג לעמיתיו הצרפתיים, והיה למקור חיכוך ביניהם. מטרתו של הייג הייתה לשמר לחץ מתמיד על האויב, בעוד שז'ופר ופוש העדיפו לשמור את כוחם כהכנה למכה אחת כבדה.
מבחינה משמעותית אחת, הקרב על הסום היה הצלחה אסטרטגית גדולה לבריטים. ב-12 ביולי, בתגובה ללחימה בסום ולמצב בחזית המזרחית, הורה אריך פון פאלקנהיין, מפקד הצבא הגרמני, להפסיק את המתקפה הגרמנית בוורדן. אף על פי שהקרבות המשיכו שם עד דצמבר, מעתה והלאה היו אלה הצרפתים שהכתיבו את הטון בלחימה.
בסום, הארמיה השנייה של פון בלואו לא הייתה מסוגלת לעמוד לבד במתקפות הרציפות של הצבא הבריטי והצרפתי. כל דיביזיה גרמנית בחזית הותקפה על ידי שלוש או ארבע דיביזיות של בעלות הברית. ב-19 ביולי, אורגנו מחדש הכוחות הגרמנים, ופון בלואו לקח פיקוד על הארמיה הגרמנית הראשונה, שהייתה אחראית לאזור הצפוני. הגנרל מאקס פון גאלוויץ קיבל את הפיקוד על הארמיה השנייה, שכיסתה את הדרום. כמו כן, פון גאלוויץ קיבל את האחריות העליונה לשתי הארמיות הגרמניות על הסום.
כבר ב-2 ביולי שבע דיביזיות גרמניות היו בדרכן לסום כתגבורות, ובתוך שבוע יצאו למקום דיביזיות נוספות. ביולי ואוגוסט הגרמנים שלחו למקום 35 דיביזיות לכסות את האזור שבו שהו הבריטים ועוד שבע דיביזיות לאזור הצרפתי. הלחץ המשותף על גרמניה גרם לכך שלאוברסט הירסלייטונג (OHL, הפיקוד העליון של הצבא) נשארה עד אוגוסט רק דיביזיה אחת כעתודה.
הבריטים קיוו לעצור את זרימת התגבורות הגרמניות לסום ממקומות שונים בחזית. כדי לעשות זאת, ערכו הבריטים שורה של פשיטות והפגנות כוח, שנועדו לרתק את הדיביזיות הגרמניות לחזית. המתקפה הגדולה ביותר שערכו הבריטים, והידועה ביותר לשימצה, הייתה הקרב על פרומלס. ההתקפה נערכה בין 19 ו-20 ביולי. 7,080 אוסטרלים ובריטים אבדו, ולא נתפס אף לא שטח מועט. כמו כן, המתקפה לא מנעה מהדיביזיות הגרמניות להגיע מהמקום לסום.
[עריכה] הקרב על רכס בזנטין
ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, הייתה הארמיה הרביעית מוכנה לחדש את המתקפה על האזור הדרומי. מטרת המתקפה, שידועה כקרב על רכס בזנטין, הייתה להשתלט על עמדות ההגנה השניות של גרמניה, שנמתחו מפסגת הרכס בפוזייה ועד לדרך אלברט-בפאומה, דרום מזרחית לכפרים גילמונט וגינשי. יעדי המתקפה היו הכפרים בזנטין לה פטיט, בזנטין לה גראנד ולונגוול שהיו צמודים ליער דלוויל. מאחורי קו זה, על מדרון הרכס, נח יער היי.
היה ניגוד משמעותי בין ההכנות והביצוע של מתקפה זו לבין המתקפה שהתרחשה ב-1 ביולי. המתקפה על רכס ביזנטין נערכה על ידי 4 דיביזיות בחזית של כחמש וחצי ק"מ, כשהחיילים יצאו לדרך ב-03:25 לפנות בוקר, לאחר הרעשת הפתעה ארטילרית של חמש דקות. הפעם נעשה שימוש בארטילריה זוחלת – האש הארטילרית הועתקה כל כמה זמן מעט קדימה – וגלי התוקפים נעו במרחק קטן ממוקד האש בשטח ההפקר, כך שהיה עליהם לעבור רק מרחק קצר כאשר האש הארטילרית הועתקה מהחפירות הגרמניות הקדמיות.
עד לאמצע הבוקר הוכתר השלב הראשון של המתקפה בהצלחה, וכמעט כל היעדים הושגו. בדומה ל-1 ביולי, נוצר חור בהגנות הגרמניות. אולם, שוב בדומה ליום הראשון, הבריטים לא הצליחו לנצל זאת בהצלחה. ניסיונם לנצל את היתרון הוביל למתקפת הפרשים, כאשר יחידות הפרשים ניסו לכבוש את היי ווד. ייתכן כי ניתן היה לכבוש את היעד בבוקר, אולם עד שהפרשים יכולים היו לתקוף, הצליחו הגרמנים להתאושש. אף על פי שהפרשים הצליחו להחזיק מעמד בעמדתם באותו יום, היה עליהם לסגת למחרת.
אולם, הבריטים הצליחו להשיג דריסת רגל בהיי ווד, ובמשך ימים רבים הם המשיכו להילחם על היער כמו על יער דלוויל, ויער לונגואוול השכן. לרוע מזלם, לא היה בהצלחת המתקפה ב-14 ביולי כדי לרמוז שהבריטים למדו כיצד לבצע לוחמת חפירות. בליל ה-22 - 23 ביולי, רולינסון פתח במתקפה, כשהוא משתמש ב-6 דיביזיות לאורך חזית הארמיה הרביעית. המתקפה נכשלה לחלוטין. הגרמנים למדו – הם החלו להתרחק מחפירות ההגנה, ונעו לעבר מערכת מאחזים גמישה בעומק השטח, שגרמה לארטילריה הבריטית קשיים.
[עריכה] חוות פוזייה ומאוקואט
בשבועות הראשונים של יולי לא נעשתה כל התקדמות ממשית בחזית הצפונית. עד ה-16 ביולי לא נכבשה אוליברס, צפונית לדרך אלברט בפאומה. כיבושה, ודריסת הרגל שקנו הבריטים בעמדות ההגנה הגרמניות השניות ב-14 ביולי, איפשרו את כיבושן של עמדות ההגנה הגרמניות בצפון מאחור. המפתח לאסטרטגיה זו היה כפר פוזייה.
הכפר נח על דרך אלברט-בפאומה בפסגת הרכס. מאחורי הכפר (ממזרח) נחפר קו חפירות ההגנה הגרמני השני. הארמיה הרביעית ניסתה לכבוש את הכפר שלוש פעמים בין ה-14 ביולי ל-17 ביולי, בדיוק לפני שהייג החליט שהארמיה של רולינסון לא תישא עוד בנטל הגזרה הצפונית. כיבוש הכפר נעשה היעד של ארמיית העתודה הבריטית בפיקודו של גאו, והכלי שגאו התכוון להשתמש בו היה שלוש דיביזיות אוסטרליות.
גאו רצה שהדיביזיה האוסטרלית הראשונה תתקוף מיד, אך מפקדה הבריטי של הדיביזיה, מייג'ור-גנרל הרולד ברידג'ווד ווקר, סירב לשלוח את אנשיו מבלי שעברו הכשרה מתאימה. המתקפה תוכננה לליל ה-23 ביולי, במקביל למתקפת הארמיה הרביעית באותו תאריך.
מעט לאחר חצות החלה המתקפה, והייתה להצלחה. בין הסיבות העיקריות להצלחה זו הייתה התעקשותו של ווקר על הכנה קפדנית ועל הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. עם זאת, הניסיון לכבוש את קו העמדות הגרמני השכן נכשל. הגרמנים, שהחלו להכיר בחשיבות הכפר לרשת ההגנה שלהם, ערכו שלוש התקפות נגד כושלות על הכפר, לפני שעברו לשיטה אחרת – הרעשה ארטילרית ארוכה ומתודית על פוזייה. הניסיון הגרמני האחרון להשגת פוזייה החל מעט לפני הזריחה ב-7 באוגוסט לאחר הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. הגרמנים הצליחו לעבור את קו ההגנה האוסטרלי הראשון, וקרב פנים אל פנים התפתח בין הצדדים. לבסוף, ידם של האוסטרלים הייתה על העליונה.
גאו תכנן להתקדם צפונה לאורך הרכס לעבר חוות מאוקואט, מה שיאפשר לו לאיים על מצודת תיפוול הגרמנית מאחור. אולם ככל שהאוסטרלים התקדמו, כך הם הפכו חשופים יותר לארטילריה הגרמנית, שיכלה עתה לטווח אותם משלושה כיוונים שונים.
ב-8 באוגוסט האוסטרלים החלו במתקפה לכיוון צפון לאורך הרכס, כאשר הקורפוס הבריטי השני מתקדם מאוליברס שלשמאלם. עד ה-10 באוגוסט כבר הצליחו התוקפים להקים קו חפירות מדרום לחווה. עד אז הגרמנים כבר הפכו את החווה למבצר עם חפירות עמוקות, ותעלות המחברות בין הביצורים המרוחקים. האוסטרלים ערכו מספר ניסיונות לכבוש את החווה בין ה-12 באוגוסט וה-3 בספטמבר, ובכל ניסיון התקרבו מעט יותר, אולם הביצורים הגרמנים החזיקו מעמד. לבסוף, האוסטרלים הוחלפו בקורפוס קנדי, שב-16 בספטמבר כבש את חוות מאוקואט, יום לאחר המתקפה הבריטית הגדולה הבאה. ב-26 בספטמבר החווה נכבשה לגמרי, והמגנים נכנעו יום למחרת. בקרבות לכיבוש שתי החוות סבלו שלושת הדיביזיות האוסטרליות 23,000 אבדות.
[עריכה] מלחמת שחיקה: אוגוסט וספטמבר
עד לתחילת אוגוסט, הייג הבין כי עתה כבר לא סביר שניתן יהיה להשיג פריצת דרך, הגרמנים "התאוששו באורח מרשים מחוסר הארגון" ששלט בשורותיהם בחודש יולי. במשך ששת השבועות הבאים, הבריטים ערכו סדרת פעולות בקנה מידה קטן כהכנה ל"דחיפה הגדולה" הבאה. ב-29 באוגוסט, הוחלף ראש המטה הכללי הגרמני, אריך פאלקנהיין בגנרל פאול פון הינדנבורג, עם אריך לודנדורף ששימש לו כסגן, אולם כיהן למעשה כקצין מבצעים ראשי. השינוי המיידי מתחלופה זו היה הצגתה של דוקטרינת הגנה חדשה. ב-23 בספטמבר הגרמנים החלו לבנות את ה"זיגפריד שטלונג", הידוע יותר בשם "קו הינדנבורג".
בחזית הארמיה הרביעית, המאבק על יערות היי ודלוויל ועל "קו המתג" המשיכו. הגבול בין הצבא הצרפתי לבריטי עבר מדרום מזרח ליער דלוויל, מעבר לכפרים גואילמונט וגינשי. כאן לא הצליחו הבריטים להתקדם באופן משמעותי מאז היום הראשון של הקרב. אף אחד מהצבאות לא יכול היה להתקדם עד שהכפרים יכבשו. המאמץ הבריטי הראשון לכבוש את גואילמונט ב-8 באוגוסט הסתיים בתבוסה. ב-18 באוגוסט, ריכזו הבריטים כוחות גדולים יותר, ובהם שלושה קורפוסים בריטים וצרפתים, אולם רק ב-3 בספטמבר נפל הכפר לידיהם. עתה כיוונו הבריטים את מאמציהם לגינשי, שנכבש על ידי הדיביזיה הבריטית ה-16 (שחייליה היו אירים) ב-9 בספטמבר. הצרפתים הצליחו אף הם להשיג התקדמות, וברגע שגינשי נפל, הצבא הצרפתי והבריטי הגיעו למגע ליד קומבלס.
עתה החזיקו הבריטים בקו חזית כמעט ישר לגמרי מחוות מאוקואט בצפון מערב ועד לקומבלס בדרום מזרח, והדבר העניק להם עמדה נוחה למתקפה גדולה נוספת. ב-1916 חזית ישרה נחשבה להכרחית, כי היא אפשרה לארטילריה לערוך הרעשה "זוחלת" בקלות רבה יחסית, שמאחוריה יוכלו הרגלים להתקדם.
שלב ביניים זה בקרב על הסום עלה ביוקר לארמיה הרביעית, אף על פי שלא נערכה אף מתקפה גדולה כנגדה. בין ה-15 ביולי וה-14 בספטמבר (בערבו של הקרב הבא) הארמיה הרביעית ערכה כ-90 מתקפות בכוח קורפוס ומעלה, כשרק 4 מהן היו מתקפות כלליות לאורך שבעה וחצי קילומטרים של החזית. התוצאה הייתה 82,000 אבדות, והתקדמות של כ-900 מטר. התוצאות הללו היו גרועות אף יותר מאלו שהושגו ב-1 ביולי.
[עריכה] הטנקים באים
הניסיון האחרון של מדינות ההסכמה להשיג פריצת דרך התרחש ב-15 בספטמבר בקרב פלרס קאורסלט, כאשר את ההתקדמות הראשונית ביצעו 11 דיביזיות בריטיות (תשע מהארמיה הרביעית ושתי דיביזיות קנדיות מגזרת ארמיית העתודה), ותקיפה מאוחרת יותר של שני קורפוסים צרפתים.
הקרב ידוע כיום בעיקר בשל ההופעה הראשונה של הטנק. הבריטים טיפחו תקוות גדולות שנשק סודי זה ישבור את הקיפאון של מלחמת החפירות. הטנקים הראשונים לא היו בנויים למלחמת תנועה, והגיעו למהירות 3.2 קילומטרים לשעה בלבד, כך שהרגלים היו יכולים להשיגם בקלות. במקום זאת, הטנקים תוכננו למלחמת חפירות. התיל הדוקרני לא הפריע להם, וכך גם לא מכשולים רבים. הם היו חסינים לאש רובים ומכונות ירייה, אף על פי שהיו פגיעים במיוחד לארטילריה. עם זאת, הטנקים היו ידועים לשמצה בחוסר האמינות שלהם. מתוך 49 הטנקים שהיו זמינים ב-15 בספטמבר, רק 32 הגיעו לחזית, ורק 21 מתוכם הצליחו להשתתף בקרב עצמו. תקלות מכניות היו נפוצות, וטנקים רבים טבעו או ננטשו במכתשים הגדולים שנוצרו מפגיעת פגזים בקרקע.
הבריטים השיגו התקדמות לאורך החזית, בעיקר בפלר, שם הם התקדמו למרחק של כשלושה קילומטרים, הישג משמעותי במונחי מלחמת העולם הראשונה. כמו כן, היה זה הקרב הראשון החשוב בחזית המערבית של הדיביזיה הניו זילנדית, שהייתה באותו זמן חלק מהקורפוס הבריטי ה-15, שכבש חלק מקו המתג מערבית לפלר. באגף השמאלי, הדיביזיה הקנדית השנייה תפסה עם עזרה של טנקים את הכפר קאורסלט לאחר לחימה עזה. לבסוף, לאחר חודשיים של לחימה, הבריטים כבשו את כל יער היי, על אף ששוב היה מחיר הכיבוש יקר. התוכנית הייתה להשתמש בטנקים כעזר לרגלים מהדיביזיה הבריטית ה-47, אך היער היה כולו גדמי עצים חבולים ובורות פגזים, ורק טנק אחד הצליח לעבור בו מרחק כלשהו. הכוחות הגרמנים אולצו לנטוש את היער לאחר שהבריטים כמעט הצליחו להקיף אותם.
במהלך הקרב הבריטים כבשו כארבעה קילומטרים מקו ההגנה הגרמני השלישי, אך לא הצליחו להשיג ולו אחד מיעדיהם. שוב לא השכילו הכוחות הבריטים לנצל את ההזדמנות. בטנקים הייתה גלומה הבטחה רבה, אבל חוסר האמינות שלהם הגביל את היכולת לעשות בהם שימוש.
הגזרה הכושלת ביותר במהלך הקרבות של ה-15 בספטמבר הייתה מזרחית לגינשי, שם ביצורים חזקים הבנוים בצורת ריבוע בלמו את ההתקדמות לעבר מורוול. הביצורים לא נכבשו עד ה-18 בספטמבר. התקפה נוספת תוכננה ל-25 בספטמבר. המטרות שעמדו לנגד עיני מדינות ההסכמה היו הכפרים גוואודקורט, לסבואף ומורוול. כמו בקרב רכס באזנטין ב-14 ביולי, היעדים המוגבלים, הארטילריה המרוכזת וההגנות הגרמניות החלשות הובילו להצלחה. בקרב זה, הטנקים נותרו בעתודה.
[עריכה] השלב האחרון
ב-26 בספטמבר ארמיית העתודה של גאו ערכה את מתקפתה הגדולה הראשונה מאז היום הראשון של הקרב, וניסתה לכבוש את המצודה הגרמנית תיפוול. הדיביזיה הבריטית ה-18, שהצטיינה ב-1 ביולי, הוכיחה שוב כאשר כבשה את מרבית ת'יפוול ביום הלחימה הראשון כי אימון קפדני, הכנות והנהגה טובה יכולים לגבור על מכשולי לחימת החפירות. חוות מאוקואט נפלה אף היא בידי הדיביזיה הבריטית הצפונית ה-11, והקנדים התקדמו בערך קילומטר אחד מקאורסלט.
עתה החלה התקופה מה-1 באוקטובר ועד ה-11 בנובמבר, שידועה כקרב פסגות אנקרה, שכולו קרבות שחיקה נוראים בשביל רווח מועט. בסוף אוקטובר הוחלפה הארמיה של גאו הארמיה החמישית.
בינתיים, בחזית הארמיה הרביעית, הייג עדיין האמין שפריצת דרך עומדת בפתח. ב-29 בספטמבר הוא הורה לארמיה השלישית של אדמונד אלנבי להצטרף לקרב מצפון, ליד גומקורט, ולארמיה הרביעית להתקיף לכיוון קמברה. הצעד הראשון דרש את כיבוש קו טראנסלוי, קו ההגנה הרביעי של הגרמנים שנמתח מהכפר לה טראנסלוי במזרח ועד ללה סארס שעל דרך אלברט-בפאומה.
ב-1 באוקטובר, עם השינוי במזג האוויר, הקרב על לה טראנסלוי נעשה קשה יותר ויותר. הגשמים הכבדים הפכו את שדה הקרב החבוט לביצה. לה סארס נכבשה ב-7 באוקטובר, אך התקדמות מועטה בלבד הושגה במקומות אחרים, והאבידות גדלו בקביעות. המכה האחרונה הגיעה ב-5 בנובמבר במתקפה הכושלת על בוטה דה ורלנקור. בחזית הארמיה הרביעית, הסתיימו המתקפות הגדולות בקרב על הסום.
המערכה האחרונה בקרב על הסום הומחזה בין ה-13 ל-18 בנובמבר לצידי נהר אנקר, צפונית לת'יפוול. מטרותיו של הייג במתקפה זו היו יותר פוליטיות מאשר צבאיות; מאחר שהחורף הגיע, כבר לא היה סיכוי של ממש להשיג פריצה משמעותית. במקום זאת, בוועידה נוספת בשנטילי, שהחלה ב-15 בנובמבר, קיווה הייג לדווח על הצלחה לעמיתיו הצרפתים.
מהלכי הפתיחה היו כמעט שידור חוזר של ה-1 ביולי, אפילו הוטמן מוקש נוסף מתחת לביצורים ברכס האות'ורן, מערבית לבאומונט האמל. הדיביזיה הבריטית ה-31 תקפה את סרה ב-1 ביולי, וארבעה וחצי חודשים לאחר מכן נקראה לעשות זאת שוב. התוצאות היו דומות.
דרומית לסרה הצליחו הבריטים, הרבה בזכות ניסיונם שנרכש במחיר רב כל כך, לכבוש את מרבית יעדיהם. הדיביזיה הבריטית ה-51 כבשה את באומונט האמל, ומימינה הדיביזיה הבריטית ה-63 כבשה את באאוקורט. לוטננט-קולונל ברנרד פרייברג זכה בצלב ויקטוריה על קרב זה. דרומית לאנקרה, הקורפוס הבריטי השני הצליח גם כן להשיג התקדמות.
הייג היה מרוצה מהתוצאות, אולם גאו לחץ לבצע ניסיון אחרון, שנערך ב-18 בנובמבר במתקפה על חפירות "מינכן" ו"פרנקפורט", ובניסיון פריצה לעבר גראנדקור. 90 אנשים מהגדוד ה-16 ("בריגדת אנשי גלזגאו") נותקו משאר הצבא בחפירות פרנקפורט, ושם החזיקו מעמד עד ל-21 בנובמבר. 45 הניצולים, 30 מהם פצועים, נכנעו. כך הסתיים קרב אנקר, ויחד עמו – הקרב על הסום.
[עריכה] סיכום
קשה לומר שהקרב על הסום הסתיים בניצחון של מי מהצדדים. הצרפתים והבריטים הצליחו לכבוש קרקע, אך רק מעט יותר משבע וחצי קילומטר בנקודת החדירה העמוקה ביותר. מטרותיהם היו שאפתניות בהרבה. במבט לטווח ארוך, הקרב על הסום הניב יותר פירות לבריטים מאשר לגרמנים.
לפני הקרב, גרמניה התייחסה לבריטניה כמעצמה ימית, וזלזלה בכוחה הצבאי. הגרמנים האמינו שאויבותיהם הגדולות הן צרפת ורוסיה. החל מהסום, בריטניה החלה לצבור השפעה בקואליציה, במיוחד לאחר המרידות בצבא הצרפתי ב-1917. מתוך הכרה באיום הגדל שהציבה בריטניה, אימצה גרמניה ב-31 בינואר את מדיניות לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, בניסיון להרעיב את תושבי האי. בסופו של דבר, המהלך הביא להתערבותה של ארצות הברית במלחמה.
בתחילת 1916, הצבא הבריטי היה ברובו מסה של מתנדבים בלתי מנוסים. הסום היה המבחן הממשי הראשון לאותו "צבא אזרחים", שזה עתה הוקם בעקבות קריאתו של לורד הורציו קיצ'נר למתנדבים בתחילת המלחמה. חיילים בריטים רבים שמתו בקרב על הסום היו חסרי ניסיון, ואבדנם היה בעל חשיבות צבאית נמוכה יחסית. בשביל גרמניה, שנכנסה למלחמה עם כוח מאומן של חיילים בסדיר ומילואים, כל אבידה הפחיתה מהניסיון והיעילות הכוללים של צבאה. המפקד הגרמני הבכיר, נסיך הכתר רופרכט מבוואריה, ציין ש"מה שנותר מחילות הרגלים, שאומנו היטב בימי שלום, בוזבז בשדה הקרב".
המפקדים הגרמנים לא האמינו שהצבא יוכל לסבול קרב שחיקה מתמשך כדוגמת הסום. לכן ב-24 בפברואר 1917 נסוג הצבא הגרמני בשיטת האדמה החרוכה משדה הקרב בסום, כדי להכין את הביצורים לקו הינדנבורג, ובכך קיצר את רוחב החזית שהיה צריך להגן עליה.
התוצאות האסטרטגיות של הקרב על הסום אינן יכולות לטשטש את העובדה שהיה זה אחד הקרבות הנוראים ביותר במלחמה הגדולה. קצין גרמני, פרידריך שטיינברכר, כתב:
- "סום. כל ההיסטוריה של העולם לא יכולה להכיל מילה נוראית כל כך".
[עריכה] נפגעים
הערכה מקורית של מספר הנפגעים של מדינות ההסכמה בקרב על הסום, שנעשתה בוועידת שנטילי ב-15 בנובמבר, הייתה 485,000 אבידות של בריטים וצרפתים, אל מול 630,000 אבידות גרמניות. במספרים אלה היה כדי לתמוך בעמדה שהלחימה בסום הייתה מלחמת שחיקה מוצלחת. עם זאת, כבר באותה תקופה התייחסו למספרים הללו בחשד. כאשר נעשה חישוב מחדש לאחר המלחמה, הגיע מספר האבידות הבריטיות ל-419,654 איש והצרפתיות ל-204,253. בסך הכול אבדו למדינות ההסכמה 623,907 איש, מתוכם 146,431 היו מתים או נעדרים.
ההיסטוריון הבריטי הרשמי, סר ג'יימס אדמונדס, טען כי הגרמנים איבדו 680,000 איש, אולם גם למספר זה התייחסו בחשד. דו"ח סטטיסטי נפרד, שהוכן על ידי משרד המלחמה הבריטי, גרס כי מספר האבדות הגרמניות בגיזרה הבריטית הגיע רק ל-180,000. כיום מקובל להניח שהגרמנים איבדו בקרב על הסום בין 465,000 ל-600,000 איש.
מספר הנפגעים הממוצע לדיביזיה, שמורכבת מכ-10,000 חיילים, בגיזרה הבריטית עד ל-19 בנובמבר היה כ-8,026 חיילים. בדיביזיות קנדיות מספר הנפגעים הממוצע היה 6,329, בניו זילנדיות 7,408, 8,133 ל-43 הדיביזיות הבריטיות ו-8,960 לשלושת הדיביזיות האוסטרליות. מספר האבידות היומי בקרב הבריטים במהלך הקרבות היה 2,943, מספר שעלה אף על מספר האבידות היומי בקרב איפר השלישי, אולם לא היה חמור כבשני החודשים של הקרב על אראס (4,076 איש ביום) או במתקפת מאה הימים האחרונה ב-1918 (3,645 אבידות ליום).
חיל האוויר המלכותי איבד 782 כלי טיס ו-576 טייסים במהלך הקרב.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פני הקרב, ג'ון קיגן, 1981, הוצאת מערכות.
