ריצ'רד פריור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריצ'רד פרנקלין לנוקס תומאס פּרַיוֹר השלישי (1 בדצמבר 1940 - 10 בדצמבר 2005), קומיקאי, שחקן ותסריטאי אפרו-אמריקני, הנחשב לאחד הסטנדאפיסטים הגדולים ביותר שצמחו בארצות הברית של המאה ה-20.
פריור היה בדרן, סטנדאפיסט ומספר סיפורים מוכשר. הוא הרבה לשלב בהופעתו וסיפוריו סאטירה חברתית, הכרוכה בשפה בוטה ובכינויים לא תקינים פוליטית כלפי לבנים ושחורים כאחד, תוך שהוא מנתח את קשיי האדם הפשוט בחברה המודרנית. הוא הצליח לצבור לעצמו קהל נרחב, תוך שבירת מחסומי הגזע שבדרנים אפרו-אמריקאים אחרים סבלו מהם באופן מסורתי. זכה בעשרות פרסים שונים, ביניהם האמי והגראמי, ובערוב ימיו אף נבחר על ידי ערוץ קומדי סנטרל כסטנדאפיסט מספר אחד בהיסטוריה. סגנון ההופעה הבוטה והפרוע שהציג לא עמד בסתירה ואף שאב את השראתו מחייו ההפכפכים, רצופי האלימות, סמים, מין, נישואים מרובים וצאצאים רבים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ראשית חייו
| לפחות אמא שלי לא זרקה אותי לבית שימוש והורידה את המים כמו שאמהות אחרות עשו. | ||
| -- מתוך האוטוביוגרפיה | ||
פריור נולד ב-1 בדצמבר 1940 בפאוריה, אילינוי וגדל ברשת בתי הבושת של סבתו (מצד אביו). אמו, פורטוריקנית בשם גרטרוד, עבדה באותו בית בושת כזונה. אביו, אפרו אמריקני בשם לירוי "באק" פריור, היה ברמן, מתאגרף ויוצא מלחמת העולם השנייה. פריור נולד מחוץ למסגרת הנישואין, ואף שהוריו התחתנו כשהיה בן שלוש, הנישואים לוו באלימות ולא החזיקו מעמד זמן רב. כשהיה בן עשר, הזוג נפרד; אמו עברה לספרינגפילד ופריור נשאר בבית הבושת. את פריור גידלה בעיקר סבתו, מריה קרטר, שלדבריו "הייתה מאמינה גדולה בחינוך פיזי". ילדותו עמדה בצל הניגודיות בין החיים בבית בושת, עם פרוצות, רמאים, עוני ומין בכל מקום, ובין הלקוחות הרבים שהגיעו, שברובם היו לבנים מהמעמד הבורגני, החיים בפרברים ופוקדים את הכנסייה המקומית מדי יום ראשון. על פריור הצעיר הוטלה המלאכה לשעשע את הלקוחות בזמן שהם מחכים לתורם. המציאות האבסורדית שבה חי השפיעה רבות על פריור והוא שאב ממנה השראה רבה בהופעותיו.
בבית הספר סבל פריור הצעיר מבעיות משמעת רבות ולא התחבר חברתית עם שאר התלמידים. למרות כישרונו בתחומי הדרמה והתיאטרון, בגיל 14 הכה פריור מורה והושעה מבית הספר לצמיתות. עם זאת, הייתה חוויה חיובית אחת במהלך לימודיו: מורתו לתיאטרון, ג'ולייט ווטיקר, עודדה אותו להתחיל להופיע בתיאטרון הקהילתי כקומיקאי. שנים לאחר מכן, כשזכה באמי, העניק פריור את הפרס לווטיקר.
למרות סביבת ילדותו הבעייתית, פריור מעולם לא האשים את הוריו וסבתו בהתעללות נפשית או פיזית ואף הרבה להתבדח על תקופה זו בחייו. עם זאת, לאחר מותו טען שומר ראשו האישי וחברו הקרוב, רשון קאהן, שפריור היה חשוף בילדותו להתעללות מינית מצד אחד הנערים בשכונה ומצד הכומר המקומי, זאת בנוסף למראות מיניים חריגים ביותר בבית בושת. חשיפה זו, לדעת קאהן, הניחה את היסודות לאישיותו המעורערת של פריור ולשימוש נרחב בסמים ובאלכוהול.
לאחר סילוקו מבית הספר החל פריור לעבוד במספר רב של עבודות מזדמנות; שרת, מצחצח נעליים, נהג משאית ופועל במפעל אריזה, תוך שהוא צובר חוויות רבות מעולמם של עובדי הצווארון הכחול. ב-1958 התגייס לצבא ארצות הברית והוצב במערב גרמניה. גם בצבא סבל פריור מבעיות משמעת קשות; במקרה ספציפי אחד התעצבן מחייל שהיה משועשע יתר על המידה מסצנה גזענית בסרט "חיקוי לחיים" של קירק דאגלס. פריור וחיילים שחורים אחרים הכו את החייל ואף דקרו אותו. בעקבות תקרית זו ריצה פריור מאסר בכלא צבאי ושוחרר מהצבא ב-1960.
[עריכה] קריירה מוקדמת
| מישהו בקהל יודע איך לתת למאו צה-טונג הנשמה מלאכותית? לא? מצוין! | ||
| -- בדיחות מוקדמות | ||
מייד לאחר שחרורו חזר פריור להתגורר בבית הבושת של סבתו והחל להופיע במועדוני לילה קטנים במחוז פאוריה. סגנון ההומור שלו בתקופה זו היה הומור נקי על פוליטיקה בין-גושית ובדיחות סטנדרטיות נטולות גסויות, זאת בהשראת הקומיקאים האפרו-אמריקנים החביבים עליו, דיק גרגורי ורד פוקס. אט-אט החל פריור צובר מוניטין בסצנת הבידור המקומית. באותה שנה הוא גם התחתן והביא ילדה לעולם.
פריור רצה לפתח את קריירת הבידור שלו וב-1961 עזב את פאוריה, תוך שהוא מתגרש מאשתו ועוזב אותה ואת ילדתו; לדבריו, "עשיתי זאת כי יכולתי". עד מהרה החל לעבוד במועדונים מחוץ לאילינוי, בסיינט לואיס, בבאפלו וביאנגטאון. ב-1963 עבר לניו-יורק והחל להופיע במועדוני הבידור שם. תוך שנים ספורות בנה לעצמו שם מכובד בקרב קהילת הבדרנים והופיע במספר רב של תוכניות אירוח טלוויזיוניות, בהן התוכניות של אד סליבן, מרב גריפין וג'וני קרסון. גם בתוכניות אלו המשיך פריור בסגנון בידורי רך, נטול גסויות וחף מהתייחסות לגזע. שנים מאוחר יותר, בראיונות שנתן, אמר שבתוכניות האלה החל לצוץ זרע הפורענות שלו - למרות שהיו באמתחתו חומרים נפיצים בידורית, תסריטאי התוכניות לא נתנו לו לספרם, בטענה כי הקהל אינו מעוניין בסאטירה חברתית ובגסויות.
בד בבד עם בניית הקריירה הקומית שלו, החל פריור להשתמש באופן קבוע באלכוהול ובסמים שונים. לקראת אמצע שנות ה-60 צרך פריור קוקאין במחיר מאה דולרים מדי יום, נהג להשתכר באופן קבוע והשתמש בסמי הזיות. הרגלים אלו, בתוספת אישיותו הלא-יציבה, תרמו תרומה מכרעת לשינויים העתידים לבוא בסגנון הופעתו.
ב-1967 חל המפנה. פריור הופיע באולם ענק בלאס וגאס, ובעודו מחכה לסימן לעלות לבמה, חווה, לדבריו, "הארה". פריור עלה לבמה, הסתכל על הקהל הרב, שאף כלל בתוכו את השחקן-זמר דין מרטין, אמר משפט בודד: "מה לעזאזל אני עושה כאן?!" וירד מהבמה. מאותו רגע חלה תפנית חדה בסגנון הופעתו של פריור. מאוחר יותר הסביר שעשה זאת מכיוון ש"במשך 23 שנים הייתי הכושי-מחמד שלהם. נמאס לי, אי אפשר להתקדם יותר במשבצת הזאת."
[עריכה] ההצלחה
| אני שמח שהבאתם אותי מאפריקה. באמת! שם הייתי חי בג'ונגל חמישים שנה ופה אני אחיה עד גיל חמישים ושתיים ואמות מלחץ דם גבוה. | ||
| -- מאד-בון | ||
ב-1968 הוציא פריור את אלבום הקומדיה הראשון שלו "Richard Pryor". באלבום היו התייחסויות רבות לגלגולו הקודם כ"כושי-מחמד", לדבריו, וביקורת סאטירית רבה על תעשיית הבידור האמריקאית. ב-1970 חבר פריור לקומיקאי אפרו-אמריקני נוסף בשם פול מוני. מוני לקח את פריור אתו למקום מגוריו, ברקלי, קליפורניה. עיר חוף שטופת שמש וליברלית זו היוותה כר פורה לכתיבה והחלפת רעיונות. פריור ומוני שהו שם במשך שנה תוך שהם נהנים מחברתם של אמנים אפרו-אמריקאים אחרים כגון איסמעיל ריד, סיסל בראון ודייוויד הנדרסון. פריור נחשף לראשונה לכתביו של מלקולם אקס ולאלבומיו של מרווין גיי אשר קידמו גאווה שחורה, ומנגד, נחשף גם לסטנדאפ הגס והבוטה של לני ברוס. מרכיבים אלו ואחרים היוו את ההשראה לסגנונו המתהווה.
פריור החל לבנות את עצמו מחדש כקומיקאי מספר סיפורים. רוב סיפוריו התבססו באופן חופשי על חייו בכלל ועל ילדותו בפרט; אחרים היו פיקטיביים לחלוטין וכללו שימוש בדמויות מגוונות, מזקן אפרו-אמריקאי דרומי בשם מאד-בון ועד ילדים בני המעמד הבורגני הלבן. פריור גם הרבה לשלב במופעו גסויות וקשת רחבה של קולות וחיקויים.
שנות ה-70 הביאו עמן פופולריות גוברת של התרבות השחורה בארצות הברית. התעצמות זו כללה את סרטי העצמת השחורים ("בלאקספלויטיישן"), מוזיקת דיסקו ומוזיקת נשמה, והופעות תכופות וגוברות של שחורים בקולנוע ובטלוויזיה. מקומו של פריור לא נפקד מגל זה, וב-1970 הוא הקליט את אלבומו השני, "(Craps (After Hours" ("זבל - אחרי שעות העבודה"), וכשנה מאוחר יותר השתתף בסרטו הראשון, "וטסטקס", סרט תיעודי על מהומות השחורים בווטס. פריור הביע בסרט את דעתו על יחסי הגזעים בארצות הברית באופן טרגי-קומי, תוך שהוא מנתח בהומור את הסיבות לפריצת המהומות. זמן קצר לאחר יציאת הסרט לאקרנים, חתם פריור על חוזה בחברת התקליטים הגדולה "סטקס רקורדס".
ב-1972 הפופולריות של פריור כסטנדאפיסט הרקיעה שחקים, והוא הפך לגורם שאין להתעלם ממנו בתעשיית הבידור. הוא הופיע באופן קבוע במועדונו של הבדרן רד פוקס במרכז לוס אנג'לס מול קהל אפרו-אמריקני ברובו, ובמועדון "האימפרוב" בשדרות סנסט בהוליווד מול קהל לבן ואמיד שהכיל מפיקים הוליוודיים רבים. פריור צד את עינו של הבמאי מל ברוקס, וזה שכר אותו כתסריטאי לסרט "אוכפים לוהטים" ואף ליהק אותו לתפקיד הראשי בסרט. התפקיד ניתן לבסוף לשחקן קלבון ליטל, בין השאר עקב הרגלי השתייה והסמים הבלתי נסבלים של פריור. לא הייתה זו הפעם האחרונה שפריור הפסיד תפקיד עקב אורח חייו; ב-1980 הוא נבחר לשחק בסרט נוסף של ברוקס, "ההיסטוריה המטורפת של העולם", אך לאחר תקרית ההצתה העצמית שלו ניתן התפקיד לשחקן גרגורי היינס.
ב-1974 הוציא פריור את אלבום ההופעה השלישי והמצליח ביותר שלו - "That Nigger's Crazy" ("הכושי הזה מטורף") וזכה עמו בגראמי בקטגוריית "אלבום הקומדיה הטוב ביותר". יציאת האלבום לוותה במאבק משפטי על זכויות יוצרים, שכן חברת התקליטים הקודמת של פריור, "לף רקורדס", טענה שהחומרים המופיעים באלבום שייכים לה. אחרי מאבק משפטי קצר התפשרו הצדדים אך (ללא קשר) חברת "סטקס רקורדס" נסגרה ופריור הפיץ את אלבומו מחדש אצל "האחים וורנר". הסכם הפשרה שהתהווה בין הצדדים העניק את כל הזכויות על חומריו המוקדמים של פריור ל"לף רקורדס". וכך, בכל פעם שפריור הוציא אלבום חדש אצל האחים וורנר, לף רקורדס עשו לעצמם מנהג להפיץ במקביל הקלטות ישנות שלו בתקווה להרוויח מהמומנטום הכללי, מנהג שהמשיך עד 1983. שני אלבומי הקומדיה הבאים שהוציא פריור אצל וורנר בשנתיים הבאות זכו אף הם בגראמי.
פריור הרבה להופיע בטלוויזיה ובקולנוע באותן שנים. בין התוכניות הבולטות שהופיע בהן ניתן למנות את "סנפורד ובנו", "סאטרדיי נייט לייב" ומשדר מיוחד של הבדרנית לילי טומלין, עליו חלק פריור את האמי עם טומלין. פריור אף קיבל ב-1977 תוכנית טלוויזיה משלו ברשת NBC, אך זו נפסקה לאחר חמש תוכניות בלבד, עקב התכנים הבוטים וההומור המופרע שהציגה, שלא התאים לקו של הרשת באותם ימים. בקולנוע, פריור הופיע בתפקידים רבים בסרטי בלאקספלויטיישן וקומדיות. הוא הרבה לשתף פעולה עם השחקן ג'ין ויילדר והשניים כיכבו יחדיו בארבעה סרטים, זאת למרות שלפי האחרון, השניים מעולם לא היו קרובים מחוץ למרקע. ב-1983 כיכב פריור בסרט סופרמן 3, עליו קיבל ארבעה מיליון דולרים, סכום שיא לשחקן אפרו-אמריקאי דאז ומיליון דולר יותר מהכוכב הראשי של הסרט, כריסטופר ריב.
ב-1978 החל אורח חייו של פריור להראות את אותותיו והוא קיבל התקף לב. עם זאת, תמרור אזהרה זה לא הניא אותו מהרגליו הישנים והוא המשיך להופיע, לשתות ולצרוך סמים בקצב מוגבר, מיד לאחר החלמתו.
[עריכה] תקרית ההצתה העצמית
| אחד היתרונות הגדולים בלהיות לפיד אנושי הוא שכאשר אתה רץ בוער ברחוב, אנשים נוטים לזוז מדרכך. | ||
| -- לאחר תקרית ההצתה העצמית | ||
ב-1 ביוני 1980, פריור הצית את עצמו בזמן ביצוע הליך "בישול" קוקאין. בתחילה פורסמה הידיעה שזאת הייתה תאונה, אך בראיון לברברה וולטרס, בזמן הליך השיקום, אמר פריור שהוא ניסה להתאבד ושסוכנו שיקר על מנת להגן על הקריירה שלו. באוטוביוגרפיה שלו כתב, שבמהלך התקף פסיכוטי ביקש את נפשו למות, שפך על עצמו בקבוק רום והצית את עצמו. כשחזר לבימות הרבה להתבדח על הנושא והקהל לא נשאר חייב: צופים במופעו היו מדליקים מציתים וצועקים "מי זה רץ כך ברחוב? זהו ריצ'רד פריור!". למרות התקרית, שב פריור להופיע על הבמות במהרה, ובשלוש השנים הבאות פרסם שני אלבומי קומדיה, עליהם זכה בשני פרסי גראמי נוספים.
[עריכה] אחרית ימיו
| הדבר הכי גרוע בעולם זה להיות אדם צעיר מזדקן. | ||
| -- בראיון | ||
ב-1986 אובחן פריור כחולה בטרשת נפוצה. עם זאת, הוא הביא זאת לידיעת הציבור הרחב רק ב-1991, בראיון שבו דיווח כי בעקבות מחלתו נגמל לחלוטין מסמים ואלכוהול - "אלוהים נתן לי טרשת נפוצה כדי שאוכל להיגמל מכל החרא של חיי". ב-1992 הופיע פריור על הבמות בפעם האחרונה וב-1997 הופיע בפעם האחרונה בקולנוע, בסרטו של דייוויד לינץ' "כביש אבוד". בתפקיד זה כבר היה מרותק לכיסא גלגלים.
לאחר סיום הקריירה שלו התחתן פריור בפעם השביעית עם אשתו לשעבר, ג'ניפר לי. מ-1998 ואילך היה עסוק בעיקר בהוצאת אוספים של הופעותיו ופעילות בתנועות נגד ניסויים בבעלי חיים. ב-2003 צולם עליו הסרט התיעודי "!!#*%$#@ ,Richard Pryor: I Ain't Dead Yet" ("אני עדיין לא מת, בני-@#$%!!) ובו ראיונות איתו ועם קומיקאים אחרים שהושפעו רבות ממנו, כמו דייב שאפל ודניס לירי. ב-2004 נבחר פריור על ידי ערוץ קומדי סנטרל האמריקאי כסטנדאפיסט מספר אחד בהיסטוריה. באותה שנה צצו שמועות הנוגעות לאיבוד קולו עקב מחלתו, אותן הוא מיהר להפריך באתר האינטרנט שלו.
ב-10 בדצמבר 2005 נפטר פריור מדום לב. הוא הובא לבית החולים מביתו באנסינו, קליפורניה, לאחר ניסיונות החייאה מצד אשתו, אך ללא הועיל. אשתו צוטטה זמן קצר לאחר ההודעה על מותו כאומרת: "לפחות הוא מת עם חיוך ענק על הפנים".
[עריכה] נישואים וצאצאים
| מה הבעיה בלאהוב מישהי? שב איתה, דבר איתה קצת, זה הכל. | ||
| -- בראיון | ||
פריור היה נשוי שבע פעמים לחמש נשים שונות והיה אביהם של שבעה צאצאים. פרט לנישואיו האחרונים, כל הנישואים היו קצרים (בין שנה אחת לשלוש שנים) וכללו האשמות מצד נשותיו על התעללות נפשית וגופנית, בדרך כלל תחת השפעת סמים. במהלך יחסיו עם שחקנית הקולנוע פאם גריר הציע פריור נישואים לדברה מק'גווייר - היא הסכימה והפכה לאשתו השלישית. מאוחר יותר הגישה מק'גווייר נגדו תלונה במשטרה על שירה באקדח מגנום על מכוניתה, אך חזרה בה. אשתו הרביעית, ג'ניפר לי, טענה בראיונות שבמהלך נישואיהם הראשונים פריור ניסה לחנוק אותה בהתקף פסיכוטי תחת השפעת סמים. בערוב הימים חזרו השניים זה לזה, ולי הפכה לאשתו השביעית והאחרונה. נישואיו האחרונים התנהלו על מי מנוחות, בין השאר עקב גמילתו של פריור מחומרים ממכרים, מחלתו והעובדה שהשניים התגוררו בדירות נפרדות. לפריור נולדו שבעה צאצאים משבע נשים שונות, חלקם אף המשיכו את דרכו והפכו לבדרנים בעצמם, אם כי בהצלחה פחותה בהרבה מאביהם.
[עריכה] ההומור של פריור
| נסעתי לאפריקה לחפש את שורשי אבל לא מצאתי פריור מזורגג אחד בכל הספר טלפונים. | ||
| -- Here and now | ||
במובנים רבים, פריור הינו החוליה האחרונה בשרשרת האבולוציה של הסטנד-אפ האפרו-אמריקני. שורשיו של הבידור האפרו-אמריקני נטועים עמוק בתקופת העבדות, שם, מצד אחד, היו העבדים מעלים הופעות מול אדוניהם הלבנים, ומצד השני פיתחו הומור פנימי בינם לבין עצמם. עם שחרור השחורים מהעבדות שרדו מופעי הבידור והפכו לאטרקציה פופולרית בירידים. מופעים אלו הציגו תמיד את האדם השחור באופן נלעג ופנו לרגשות הגזעניים של צופיהם. בד בבד עם קבלת זכויות האזרח והתפתחות רבדים נוספים בתרבות האפרו-אמריקנית בארצות הברית, העלו השחורים מופעים נועזים יותר בתוכנם.
המחצית השנייה של המאה ה-20 והתפתחות אמצעי השידור ההמוניים הביאו עמם בדרני-על שחורים, כמו דיק גרגורי, ביל קוסבי ורד פוקס. בדרנים אלה פנו לרגשות הליברליים של הקהל הלבן שלהם, טווים מסרים אנטי-גזעניים במופעם מחד, אך מרככים את סיפוריהם, הן בשפה והן בתוכן, מאידך, זאת על מנת להימנע מאיבוד חלק מקהלם הבורגני.
פריור, לעומתם, היה הסטנדאפיסט האפרו-אמריקני הראשון אשר לא הושפע מקהלו הלבן. אחרי תקרית "ההארה" שלו פנה לסגנון בידורי נטול צנזורה עצמית והציג בפני הקהל את האמת העירומה שלו: עולם של עוני, רווי באלימות, מין וחומרים נרקוטיים. פריור כלל לא פנה אל רגשות האשם של הלבנים הליברלים או אל רגשות הזעם של קהלו השחור; הוא פשוט סיפר את סיפורו - סיפור על גבר שחור ההולך לאיבוד בתוך חברה אורבנית ומנוכרת. בכך הכריח פריור את קהלו להסתגל אליו ואל המציאות שאותה שידר. גם השפה שבה השתמש פריור לא הייתה זרה לבדרנים שקדמו לו; הם פשוט העדיפו שלא להשתמש בה במלואה מחשש לרתיעה ואף חוסר הבנה מצד קהלם הבורגני.
דרך אחרת לבחון את תרומתו של פריור היא מבעד לכתב העת הניו-יורקר:
| עד לבואו של פריור היה ניתן לחלק את הגברים האפרו-אמריקנים בעולם הבידור האמריקאי באופן גס לשלושה ארכי-טיפוסים או היבטים: "הסרסור" - חלקלק, בעל סגנון ויכולת שכנוע, בדומה לדמותו של בילי די וויליאמס; "המטיף" - בעל דעות נחרצות וחוכמת חיים, בדמותו של ביל קוסבי ו"השקט" - הנוטה לדבר מעט אך לעשות הרבה, בדמותו של כוכב הפוטבול ג'ים בראון. פריור הוסיף דמות או היבט רביעי - פחד. כל התגלמות הסטנד-אפ הפריורי הייתה פחד - פחד מהמשטרה, מגזענות, מהאדם הלבן, מאהבות אבודות, מנפילה אל אלכוהול וסמים ומעל הכול - פחד מהעצמי, הרס עצמי והחיים עצמם." | ||
| -- הילטון אלס, הניו-יורקר | ||
[עריכה] שפה
השפה שבה השתמש פריור במופע היא סוציולקט של אנגלית אמריקאית - האנגלית השחורה (האנגלית האפרו-אמריקאית, או "אבוניק"), ששורשיה נטועים בדרום ארצות הברית, יחד עם כמות עצומה של מילות סלנג שהתפתחו בשכונות השחורות. כאמור, פריור היה מהסטנדאפיסטים הראשונים אשר הטיח בקהלו הלבן את מלוא עוצמת הסוציולקט הזה. ביטויים בוטים ואף גזעניים, כמו: "ניגר" ("כושי"), "זורק חניתות", "ארנב-ג'ונגל" ו"תינוק זפת" על שחורים ו"הונקי", "קראקר", "רד-נק" ("אדום צוואר") ו"וייט טראש" ("זבל לבן") על לבנים, נטוו בסיפוריו של פריור, יחד עם קללות סטנדרטיות כמו "בן-זונה", קללה שבה נהג להשתמש כמעט בכל משפט וכתחליף סטנדרטי לגוף שלישי. עם זאת, מופעו של פריור מעולם לא היה נמוך או רדוד, בין השאר עקב חנו הרב ויכולת סיפור הסיפורים שלו.
עם זאת, גם פריור לא היה חף לחלוטין מצנזורה עצמית; ב-1979 הוא ביקר באפריקה. הביקור ביבשת השחורה השפיע עליו עמוקות והוא הכריז על הפסקת השימוש במילה "ניגר", שאותה ראה לאחר הביקור כמפחיתה בערכם של שחורים בכל העולם.
[עריכה] חיקויים ושפת גוף
מעבר לשפה העשירה, חלק נכבד ממופעו של פריור היה שפת גופו ויכולת החיקוי שלו. פניו האלסטיות התעוותו תדיר במהלך המופעים וגופו הגבוה והצנום התעקל כנחש בזמן מערכון. בתוך דקות היה מסוגל לבטא באמצעות גופו ובפניו איש שחור זקן, כבשה התועה בגטו העירוני, לבו של פריור עצמו במהלך התקפת הלב שעבר, זוג הורים בורגנים עם ילדה מכורה לקראק, ולבסוף חיקוי של המכונית של אשתו, בזמן שפריור יורה עליה מאקדחו.
[עריכה] נושאים
| סמים - הם אומרים שזו מגפה עכשיו. זה בטח אומר שלבנים משתמשים בהם. | ||
| -- Here and now | ||
כפועל יוצא של חוסר ההפרדה המוחלט שעשה בין הבמה למציאות, חלק ניכר מהנושאים שבהם התמקד היו קשורים לפריור עצמו: ילדותו, חייו ההפכפכים, השימוש הנרחב שלו באלכוהול ובסמים, חבריו למקצוע, יחסיו עם נשותיו הרבות והקשיים בהם נתקל באופן כללי במהלך החיים. עם זאת, לעתים קרובות עסק פריור בנושאים רחבים יותר: מעמדו של הגבר השחור בארצות הברית והגזענות בחברה האמריקאית, מדיניות הסמים בארצות הברית, אפריקה, איידס, פוליטיקה וכמובן, יחסי גברים-נשים.
פריור היה מטיח בקהלו את האמת ללא כחל ושרק ומותח תדיר את הגבול בין צחוק לפגיעה ברגשות. כך לדוגמה, ב-1977, הופיע פריור לבקשת חברתו לילי טומלין באירוע של קהילת הלהט"ב ההוליוודית, אירוע שמטרתו הייתה מחאה כלפי הצעה 6 של מדינת קליפורניה. המופע החל בצורה טובה ופריור שעשע את המתכנסים בהתבדחויות על חוויות הומוסקסואליות שעבר בעצמו יחד עם תיאורים גרפיים מפורטים, אך עד מהרה נשמעו בקהל קריאות בוז כלפי השימוש התדיר של פריור במילה "Faggot" ("מתרומם"). הוא הפסיק את המופע והטיח בקהל: "לעזאזל, זה ממש מוזר. זהו ערב על זכויות אדם ואני בן-אדם שבא ועושה מופע בהתנדבות. כשהכושים אכלו חרא במהומות ווטס, אתם ישבתם קילומטר משם בהוליווד, לא עשיתם כלום ולא אמרתם כלום. אתם, מתרוממי הוליווד, יכולים לנשק את ישבני השחור והעשיר".
[עריכה] מורשת
פריור נחשב לאביהם הרוחני של רוב הסטנדאפיסטים המודרנים בכלל ושל האפרו-אמריקנים בפרט. חלקם אף העידו על כך שהוא היווה את ההשפעה הגדולה ביותר על מופעם. במהלך שנות ה-70 וה-80 נדמה היה שמתקיימת תחרות סמויה על סגנונו של הבידור האפרו-אמריקני בין שני הקומיקאים הגדולים של התקופה: פריור וביל קוסבי. השניים היוו, כל אחד בדרכו, מודל לכוכב-על אפרו-אמריקני. היטיב לתאר זאת אדי מרפי במופעו מ-1987:
| ביל קוסבי התקשר אלי לפני כשנה והחל לגעור בי:
קוסבי: אדי, הילד שלי הלך למופע שלך וכשהוא חזר, אתה יודע מה הוא אמר לי? מרפי: מה? קוסבי: הוא התחיל לקלל! הוא אמר: "בן זונה" ו"תמצוץ לי את האיבר"! מה אתה מתכוון לעשות בנידון? מרפי: תן לי לחזור אליך ביל. הייתי כל כך עצבני שהרמתי טלפון לריצ'רד פריור. מרפי: ריצ'רד, ביל קוסבי התקשר אלי ואמר לי שאני גס מדי, מה לעשות? פריור: בפעם הבאה שהבן זונה הזה מתקשר תמסור לו שהוא יכול לבוא ולמצוץ את האיבר שלי. לי לא אכפת, אם יש משהו שאתה חושב שצריך לעשות על מנת לגרום לאנשים לצחוק - תעשה זאת! ותמסור לביל שישתה קולה ויעלה חיוך ויסתום את הפה. אוכל ג'לו [מוצר שקוסבי פרסם באותה עת] מזורגג... |
||
| -- אדי מרפי, בגסות[1] | ||
בסופו של דבר במאבק בין הסגנון של קוסבי והסגנון של פריור, ידו של האחרון הייתה על העליונה, עם ממשיכי דרך בולטים כמו אדי מרפי, כריס רוק, האחים ווין ודייב שאפל. גם סטנדאפיסטים לבנים רבים הושפעו מפריור, ביניהם: ריצ'רד בלצר, רובין ויליאמס ואף ג'רי סיינפלד (שסגנונו רחוק מפריור כרחוק מזרח ממערב), אשר כינה אותו "הפיקאסו של התחום".
כשנה לפני מותו הכתיר פריור את דייב שאפל כיורשו, הכרזה בעלת משמעות גדולה בקרב הסטנדאפיסטים האפרו-אמריקנים, שרבים מהם הימרו דווקא על אדי מרפי.
[עריכה] דיסקוגרפיה ופילמוגרפיה
|
דיסקוגרפיה
|
פילמוגרפיה
|
פילמוגרפיה
|
[עריכה] הערות שוליים
[עריכה] לקריאה/צפייה נוספת
- Richard Pryor and Todd Gold (1995). Pryor Convictions and Other Life Sentences, New York: Pantheon 1995. ISBN 037570048X
- Mel Watkins (1994). On the Real Side: Laughing, Lying, and Signifying — The Underground Tradition of African-American Humor that Transformed American Culture, from Slavery to Richard Pryor, New York: Simon & Schuster . ISBN 0671689827.
- Richard Pryor: I Ain't Dead Yet, #*%$#@!! (סרט תיעודי)
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ריצ'רד פריור |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ריצ'רד פריור |
- האתר הרשמי
- ביוגרפיה מהאתר הרשמי.
- ריצ'רד פריור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- גלריית תמונות של פריור.
- הגנאולוגיה של פריור.
- פרופיל הנישואין של פריור.
[עריכה] כתבות פרופיל
- a Pryor Love, הילטון אלס, הניו-יורקר.
- ריצ'רד פריור - היסטוריה שחורה מתוך האתר תומאס-גייל.
- Pryor Knowlege, ג'יל נלסון, salon.com
[עריכה] ראיונות
[עריכה] הספדים
- ב-"הארץ"
- ב-MSN ישראל
- באתר "seret.co.il"
- ב-BBC
- ב-CNN
- ב"בוסטון גלוב"
- ב"וושינגטון פוסט"
- ב"ניו-יורק טיימס"
- באתר טי.וי. ביקון
