שמעון ראבידוביץ'
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ד"ר שמעון ראבידוביץ' (נכתב גם: שמעון רבידוביץ. ביידיש: שמעון ראַווידאָוויטש, פולנית ושפות אחרות: Simon Rawidowicz) הוגה דעות, היסטוריון, סופר וחוקר עברי.
ראבידוביץ' נולד בעיר גרייבה (Grajewo), פלך סובאלקי מחוז ביאליסטוק, בפולין בד' מרחשון תרנ"ז (11 באוקטובר 1896), ונפטר מהתקף לב בגיל שישים בכ"ב תמוז תשי"ז (23 ביולי 1957) בוולת'אם, מסצ'וסטס.
ראבידוביץ' הוא אחד הסופרים העבריים החשובים והפחות מוערכים במאה העשרים. תרומתו נדחקה ונשכחה, בעיקר מכיוון שתפיסתו המרכזית על-אודות תפקידה של הגולה בחיי העם היהודי סתרה את תפיסתם של ציוני ארץ ישראל. להכרה זכה מפי גדולים, ביניהם ביאליק ודוד בן-גוריון, רק לאחר מותו.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חייו
[עריכה] בית הוריו
ראבידוביץ' הוא בנם הרביעי משמונה של חנה בתיה לבית רמבלינקר ושל חיים יצחק ראביד (ראבידוביץ') (1863-1936). אביו היה איש תורה ועבודה, נצר למשפחתו של שלום שכנא, שהיה רב חשוב בפולין ואב"ד בלובלין במאה ה-16 (מכאן נגזר שם המשפחה). חיים יצחק ראביד, בוגר ישיבות לומז'ה ומיר, היה סוחר וציוני נלהב, אשר שימש מורשה "הוועד האודיסאי" בעירו וציר מטעם "המזרחי" לקונגרס הציוני השביעי שהתקיים בבזל. בקונגרס זה התנגד ראביד להצעת אוגנדה, למרות עמדת מפלגתו.
[עריכה] נעוריו
בן 14 כיבד שמעון ראבידוביץ את רצונו של אביו ויצא ללמוד בליטא בישיבת לידא של הרב ריינס, למרות רצונו ללמוד בקורסים הפדגוגים למורים בגרודנה. כעבור שנה חזר לגרייבה ולמד תלמוד בבית המדרש מפי הרב משה אביגדור עמיאל (מראשי "המזרחי" ולימים רבה הראשי של תל אביב).
כבר בהיותו בן 18 הפך שמעון ראבידוביץ' למורה נערץ לעברית בקרב חובבי שפת עבר ב"חדר מתוקן", יחד עם אחיותיו הבכורות, רבקה ושפרה. הוא יזם "קורסים עבריים למבוגרים", הקים להקת חובבים "בימה עברית" ותרגם מחזות לעברית. ראבידוביץ' היה חבר בתנועת "צעירי ציון", כתב מאמרים לבטאונה והיה מרצה מבוקש ומתפלמס קנאי אל מול היידישיסטים במלחמת הלשונות.
האח השלישי, יעקב, עלה לארץ בגפו ב-1909, בהיותו בן 16, להיות בין התלמידים הראשונים בגימנסיה העברית הרצליה החדשה. מאוחר יותר התנדב יעקב ל"גדודים העבריים", נלחם בקרב גליפולי, ולימים נהיה רופא פתולוג בניו-יורק.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניטשו באזור הימות המאזוריות בצפון פולין, שהייתה אז תחת שלטון רוסי, קרבות קשים בין הצבאות הרוסי הגרמני והאוסטרי. גרייבה נפגעה קשה ומרבית רכושו של האב אבד. המשפחה עקרה לעיר ביאליסטוק, שם נפטרה האם ממחלה ב-1920.
לאחר ששיקם האב את עסקיו, זכה להגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל עם עיקר משפחתו - שישה מילדיו. יחד הם הקימו משק חקלאי במושב מרחביה. חיים יצחק ראביד עבד בשדה יום יום, למרות גילו המבוגר, ובמקביל שקד על כתיבת ספרו "מרחבי יצחקי" (חידושים, באורים ויישובים בדברי רש"י ז"ל לסדר התלמוד; הוצאת "תורה", מושב מרחביה, תרפ"ט), שהספיק לפרסם טרם מותו. לימים התפזרו הבנים הצעירים בארץ והקימו יישובים, משפחות ומשקים בפרדס חנה, באר טוביה, עפולה, תל אביב, רקפת, כוכב מיכאל, רחובות, רשפון וערד.
[עריכה] תקופת ברלין
שמעון ראבידוביץ' לא עלה לארץ, אלא שם פעמיו לברלין כבר ב-1919, כמו משכילים יהודים ממזרח אירופה לפניו, שם עמד בבחינות הבגרות והתקבל ללימודים באוניברסיטת ברלין. במקביל ללימודיו הפך ראבידוביץ' דמות פעילה ומרכזית בשדה התרבותי ובקרב בקהילה היהודית בעיר. הוא ניהל את "בית העם", ייסד הוצאת ספרים בשם "עיינות" (1922), ערך את כתב העת "התקופה" בהוצאת שטיבל ופרסם מאמרים בעיתונים שונים בדבר שאלות העם היהודי בארץ ישראל ובגולה, תרבותו, שפתו ועתידו. ב-1920 שימש ציר מטעם מפלגת "הפועל הצעיר" בברלין בוועידה העולמית של המחנה הציוני הסוציאליסטי בפראג.
עם עלייתם ארצה של ביאליק ועגנון ב-1924, בעקבות התמוטטות עסקי הוצאת שטיבל, הפך ראבידוביץ' לדמות המרכזית במעגל "ההיבראיסטי" בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר. הוא ערך כתבי-עת ואסופות מאמרים ("התקופה" בהוצאת שטיבל, "המצודה" בהוצאת אררט), כתב מאמרים שונים ("העולם", "מאזנים" ועוד), ספר דובנוב (אררט 1954), מורה נבוכי הזמן לרנ"ק (עיינות, ברלין תרפ"ד). ראבידוביץ' הוזמן לערוך את החטיבה היהודית-גרמנית של כתבי משה מנדלסון לרגל שנת המאתיים להולדתו (Mendelssohn, Moses: Gesammelte Schriften. Jubiläumsausgabe. Band 7 Schriften zum Judentum I. Bearbeitet von Simon Rawidowicz. 1974. CLXXXIII, 515 S. Ln). הכרך הראשון מתוך ארבעה יצא לאור ב-1930.
[עריכה] ברית עברית עולמית
ראבידוביץ' חבר לסופרים נוספים, ובראשם ביאליק, ולאנשי רשת בתי הספר "תרבות" בפולין, וייסד ב-1931 את מושא חזונו: "ברית עברית עולמית" – ארגון מתנדבים ואנשי רוח לקידום והפצת השפה העברית ולחיזוק הקהילה היהודית בגולה באמצעות פעולות תרבות. ראבידוביץ' היה חבר הוועד המנהל של "הברית" ומנהלה בפועל. ה"ברית", או בשמה המוקדם – "הכנסייה העברית", ערכה ביוזמתו כינוסים, קידמה תוכניות חינוך, תמכה במו"לים והוציאה לאור ספרים (לוינסון: תולדות התנועה העברית בגולה, ורשה תרצ"ה) וכן ביטאון משלה: "עם וספר" (ירושלים 1936-1995). ב-1934 נתגלעה מחלוקת בין הוועד המרכזי, שמרכזו בברלין התפצל בינתים למספר ועדים בוורשה, לונדון ועוד, ובין הוועד בתל אביב בעניין מיקומו של הוועד המרכזי, בגולה או בא"י, עד כדי ניתוק יחסים גמור והליכה בשני נתיבים שונים. לימים יוחסה הקמת הברית באופן בלעדי לביאליק, רוזנפלד ולטשרניחובסקי, ולראבידוביץ' לא הועילו מחאותיו המנומסות, וגם לא תמיכת ידידים כשז"ר, מערכת "דבר" ואחרים, ושמו – בהקשר זה לפחות, נשכח (או הושכח). באופן רשמי ה"ברית" פעלה גם לאחר קום המדינה, אך השפעתה הייתה שולית.
[עריכה] קבלת דוקטורט ונישואיו
ב-1926 השלים ראבידוביץ' את מחקרו לשם קבלת דוקטור בפילוסופיה והתחתן עם ד"ר אסתר קליי (1900-1980), חוקרת סרטן ובתו של עו"ד אלפרד קליי, שהיה ממנהיגי ציוני גרמניה.
מחקרו על הפילוסוף לודוויג פויירבאך נחשב לאחד היסודיים אודות ההוגה הגרמני, ושימש בסיס לספר מקיף (Rawidowicz, S., 1964, Ludwig Feuerbachs Philosophie: Ursprung und Schicksal, 2nd ed, Berlin: Walter de Gruyter) שהוציא ראבידוביץ ב-1931. הספר היה בין העולים על המוקד ב"ליל הבדולח" ונדפס מחדש ב-1964.
באותן שנים עבד ראבידוביץ' לפרנסתו כספרן בספריית הקהילה היהודית.
[עריכה] תקופת לונדון
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נענה לעמדתה הנחרצת של רעייתו ועקר לאנגליה, שם מצא פרנסה בלתי מספקת כחוקר ומרצה במוסדות השכלה גבוהה בלונדון ובלידס. באותן שנים גיבש את תפיסתו, בעקבות אחד העם, אודות ההכרח לקבל את הגולה כמצב נתון, ומכאן שיש להשקיע משאבים בחיזוק הגולה כמרכז רוחני לעם היהודי במקביל, ולא על חשבון, המרכז בארץ ישראל. תפיסה זו, שזכתה לביקורת מצד ציוני ארץ-ישראל, ואפילו מצד בני משפחתו שלו, באה לידי ביטוי בספרו "בבל וירושלים" (אררט, ירושלים תשי"ז).
[עריכה] תקופת שיקאגו ובוסטון
ראבידוביץ' שהה באנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה וב-1948 הוזמן לשיקאגו לשמש שם מרצה. גם כאן לא שבע נחת ממעמדו ומהיעדר הזדמנויות מחקר להן התאווה. גם מצבו הכלכלי העיק עליו, בעיקר לנוכח השקעותיו בישראל שירדו לטמיון. את אחיו ואחיותיו כמעט ולא פגש, עקב הריחוק, אך הקפיד לנהל אתם התכתבות עניפה ופעילה שנשמרה אצל בנו.
רק בחורף 1951 הגיע ראבידוביץ' אל הנחלה לה ייחל, והוזמן לייסד את הפקולטה לחקר המזרח הקרוב ומדעי היהדות באוניברסיטת ברנדייס ליד בוסטון. בברנדייס התבלט שוב במרצו ופועלו, ושקד על מחקריו על נחמן קרוכמל והרמב"ם ועל קידום תלמידיו. באותן שנים השלים את אסופת מאמריו על "ישראל, העם הגוסס תמיד" (Israel, the ever-dying people, and other essays , Rutherford [N.J.] : Fairleigh Dickinson University Press, 1986.), ספר שזוכה לציטוטים רבים בזכות הפירכה, לכאורה, שהוא מעמיד במרכזו: ההמשכיות היהודית מובטחת דווקא בגלל שבכל דור ודור רואה עצמו יהודי כאילו הוא החוליה האחרונה בשרשרת. החשש המתמיד מפני איומים חיצוניים על עצם הקיום הוכיח בעבר ויוכיח בעתיד, לתפיסתו של ראבידוביץ', שהיא שעמדה לאבותינו, ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.
ראבידוביץ' פרסם גם את החיבורים "שיחותי עם ביאליק" (דביר, ירושלים 1983), עיונים במחשבת ישראל (ראובן מס, ירושלים 1969) ו"פנקס שיקאגו" (The Chicago Pinkas Chicago, College of Jewish Studies, 1952).
ראבידוביץ' נפטר מהתקף לב בגיל שישים בכב בתמוז תשי"ז (23 ביולי 1957) בוולת'אם, מסצ'וסטס.
בנו הוא פרופ' בנימין חיים יצחק ראביד מאוניברסיטת ברנדייס.
[עריכה] לקריאה נוספת
- גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית (עמ' 809-807), הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה.
