רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד הקרוי אף "הרעב הגדול" (בגאלית: "An Gorta Mór") הינו השם שניתן לרעב ההמוני ששרר באירלנד בין השנים 1846 ו-1849. התנאים לקיומו של רעב במדינה מערב אירופית באמצע המאה ה-19 נוצרו בחמישים השנה שקדמו לרעב, ומחולליהם היו המדיניות הכלכלית של ממלכת בריטניה הגדולה (אשר אירלנד הייתה חלק ממנה), שיטות חקלאיות כושלות, והופעת הכימשון - פטרייה שהרסה את יבול תפוחי האדמה שהיה מקור מחייתם של רוב תושבי האי. תוצאותיו המיידיות של הרעב נמשכו עד 1851 ובשנים שבין 1846 - 1851 מיוחסות בין 750,000 למליון מיתות (קיימים אומדנים שונים) לרעב. מספר דומה של אנשים היגרו מן האי לאנגליה, לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה ויצרו שם פזורה אירית.
ההשפעה המיידית של הרעב על אירלנד הייתה הרסנית, והתוצאות לטווח רחוק היו כבדות משקל ושינו שינוי של קבע את התרבות האירית ואת המסורת האירית עד היום. רעב תפוחי האדמה הגדול נבע מהצטברות של גורמים סוציאליים, ביולוגיים, פוליטיים וכלכליים, מהם שמקורם אירי ומהם שמקורם אנגלי.
תוכן עניינים |
[עריכה] אירלנד ובריטניה הגדולה - הרקע ההיסטורי לרעב
"חוק האיחוד" משנת 1800 איחד את הפרלמנטים של אנגליה ושל אירלנד ולמעשה יצר מדינה אחת - "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". להלכה, האיחוד היה על בסיס שוויוני ונתן לאירלנד ולאירים חלק הוגן בממלכה המאוחדת. החוק, למשל, העניק לאירלנד חמישית מן המושבים בפרלמנט הבריטי, דהיינו 100 נציגים בבית הנבחרים. אולם למעשה, הפרלמנט הבריטי היו מרוכז סביב אנגליה ולא התעניין בבעיות אירלנד. רובם של חברי הפרלמנט ושל חברי הקבינט מעולם לא ביקרו באירלנד. בנוסף, למרות שהובטח שעם האיחוד יבוטלו החוקים שקבעו כי הפולחן הקתולי הוא עבירה פלילית, הדבר לא נעשה מפני שהמלך ג'ורג' השלישי מנע את המהלך. על כן, כל החפץ במשרה בשירות הציבורי נדרש על פי "חוק המבחן" לכפור בעיקר אמונה של הנצרות הקתולית, דבר שהדיר את רוב האירים, שהיו קתולים, מהשירות הציבורי. פעילותו של דניאל או'קונל הביאה לביטול הענישה הפלילית על קתוליות ב-1829, ובתקופה זאת הותר לקתולים להיבחר לפרלמנט ולעבוד בשירות הציבורי.
[עריכה] השפעת כלכלת השוק החופשי
לשוויון זכויות פוליטי ולשוק חופשי היו יתרונות רבים, אך היו גם חסרונות. לא היה די בהם כדי שאירלנד תוכל להפיק את מלוא התועלת מהמהפכה התעשייתית שעברה על בריטניה באותו זמן. תקופת רעב תפוחי האדמה הייתה תקופה של שלום באירופה. הייתה זו התקופה שלאחר קונגרס וינה ולאחר נפילתו של נפוליאון, ושלפני מלחמת פרוסיה צרפת. בריטניה קטפה את פירות הצלחתה הפוליטית והמדינית והפכה למדינה המתקדמת ביותר בעולם ברמת התיעוש שלה. לאחר נפילת נפוליאון הייתה בריטניה ל"סדנת העבודה" של העולם. חומרי גלם הגיעו לבריטניה מכל רחבי האימפריה, שם הפכו לסחורות מוגמרות אשר היו כה זולות ובאיכות כה טובה עד שיכלו להתחרות במוצר המקומי בשוּקי החוץ, ואף להיות זולות ואיכותיות ממנו.
בתוך חצי מאה ירד ערכו של הייצור החקלאי, ודמי החכירה עבור האחוזות ירדו, בעוד שהאוכלוסייה הכפרית גדלה בהתמדה. כאשר יבולי תפוח האדמה, שהיווה את מזונה הבסיסי של אירלנד הכפרית, נרקבו במחלת הכימשון באמצע שנות הארבעים של המאה התשע עשרה מתו אלפים ברעב, ואלפים היגרו אל מחוץ למדינה. הסיוע שקיבלה אירלנד מבריטניה היה מועט מדי ומאוחר מדי. חלק מן החוקרים מאשימים את מדיניות "השוק החופשי" אשר מבחינה אידאולוגית התנגדה להתערבות המדינה בכלכלה. אחרים טוענים כי הממשלה לא הייתה יעילה, וכי לא היו אמצעי תעבורה טובים מספיק להובלת מזון לאזורים נגועי הרעב. בעוד שאיש אינו יודע כמה אנשים מתו (רישום המיתות הממשלתי לא היה קיים עדיין, והכנסייה הקתולית, אשר עסקה ברישום הלידות והמיתות, זה עתה השתחררה מכבלי המגבלות שהיו מוטלות עליה ועדיין לא פיתחה שיטות יעילות לרישום). ישנם המעריכים את מספר המיתות בחצי מליון נפש. אחרים נוקבים במספר 750,000. מעמד אירי שלם, של פועלי החווה האירים, נמחק מעל פני האדמה.
אזורים נרחבים של אדמה פורייה הוענקו על ידי בריטניה לאצילים בריטים, ובכך הוכרחו החקלאים האירים לחכור את האדמה בחזרה על מנת לעבד אותה. האירים שילמו סכומי עתק לבעלי האדמות, שלרוב חיו באנגליה ומעולם לא ביקרו באדמותיהם. מעמד מנוון זה של בעלי אדמות ניהל את ענייניו באופן כושל, ולא היה אכפת לו מרווחתם של "החוכרים". אלו חיו חיי עוני והסתפקו בקיום בסיסי בלבד. שיטות אלטרנטיביות למציאת מזון כציד וכדיג היו אסורות שכן על פי החוק היו בעלי החיים שעל אדמת האחוזות רכושו של בעל האחוזה. אי תשלום דמי החכירה השנתיים הוביל בדרך כלל לנישול החקלאי מאדמתו.
[עריכה] משטר הקרקעות באירלנד
הרעב היה תוצאה של מספר סיבות מורכבות אשר השפיעו על אירלנד במרוצת המאה ה-19. אחת המרכזיות שבהן הייתה משטר הקרקעות הנהוג באירלנד. מאז ימי הביניים ואילך, בעלות האירים על הקרקע הצטמצמה והלכה, ואילו גלים של מתיישבים, מאז ימי המלכה אליזבת הראשונה ועד המאה ה-19, השתלטו על חלקים גדולים מן האי. הנוהג לאחד חלקות אדמה לאחוזות גדולות היה נהוג באירופה, אך באירלנד הוא הפך למסובך בשל החוקים שהיפלו לרעה ברכישת מקרקעין את בני כל הדתות פרט לאלה הנמנים על הכנסייה של אירלנד. ההפליה כוונה כנגד הקתולים, אשר היוו את רוב תושבי האי. לפי חוקי העונשין עמדו קתולים בסיכון מתמיד של הפקעת אדמתם. אמנם החוקים לא נאכפו בצורה שווה בכל המקומות ובכל הזמנים, ובזמן הרעב כבר בוטלו מזה שנים מספר, אך השלכותיהם ההיסטוריות לא נמחו. בזמן הרעב היו רוב האירים חוכרי משנה של חוות חקלאיות קטנות ועניות בתנאים מפלים.
מצב זה אך הסתבך בשל המסורת האירית של "חלוקת משנה", לפיה אדמה אינה מועברת מאב לבנו הבכור, אלא מחולקת באופן שווה בין הבנים הזכרים, לעתים אף בין בנים בלתי חוקיים. מסורת זו הייתה מסורת קלטית עתיקה והתייחסה לא רק לירושה של מקרקעין, אלא גם של תארי אצולה. במאה התשע עשרה היה פירושה של מסורת זו שהחוות החקלאיות הלכו וקטנו מדי דור, אם כי בזמן הרעב הייתה כבר מסורת זו נהוגה רק בקרב העניות והבלתי משכילות שבמשפחות. גודלה הקטן של החווה האירית לעומת האחוזה האנגלית הביא לכך שמספר היבולים שניתן היה לגדל בחווה זו היה מצומצם ממילא, והיבול המתאים ביותר, זה שיכול בהשקעה נמוכה יחסית לספק מזון למשפחה גדולה, היה תפוח האדמה.
דין וחשבון בריטי שניתן לממשלה זמן קצר לפני הרעב הראה כי העוני היה כזה ששליש מכל בתי האב באירלנד לא יכלו לספק מזון למשפחתם, לאחר תשלום דמי החכירה לאדון האנגלי, אלא באמצעות יציאה לעבודה כפועלים עונתיים נוודים באנגליה ובסקוטלנד.
ניתן לראות כי משטר הקרקעות באירלנד בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה היווה כשלעצמו בעיה חמורה. רבות מן האחוזות היו ממושכנות, כתוצאה מכישלונות חקלאיים קודמים. חוות רבות הוחכרו בדמים מופקעים, רבות מהן היו כה קטנות עקב החלוקה ליורשים עד שגם בשנים טובות נאבקו בעליהן להוציא מהן את מחייתם. הן היו תלויות לחלוטין בתפוח האדמה, הירק היחיד בעל ערך תזונתי שניתן לגדל על אדמה זו. יתרה מכך, ניסיונות החקלאים להגדיל את פוריות אדמתם נתקלו באיום שהדבר יגדיל את ערך הקרקע ויגרום להעלאה של דמי החכירה ובסופו של דבר לנישולם מן הקרקע.
[עריכה] תפוח האדמה באירלנד
תפוח האדמה הגיע לאירופה מהרי האנדים במאה ה-16 והפך עד מהרה לגידול חקלאי מרכזי. אל אירלנד הוא הגיע ב-1650 והפך ליבול העיקרי שגידל החוואי האירי (על אף שלא השיג את מעמדו העיקרי על השולחן האירי עד לשנת 1780). זהו גידול המכיל אנרגיה רבה, והוא קל מאוד לתרבות ולגידול. אפילו חלקות אדמה קטנות יכלו לספק מספר קלוריות מספיק לקיומה של משפחה וכן להאכיל חזירים ובכך ליצור מקור לבשר ולהכנסה נוספת. הדבר הביא לגידולה של האוכלוסייה החקלאית באירלנד.
בתקופת הרעב הגדול היה מקובל באירלנד לערוך חריש ולאחריו לזרוע את השדה בזרעי תפוח האדמה. את יבולי השנים הבאות הבטיחו על ידי השארת אחוז מסוים מתפוחי האדמה טמונים באדמה. שיטה זו לא דרשה עישוב או השקיה. אך מנגד הובילה התלות בתפוח האדמה להיעדר גמישות מסוכן במערכת המזון האירית. רובן של הקלוריות סופקו לאוכלוסייה מיבול יחיד. תופעה זו כשלעצמה אינה נדירה, והיא עדיין קיימת באזורים חקלאיים מפגרים ברחבי העולם. עם זאת, צורפה לה המסורת האירית של חלוקת משנה של הקרקע בין ילדי המשפחה, אשר הקטינה מדי דור את גודלן של החוות. השילוב בין הדברים יצר אפקט מסוכן. הגידול באספקת הקלוריות הוביל לגידול במספר הזכרים שזכו לחיות ולרשת את האדמה, מה שהביא להקטנת שטח החווה מדי דור באופן שלא נודע בעבר.
[עריכה] הכימשון
ב-1845 הכתה פטריית הכימשון ברחבי אירופה, והפכה את תפוחי האדמה לעיסה ספוגית ובלתי אכילה. העיתון האירי "פרימנ'ס ג'ורנל" כתב בכותרתו הראשית מ-27 ביוני 1846 כי המחלה הגיעה לאירלנד והשמידה יבולים במחוז מאיו. בשנת 1847, הזכורה בהיסטוריה האירית כ"47' השחורה", הושמדו במחלה רוב היבולים באי כולו. חנויות מזון ומחסני חירום הצליחו לשמור על התזונה של חלק מן האוכלוסייה, אך הכימשון שב והכה ב-1849, וזו הפעם לא היו כל מחסנים שניתן היה להסתמך עליהם. התוצאה הייתה רעב שהיכה בחלקים שונים של האי ובחלקים שונים של האוכלוסייה ברמות שונות.
אי אפשר לדעת בדיוק כמה אנשים מתו ברעב. מרשם האוכלוסין טרם החל, ושיטות הרישום של הכנסייה הקתולית שזה עתה נפטרה מן המגבלות שהוטלו עליה, לא היו עדיין משוכללות. רשומות "הכנסייה של אירלנד" נהרסו בשנת 1922 כאשר ה-IRA פוצץ את בניין הרשומות הממשלתי במהלך מלחמת האזרחים האירית, מעשה שעד היום מסמל באירלנד אלימות מזיקה וחסרת תועלת.
אפשרות אחת היא להשוות את מספרי האוכלוסייה הצפויים עם המספרים לאשורם בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. תחזיות מוקדמות צפו שבשנת 1851 אוכלוסייתה של אירלנד תנוע בין 8 ל-9 מליון איש. חישוב זה נערך על בסיס מפקד אוכלוסין בן עשר שנים שנערך משנת 1821. עם זאת, בדיקה נוספת של החישובים מטילה ספק בדיוקם. מכל מקום, אוכלוסייתה של אירלנד בשנת 1851 מנתה 6.6 מיליון נפש. בכל חישוב שייערך יש לקחת בחשבון כי תת התזונה גרמה גם לבעיות בפוריות והפחיתה את הפעילות המינית. לא ניתן היה להעריך בדיוק את המשמעות המדויקת של עובדה זו, עד למחקרים שנערכו באוכלוסיות מוכות רעב באפריקה במאה העשרים. כתוצאה מכך נערכו תיקונים סטטיסטיים, וההערכה של מספר מקרי המוות ירדה, שכן נראה כי יש לייחס חלק מן הירידה באוכלוסייה להשפעת תת התזונה על הפוריות. היסטוריונים מודרניים מעריכים כי כחצי מליון אנשים מתו. ההיסטוריונים שקדמו להם העריכו כי מספר המיתות נע בין 700,000 למיליון. בנוסף לכך, למעלה ממיליון איש היגרו לחוץ לארץ, ולמעלה ממיליון היגרו בעשורים שלאחר שהסתיים הרעב. כתוצאה היה מספר תושביה של אירלנד בשנת 1911 4.4 מיליון איש.
התגובה הראשונית של הממשלה הבריטית להופעותיו הראשונות של הרעב הייתה, לדעתם של היסטוריונים כפ.ס.ל. ליונס, "ראויה ומוצלחת יחסית". יתרה מכך, בניגוד למיתוס, כפי שכתב פרופ' ג'ו לי:
- "לא היה דבר ייחודי, על פי הסטנדרטים של בריטניה הקדם תעשייתית, ברעב האירי. שיעור המיתות היה שווה לזה שבמשברים אירופיים קודמים, וקרוב לוודאי שווה לזה שאירע באירלנד עצמה ברעב של שנת 1740. במקרה של הרעב הגדול אירעו התוצאות הטרגיות עם החלפת הממשלה הטורית בראשות סיר רוברט פיל (אשר שירת בממשל הבריטי בדבלין, והחל את הקריירה הפוליטית שלו כנציג מחוז בחירה אירי, וכך הייתה לו הבנה בענייני אירלנד). הממשלה הזו הוחלפה (בעזרת נציגי אירלנד בפרלמנט, בראשות דניאל או'קונל) בממשלה ויגית בראשות לורד ג'ון ראסל. ראסל האמין בכלכלת שוק חופשי ללא התערבות ממשלתית. כך שבמקום בו ייבא פיל אוכל מהודו על מנת לסייע לרעבים, התמקד ראסל ביצירת מקומות עבודה ועבודות ציבוריות. סעיף הרסני התווסף לחוק אשר הגביל את העזרה לאלו שהיו בעלי פחות מרבע אקר של אדמה. סעיף זה הכריח את הרעבים לוותר על אדמתם או למות ברעב."
[עריכה] הפינויים
בפיתול הרסני ואחרון של הגורל הסתבר כי הסעד המקומי מומן על ידי אגודות צדקה שהוקמו לפי "חוק העניים", והן מצידן מומנו באמצעות ארנונות ששולמו על ידי בעלי המקרקעין על בסיס מספר האנשים החיים על אדמת האחוזה. דבר זה גרם לכך שבעלי אחוזות יפנו מאדמתם דיירים רעבים, על מנת להוריד את התשלומים שנדרשו לשלם, דבר שמצידו הוביל לכך שעניים אלה יוכלו להתקיים רק מן הסעד שקיבלו מאגודות הצדקה, מה שהגביר את הקשיים הכספיים של האגודות. אולם גם אם היו העניים נשארים על אדמת בעלי האחוזות, ברוב המקרים לא היה בעל האחוזות עומד ממילא בתשלומי "חוק העניים", וגם אז היו האגודות בבעיה.
רק מימון מרכזי לאגודות הצדקה ממשרד האוצר הבריטי יכול היה לפתור בעיות אלו, אך ממשלתו של ראסל התנגדה לכך כי פירוש הדבר היה "התערבות ממשלתית" כנגד עקרונות השוק החופשי. כמה מבעלי האחוזות מימנו את הגירת דייריהם לחו"ל כדי למנוע את הסתמכותם על אגודות הצדקה. ספינות אלו, שיצאו למדינות שמעבר לים, נודעו בכינוי "ארון מתים צף". מהגרים רבים, חלשים מחודשים ומשנים של רעב, חלקם לוקים בכולירה, מתו במהלך הנסיעה הארוכה.
אירלנד חוותה מספר רב של פינויים. לא היה חוק שהגן על הדייר מפינוי. כמה מבעלי האחוזות פינו דיירים מסיבות כלכליות, אחרים על מנת "לנקות" את אדמתם כך שתשמש אדמת מרעה לכבשים, אחרים נאלצו לפנות בשל חשבונות הצדקה העולים. 90,000 משפחות פונו מבתיהן בשנת 1849 לבדה. עד שליש מהן הורשו לשוב כ"שומרים" על האחוזות. 109,000 פונו ב-1850. אחוזות רבות סיפקו סיוע לדייריהם, הקטינו את שכר הדירה, וסיפקו בתי תמחוי לרעבים, במקרים אחדים הביאה התנהגות זו לפשיטת רגל. בשנת 1850 פשטו את הרגל 10% מבעלי האחוזות. כישלונה של בריטניה לשלוט בבעלי האחוזות היה לרוב נושא לביקורת. עם זאת, באמצע המאה התשע עשרה מעטות היו המדינות אשר הגבילו את בעלי האחוזות שלהן במכוון. הגבלות כאלו החלו באירלנד רק בשנת 1870, כתוצאה מדרישות האירים הלאומנים לאפשר לדיירים לרכוש את חוותיהם.
החל מ-1846 החל הצירוף של מדיניות השוק החופשי, של חוסר ההבנה שגילתה לונדון בענייני אירלנד והעדר מודעותה להיקף הבעיה, ושל הקלות שבה ניתן היה לזרוק את הדיירים מהאחוזות, להפוך את המשבר לאסון. סכומים גדולים של כסף נתרמו על ידי ארגוני צדקה. האפיפיור, פיוס השישי, שלח כספים. המלכה ויקטוריה נתנה מהונה האישי סכום שהיה שווה היום ל-70,000 יורו, וכמה אינדיאנים ילידי אמריקה שלחו כסף ודגנים (במעשה של נדיבות אשר זכור באירלנד עד היום, ובשנות התשעים הוזכר על ידי מרי רובינסון, נשיאת אירלנד בתקופה זו). למרות זאת היה היקף הבעיה כזה, שצדקה כשלעצמה לא יכלה לפתור אותו.
עובדה מדהימה היא כי גם בעת הרעב המשיך יצוא היבולים מאירלנד, יבולים שיכולים היו להציל את חייהם של רעבים רבים. יש האומרים כי יצוא זה שמר על כמה מן האחוזות במצב כלכלי טוב, וכך נמנעו פינוים של הדיירים ומותם ברעב והתמוטטות אגודות הצדקה שחשבונותיהן שולמו על ידי אחוזות אלו. הפתרון של פיל היה פשוט - המשיכו לייצא על מנת להרוויח כסף. בכסף ניתן לייבא תירס הודי זול על מנת להאכיל את הרעבים. ראסל, לעומתו, המשיך בייצוא, אך הפסיק את ייבוא התירס מהודו.
[עריכה] תוצאות הרעב
כימשון תפוחי האדמה שב כמה פעמים לאירלנד, במיוחד בשנים 1872 ו-1879. מספר אנשים מתו, אך לא בהיקף שבשנות הארבעים. ייתכן שניתן לייחס זאת לידע חקלאי שהביא להגבלת תפוצת המחלה, אך גם לסיבות נוספות: הרכבת איפשרה שינוע מהיר יותר של מזון. ב-1834 היו באירלנד כעשרה קילומטרים של פסי רכבת. ב-1912 נסללו למעלה מארבעת אלפים קילומטר של פסי רכבת. איסור על חלוקת משנה וכן הגירה העלו את גודלה הממוצע של החווה החקלאית, מה שאיפשר לגדל סוגים שונים של יבולים. עלייה בעושר באזורים העירוניים גרמה ליצירת אלטרנטיבות תזונתיות. ב-1870 היה משטר הקרקעות החקלאי יעיל יותר ותלוי פחות בתפוחי האדמה, כמו גם מתקדם יותר ובעל גישה למכונות חקלאיות שלא היו קיימות שלושים שנה קודם לכן.
מדיניות "השוק החופשי" שהייתה פופולרית בשנת 1840 איבדה את חינה בשנת 1870. ולפיכך התערבה הממשלה ביעילות ובמהירות כאשר החל רעב או מחלה ביבולים. חוקים חדשים איפשרו לאירים לרכוש את אדמתם, וכך הפכו החוות הקטנות שנמצאות בבעלות אירית לשכיחות יותר ותפסו את מקומו של דגם האחוזה הגדולה המוחכרת לדיירי משנה רבים, שהיה הדומיננטי עד אז. החוות הקטנות נוהלו טוב יותר מאחוזות הענק שהיו בחובות כרוניים. גם הכנסייה הקתולית הייתה מאורגנת טוב יותר להתמודד עם מצבי חירום מאשר בימי הרעב הגדול.
אם חלוקת הקרקע ליורשים רבים, לפי השיטה האירית הישנה, יצרה מצב של נישואין מוקדמים ומשפחות גדולות, ביטולה הביא למצב הפוך. הבכור, "היורש" יכול היה לחכות עד שימצא את בת הזוג המתאימה, רצוי אחת עם נדוניה גדולה שתוכל לקדם את החווה. לילדים האחרים, שלהם לא היה סיכוי לרשת את החווה, לא הייתה האפשרות הכלכלית להינשא מוקדם.
כתוצאה מכל אלו משברים חקלאיים מאוחרים יותר היו בעלי השפעה מינימלית ונשכחו ברובם.
[עריכה] טיפול בריטניה ברעב
דעות ההיסטוריונים לגבי הטיפול של בריטניה ברעב חלוקות. מצד אחד, יש הטוענים שבריטניה נהגה כמקובל במקרים של רעב באותה תקופה באירופה ושהטיפול של הממשלה ברעב זה לא היה שונה בהרבה מהטיפול במקרי רעב קודמים. מן העבר השני, ישנם הטוענים שהבריטים ניהלו "השמדת עם" מכוונת, כלומר ניצלו את רעב תפוחי האדמה כדי להפטר מהאוכלוסייה האירית הבלתי רצויה. פרופסור ג'ון לי, למשל, משווה את אירועי הרעב לשואה. רובם של ההיסטוריונים גורסים שהמדיניות הבריטית בזמן הרעב, במיוחד תחת שלטונו של הלורד ג'ון ראסל, הייתה מוטעית מיסודה והרת אסון וכי בריטניה יכלה לעשות הרבה יותר כדי להציל את האירים מהרעב. בין היסטוריונים אלו נמנים היסטוריונים איריים, בריטים ואמריקנים - פ.ס.ל. ליונס, ג'ון א. מרפי, ג'ו לי, רוי פוסטר, ג'יימס ס. דונלי, ססילו וודהאם סמית, פטר גריי ורות דדלי אדוארדס.
[עריכה] ההשפעה הפוליטית של הרעב
[עריכה] באירלנד
אף מפלגה פוליטית אירית לא נוצרה כתוצאה מן הרעב. בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה התשע-עשרה נשלטה אירלנד בידי מפלגתו של דניאל או'קונל. רק בשנת 1880 תחת צ'ארלס סטיוארט פרנל, כמעט ארבעים שנה לאחר הרעב, הוקמה תנועה לאומית אירית, "התנועה לשלטון הבית".
התגובה לרעב הייתה מאוחרת אף מחוץ לזרם הפוליטי המרכזי. מרידת "האירים הצעירים" בהנהגת תומס דייויס בשנת 1848, על אף שהחלה במקביל לרעב, לא הושפעה ממנו. מרידה נוספת לא באה עד שנות השישים של המאה התשע-עשרה והקמת תנועת ה"פניאנים" והאחווה האירית הרפובליקנית. היסטוריונים משערים כי הלם הרעב גרם לשאיפות האיריות הלאומיות להירדם לשנים רבות. במילים אחרות - לאנשים היה אכפת פחות מפוליטיקה.
באופן מוזר המשיכה אירלנד להיצמד לסמלים החיצוניים של השלטון הבריטי. הבוחרים האירים המשיכו להצביע לאחת משתי המפלגות הבריטיות הגדולות, השמרנים או הליברלים, על אף שהליברלים הם ששלטו בעת הרעב. בעת ביקוריה של המלכה ויקטוריה (שדורות מאוחרים יותר של אירים קראו לה "מלכת הרעב") קיבל העם האירי את המלכה בברכה חמה , ואסיפות פוליטיות המשיכו להסתיים בשירת ההימנון "אל נצור המלכה".
[עריכה] הפזורה האירית
אם האירים על אדמת אירלנד נראו סובלניים לפוליטיקאים הבריטים ולבית המלוכה הבריטי, המהגרים היו סובלניים פחות. מהגרים רבים לאמריקה התחברו במהרה לאגודות רפובליקניות ולארגונים כמו ה"פניאנים" והפכו לקיצוניים יותר מאחיהם שבבית.
הרעב הפך למצע המרכזי של המהגרים הזועמים. העיתונאי האירי המהגר ג'ון מיטשל כתב:
- "האל הכול יכול אכן שלח את הכימשון, אך האנגלים יצרו את הרעב. מיליון וחצי אנשים, נשים וטף, נהרגו באופן זהיר, רוגע ושלו בידי הממשלה האנגלית. הם מתו ברעב בעיצומו של השפע שיצרו במו ידיהם."
ברגשותיהם הפטריוטיים של המהגרים נעזר אמון דה ואלירה, לימים נשיא הרפובליקה האירית, אשר נסע לארצות הברית בשנת 1920 על מנת לאסוף כספים עבור מאבק האירים לעצמאות. מאוחר יותר הנפיק משרד האוצר באירלנד איגרות חוב מיוחדות המיועדות לאירים באמריקה.
[עריכה] מורשת הרעב כיום
בשנות התשעים ציינה הרפובליקה של אירלנד את יובל מאה וחמישים השנים לרעב הגדול. היה בכך ניגוד למה שאירע ביובל המאה, שלא צוין כמעט בשנות הארבעים. ייתכן שקשה היה לציין את יובל המאה לאירוע כה טראומתי, כאשר ילדים של ניצולי הרעב עדיין היו בחיים ולצידם אף כמה אנשים אשר נולדו בעת הרעב, וייתכן שהיו אלו האירועים באירופה בשנות ה40 שהאפילו על זכר הרעב. ביובל המאה וחמישים התנצל ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר בשם האומה הבריטית על פעולת הממשלות הקודמות בעניין זה. עד היובל נערכו מחקרי "רעב" חדשים, וידע חדש רב נרכש על תקופה זו.
לרעב הייתה השפעה גדולה על רגישות האירים לאסונות דומים ברחבי העולם. באופן מסורתי הרפובליקה האירית מוצאת את עצמה בשורה הראשונה של המדינות המסייעות לרעבים ברחבי העולם. אין זה מקרה שהזמר האירי בוב גלדוף הוא שסייע בשנת 1985 לרעבים באתיופיה. לאגודתו, "Live Aid" תרמו יותר אירים מאשר בני כל אומה אחרת. נשיאת אירלנד מרי רובינסון ביקרה ברואנדה על מנת להלחם בהשמדת העם וברעב, והפכה לנציבת האו"ם לזכויות האדם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד |
- הרעב הגדול - טקסטים מקוריים, קישורים, תמונות אתר פרטי של ליז סאבו
- הרעב הגדול בתמונות - מאמרים איורים מעיתוני התקופה
- סדרת מאמרים על הרעב הגדול, מבחינה דמוגרפית והיסטורית, באתר על ההיסטוריה האירית
- פטרית הכימשון (בעברית) באתר מכון המחקר החקלאי גילת
