הגדודים העבריים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגדודים העבריים הם גדודי חיילים יהודים מגויסים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ויועדו להשתתף במלחמה בעות'מנים ובכיבוש ארץ ישראל מידם. יוזם הגדודים, זאב ז'בוטינסקי, שאף לכך שבבוא היום יהוו הגדודים את הכוח הצבאי העצמאי של היהודים בארץ ישראל. חזונו לא התגשם, שכן הגדודים פורקו זמן קצר לאחר המלחמה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקמת הגדודים ומטרתם
במהלך מלחמת העולם הראשונה התקיימה מחלוקת בהנהגה הציונית האם לתמוך באחד הצדדים (מדינות ההסכמה מול מעצמות המרכז) או לשמור על נייטראליות, וכיצד ניתן להקל על היישוב היהודי בארץ ישראל. אחד מבולטי הקו האקטיביסטי היה זאב ז'בוטינסקי אשר מהיכרותו עם האימפריה העות'מנית צפה כי ימיה לאורך המלחמה ספורים, ולכך תהא השפעה על השליט העתידי בארץ ישראל. הוא טען כי על היהודים לתמוך בגלוי בבריטניה ולסייע לה במאמץ המלחמתי לכיבוש ארץ ישראל.
ב-1915 הגיע ז'בוטינסקי אל מחנה גאבארי, סמוך לאלכסנדריה, שם התרכזו בהדרגה 1,200 יהודים שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים, או נמלטו ממנה בשל תנאי המחייה הקשים בה, ועימם יוסף טרומפלדור. ז'בוטינסקי העלה בפניהם את רעיונותיו להקמת יחידת צבא יהודית. ב-י"ח באדר תרע"ה נכתב מסמך ובו החלטה לייסד גדוד עברי שיציע את שירותו לצבא הבריטי לשם כיבושה של ארץ ישראל. בסופו של המסמך הופיעו מאה חתימות, שהראשונות בהן הן של זאב גלוסקין, זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. לאחר מכן החלו לפעול במסגרת ועד לקיום מגעים מול גורמים שונים בצבא בריטניה וממשלתה.
[עריכה] התנגדות להקמת הגדודים
לאחר מגעים רבים נאותה בריטניה באופן חלקי ליוזמה והוקמה יחידה יהודית אשר ייעודה היה עיסוק בתובלה בחזית גליפולי בתורכיה, ללא קשר לארץ ישראל, שבריטניה לא תכננה מתקפה עליה באותה עת.
היו כמה גופים וקבוצות שהתנגדו, גם בהמשך, להקמת הגדודים, חלקם ניסו לעצור את הקמתם באופן פעיל:
- יהודים אנטי–ציונים, במיוחד מתבוללים אנגלים שחששו מהנזק שיגרם למעמדם בקרב האנגלים עקב ההדגשה של הלאומיות היהודית שיצרו הגדודים.
- מנהיגות ההסתדרות הציונית, שניסתה לשמור על נייטראליות.
- אחד העם ואנשים נוספים, שראו את עיקר תפקידה של הציונות בעשייה הרוחנית.
- חלק ממחנה הפועלים בארץ ישראל, ובייחוד אנשי הפועל הצעיר, שהאמינו שארץ נקנית בעבודה ולא במלחמה, ולכן התנגדו להקמת הגדודים ולהצטרפות אליהם.
[עריכה] גדוד נהגי הפרדות
ערך מורחב – גדוד נהגי הפרדות
גדוד נהגי הפרדות (Zion Mule Corps) היה גוף ראשון לגדודים העבריים הלוחמים שקמו בהמשך. הוא הוקם באביב של שנת 1915 והיה מופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי. הגדוד זכה לתשבחות על תפקודו. בתום מערכת הנפל, לאחר שהבריטים לא הסכימו להעבירו לחזית אחרת, פורק הגדוד וחלק מאנשיו עבר לגדודים העבריים שהתהוו בהמשך.
[עריכה] "הלגיון העברי"
בניגוד לטרומפלדור, ז'בוטינסקי לא הסתפק בהקמת גדוד נהגי הפרדות, שלא היה יחידה לוחמת ולא לקח חלק בלחימה על ארץ ישראל. הוא נסע לאירופה כדי להמשיך לקדם את עניין הגדודים. ז'בוטינסקי עבר בין מדינאים רבים אולם נחל כשלונות בניסיונו לקנות תמיכה אמיתית ביוזמתו בבריטניה, בצרפת וברוסיה. ההתנגדות באה הן על רקע חוסר אמון בגוף צבאי שיורכב על טהרת מתנדבים יהודים והן בשל העדר כוונה להלחם בעות'מנים באזורה של ארץ ישראל באותה עת. תמיכה אמיתית גם לא הגיעה מקרב רוב היהודים או מנהיגיהם. אולם היו מספר אנשי ציונות אשר ניסו לסייע לו, והבולט בהם היה מאיר גרוסמן, עימו יסד עיתון ובו תעמולה למען הגדודים בשם "די טריבונע", ומאוחר יותר את "אונזער טריבונע". גם פנחס רוטנברג וחיים ויצמן סייעו לז'בוטינסקי ביוזמתו, אולם ההסתדרות הציונית התנגדה לעניין הגדודים נחרצות והוועד הפועל של ההסתדרות אף הוציא הוראה לכל הציונים באירופה להלחם בתעמולה שתמכה בהקמת הלגיון העברי.
אז הגיע ז'בוטינסקי ללונדון ובה מיקד בה את מאמציו במשך השנתיים הבאות. הוא החליט להתרכז בכ-30,000 יהודים, צעירים ברובם, אשר היו פליטי רוסיה, פולין וגליציה, ששהו בעיר כפליטים והתרכזו במיוחד באזורים הדלים של האיסט אנד (East End) וויטצ'פל (Whitechapel). המאמצים להקמת הגדוד היו צריכים להיות עיקשים ביותר. הוריישו קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, טען כי לבריטניה אין צורך ב"צבאות אקזוטיים", וכי ארץ ישראל לא תשתתף במלחמה. כמו כן ניסו רוב מנהיגי התנועה הציונית להכשיל כאמור את היוזמה. מעל לכל הייתה אדישות גדולה אצל צעירי לונדון היהודים שרובם לא ראו שום צורך להתנדב לצבא בריטניה, לא הזדהו עם מלחמתה, וגם לא הזדהו עם הציונות או עם רעיון כיבושה של ארץ ישראל.
בלונדון החלו להתגבר הקולות בעד גיוס תחת כורח, כאשר אנשי הממלכה היו עדים לאבדות הגדולות של המתנדבים הצעירים הבריטיים לעומת "יושבי בתי הקפה" שרבים מהם היו פליטי מדינות אירופה בלונדון, דוגמת הצעירים היהודים. משרד הפנים הבריטי הורה בהמשך על גיוס חובה עבור הבריטים. היהודים הזרים סרבו לגיוס בתחילה אך כבר עמדו להגיע למצב של חוסר מוצא. ז'בוטינסקי ותומכי יוזמתו הבהירו הן לשלטונות בריטניה והן לצעירים היהודיים כי התגייסותם לגדוד עברי היא המוצא היחיד מן התסבוכת. אז הופיעו שני "זרזים" לעניין: מאמר ראשי בזכות הרעיון בעיתון המשפיע "טיימס", וגרעין של 120 יוצאי גדוד נהגי הפרדות ועימם טרומפלדור אשר הצטרפו אל הגדוד ה-20 של קלעי המלך ויצרו בתוכו פלוגה יהודית. לאחר פגישה מכרעת של טרומפלדור וז'בוטינסקי עם ממונים במשרד המלחמה יצאה לפועל הקמתו של הגדוד העברי הלוחם. בתחילה נקרא הגדוד "The Jewish Regiment" (רג'ימנט= יחידה צבאית המורכבת לרוב משני גדודים) וכסמל נקבעה מנורה והסיסמה "קדימה", אשר לה משמעות כפולה: הן "להתקדם" והן "מזרחה". כמפקד המליצו על ג'ון פטרסון אשר עמד בראש גדוד נהגי הפרדות בתחילת דרכו. את טרומפלדור, שהיה מפקד גדוד הפרדות בגליפולי, סרבו הבריטים להכניס כקצין, והוא חזר לרוסיה כדי לקדם רעיון בדבר הקמת צבא יהודי ענק שיילחם בחזית קווקז ויתקדם לכיוון ארץ ישראל. הפלוגה היהודית בגדוד ה-20 הצטרפה אל הגדוד היהודי החדש וחבריה היוו בו "גרעין ותיק".
[עריכה] גדוד 38 של קלעי המלך
הגדוד ה-38 (38th Battalion of the Royal Fusiliers ) היה "הגדוד הבריטי" בלגיון העברי. רוב חייליו מוצאם היה מאנגליה, ומיעוטם היו אמריקנים. בגדוד זה של פטרסון היו שני שליש מן הקצינים יהודים, בעוד בגדודים האחרים רוב הקצינים היו נוצרים.
בהמשך לתרחישים שלעיל, באוגוסט 1917 הופיעו שתי הודעות רשמיות: האחת מחייבת את אזרחי רוסיה היושבים באנגליה להתגייס לצבא והשנייה הודיעה על יסודו של הגדוד העברי. עוד היו מכשולים לפני הגדוד. המתבוללים היהודים בלונדון עדיין התנגדו לקיומו וניסו לפזר אותו. בכך לא הצליחו אולם בהשפעתם בוטל השם "The Jewish Regiment" וסמל המנורה, והוא קיבל שם של גדוד בריטי "רגיל" - הגדוד ה-38 של קלעי המלך. שר המלחמה הבטיח עם זאת כי את הסמלים יקבל הגדוד בחזרה לאחר שיוכיח עצמו בלחימה. בפועל העיתונות והציבור התייחסו אליו בשמו הקודם, על לשכת הגיוס היו שלטים בעברית, ועל זרוע שמאל נשאו חיילי וקציני הגדודים סמלי מגן דוד (בגדוד ה-38 צבעו היה סגול בהיר, בגדוד ה-39 אדום ובגדוד ה-40 כחול). החיילים המגויסים שהו במחנה סמוך לפורטסמות'.
ב-2 בפברואר 1918 צעד בסך הגדוד העברי ברחובותיה הראשיים של לונדון ו-וויטצ'פל. התרגשות רבה ניכרה בקרב יהודי העיר, על חנויות רבות נתלו דגלי כחול לבן, וחייליו הגאים של הלגיון התקבלו בתשואות רמות ברחובות. למחרת היום יצא הגדוד לצרפת, ומשם דרך איטליה למצרים.
הגדוד ה-38 התאמן במצרים וממנה נשלח לארץ ישראל. בארץ כבר היו מתנדבים רבים מקרב הצעירים אשר הרכיבו בהמשך את הגדוד ה-40. בתחילת יוני כבר ניצב הגדוד בחזית הכוחות הבריטיים, בהרי אפרים. שם ניהלו הכוחות הבריטיים "מלחמה זעירה" מול העות'מנים. האויב הראשי לחיילי הגדוד לא היו העות'מנים אלא הקדחת אשר היכתה רבים מהם. באמצע אוגוסט נשלח הגדוד אל חזית הירדן, והוא היווה חוליה מקשרת לכל החזית הבריטית. בספטמבר קיבל פטרסון הוראה לכבוש את גשר אום-אל-שרט בבקעת הירדן, הגשר היחיד באזור. הפלוגה הראשונה שנשלחה למקום ספגה אש, הקפטן ג'וליאן, מפקדה, חולץ בקושי, הלויטננט נפצע ונפל בשבי וטוראי נהרג. אחר כך נשלחה הפלוגה שבראשה עמד ז'בוטינסקי לתפוס את המקום, והמשימה הוכתרה בהצלחה ב-22 בחודש (היישוב נתיב הגדוד הוקם לזכר הפעולה). משם המשיך הגדוד לאזור אס-סאלט ממזרח לנהר הירדן, היכן שכבר הקדים אותם הגדוד ה-39, ושם היווה חיל מצב. בגלעד הושלם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, והגדוד חזר אל צידה המערבי כשבידיו שבויים עות'מנים וגרמניים. בהמשך עסק הגדוד בשמירות על מתקני צבא.
[עריכה] גדוד 39 של קלעי המלך
הגדוד ה-39 היה "הגדוד האמריקאי", רוב חייליו הגיע מקרב יהדות ארצות הברית, ומיעוטם מאנגליה. שורשים להקמתו קיימים ביוזמה של פנחס רוטנברג מ-1915 להקים יחידת צבא של יהודי ארצות הברית וקנדה. היהודים לא הסכימו באותה עת ליוזמתו אולם כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם באפריל 1917 חל שינוי בעמדתם.
היוזמים העיקריים של הקמתו היו יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון שגלו מהארץ בזמן המלחמה בפקודתו של ג'מאל פחה. 5,000 מתנדבים (לא כולם הספיקו להגיע לארץ ישראל) הרכיבו את הגדוד שפעל תחת פיקוד בריטי. מפקד הגדוד היה הקולונל אליעזר מרגולין. היה בו גרעין מגובש של אנשי " החלוץ" ו"פועלי ציון", כלומר בניגוד לגדוד ה-38 הבריטי מרבית אנשיו היו ציונים. ב-1918 נשלחו חיילי הגדוד לארץ ישראל, לשם הגיע באותו זמן הגדוד ה-38.
כמחצית מאנשיו השתתפה במערכות הלחימה בעמק הירדן ובשומרון בתקופה שבה נכח בה גם הגדוד ה-38. לאחר שנכבש גשר אום-שורט, עברה מחצית הגדוד באזור יריחו אל הגלעד וכבשה את א-סאלט. חלק מאנשי הגדוד הגיעו לארץ רק בתום המלחמה.
[עריכה] גדוד 40 של קלעי המלך
הגדוד ה-40 היה "הגדוד הארצישראלי" של הלגיון העברי. הקמתו התרחשה לאחר שנכנסו הכוחות הבריטיים לארץ ישראל ורבים מצעירי היישוב רצו ליטול חלק בגוף הצבאי היהודי. עוד לפני שנכנס הגדוד ה-38 כבר היו 1,500 צעירים מוכנים להתנדב, שליש מתוכם נשים. עיקר המתנדבים היו צעירים אקטיביסטים ממחנה הפועלים וכמו כן תלמידי תיכון וגימנסיה הרצליה. ליוזמתם קמה התנגדות, וביישוב היהודי התעוררה מחלוקת בנוגע לגיוס. מנהיגות "פועלי ציון" (לימים מפלגת "אחדות העבודה") תמכו בהתנדבות אך ראשי מפלגת "הפועל הצעיר" התנגדו. בראש מפעל ההתנדבות עמד משה סמילנסקי.
בעיני המצדדים, הצטרפות לגדודים העבריים היוותה מפעל מדיני שמעלה את קרנו של היישוב בעיני שליטיה החדשים של הארץ ויש בה משום תרומה לחוסנו של היישוב. המתנגדים, והבולט שבהם א. ד. גורדון, טענו כי יש לשמור על מאמצי היישוב בתחומי ההתיישבות והחקלאות לצד ראייה פציפיסטית כי אידאולוגיית ההתיישבות מנוגדת למלחמה אימפריאליסטית עקובה מדם. הגנרל אלנבי לא שש לרעיון של יחידת חיילים יהודיים תחת פיקודו אולם הפעילות הפוליטית הציונית בלונדון הביאה להקמתו ו-1,000 מתנדבים נכנסו לשורותיו. ביניהם היו יצחק בן צבי, דוד בן גוריון וברל כצנלסון, אשר כבר היו מנהיגי ציבור ביישוב אולם שרתו בגדוד כטוראים. על הגדוד פיקד בתחילה הקולונל פרדריק סמואל. סמואל היה בן למשפחה מתבוללת אנגלית-יהודית. הוא שירת לפני כן בחזית הצרפתית כמפקד גדוד וציפה למינוי של גנרל בריגדה. כאשר קיבל מכתב לפיו דרושים קצינים יהודים בשביל הלגיון העברי, עזב את יחידתו ותוך ויתור מראש על תפקיד בריגדיר והגיע אל הגדוד ה-40. אחריו פיקד על הגדוד קולונל מ.פ. סקוט אשר היה נוצרי. הגדוד ה-40 שהוקם התאמן במצרים באזור תל-אל-כביר, ואחרי כן הובא אל אזור סרפנד (כיום צריפין). הגדוד לא הספיק להשתתף בקרבות ואנשיו שימשו בתפקידי תמיכה בצבא הבריטי. בסוף 1919 עמד חלק מהגדוד ברפיח וקיבל פקודה לשלוח 80 מחייליו אל מפקדת מצרים. מאחר והיה זה בניגוד ל"הסכם" סרבו חייליו לעשות זאת, סקוט תמך בעמדתם ופטר אותם מהעניין. אחרי שירותו נשאר תומך בציונות. הוא צוטט כשאמר: "בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: קרענו מן התנ"ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר - ואל שטרו של אלוהים צירפנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש".
הרכב שלושת הגדודים לפי ארצות מוצא היה (לפי אומדן): 1,700 אמריקנים, 1,500 ארצישראלים, 1,400 אנגלים, 300 קנדים, 50 ארגנטינאים וכ-50 שבויים יהודים ששוחררו מידי העות'מנים.
[עריכה] "הראשון ליהודה", ולאחר כיבוש הארץ
בשנה הראשונה לאחר כיבושה (1919) היוו הגדודים חלק ניכר מהכוחות הבריטיים ששמרו על הסדר בארץ. בהתקפה של שנת 1918 השתתף כאמור רק "גדוד וחצי" אך בשנה הנוכחית מנו הגדודים 5,000 חיילים (למעשה, לפי מסמכי משרד המלחמה הבריטי התקבלו לגדודים 10,000 איש, אך חצי לא הגיעו לארץ כי כבר תמה המלחמה). ניתן להניח כי קיום הגדודים הביא לקיום של שקט בארץ ישראל מבחינת התנכלות הערבים ליהודים. במשך חודשיים פרצו מאורעות התקוממות במצרים, וגם לארץ ישראל הגיעה תחושת התעוררות לאומית ערבית זו אך היא לא הציתה מעשים של ממש.
לאחר תום המלחמה חלה ירידה במורל חיילי הלגיון ורוב חייליו האנגלים והאמריקנים רצו לשוב אל ארצות מוצאם ובתיהם. השלטון הבריטי הצבאי בארץ ישראל לא היה בדעה אחת עם הלכי הרוח הפרו-ציוניים של לונדון ושאף לפרק את הגדודים שלראייתו היו עשויים להצית עימות עם ערביי הארץ.
לקראת אביב 1920 כבר פוזרו שני הגדודים הראשונים, ושארית מחייליהם עברו אל הגדוד הארצישראלי, כעת תחת פיקודו של מרגולין. הבטחת שר המלחמה קוימה, והגדוד שינה את שמו ל"הראשון ליהודה", סמלו היה סמל המנורה וסיסמתו "קדימה". היה זה הגוף הצבאי הראשון שכל סמליו עבריים. המתנדבים הארצישראליים ניסו בעקשנות להשאר למרות הדמובליזיציה (שחרור החיילים) שמטה הצבא דרש בתוקף. רבים מהם היו קרועים מוסרית בין ההתנדבות הצבאית לבין עבודת הפועל, אך חלק הצליחו להאריך בעוד מספר חודשים את שירותם. בהדרגה נותרו בו רק 400 חיילים. הרברט סמואל תכנן להקים "מיליציה מעורבת" של יהודים וערבים וחלק מחיילי ויוצאי הגדוד נרשמו אל המחלקה העברית שבה.
במאורעות תרפ"א הגיעו, ביוזמת מרגולין, כמה עשרות חייליו החמושים של הגדוד אל יפו ותל אביב ולקחו חלק בהגנתה מפני הפורעים הערבים. התערבותם בפוגרום סיימה את שירותם ואת ה"מיליציה" המתוכננת.
[עריכה] לאחר פירוק "הראשון ליהודה"
גדוד "הראשון ליהודה" פורק על ידי הבריטים במאי 1921. פירוקם של הגדודים היה לרועץ לחזונו של ז'בוטינסקי בדבר הקמת צבא עברי גלוי, והביא את היישוב לקיים בהמשך כוח חמוש מחתרתי- "ההגנה", אשר כפי ששמו מעיד, ייעודו הצטמצם להגנה על היישוב בלבד ולא לכיבוש. הבריטים, בפזרם את הגדוד "הראשון ליהודה", החלו להפגין סימן ראשון של התנגדות לקיום הגנה על היישוב מפני פורעים. ניתן גם להבחין כי בזמן שהתקיימו הגדודים בארץ, על 5,000 אנשיהם, שרר בה שקט למרות המהומות במצרים השכנה. לאחר שפורקו פרצו בארץ מאורעות תר"פ ובגליל נפלה תל חי.
[עריכה] מורשת הגדודים
גם אם הגדודים לא היו לשון המאזניים מבחינת המערכה הצבאית של בריטניה, הרי שעצם קיומם חשוב בתור הגוף הצבאי היהודי הראשון של העת החדשה. היה זה גוף גלוי, ולא מחתרתי, אשר נשא סמלים יהודים ושפתו הייתה עברית. קיום הגדודים נתן הוכחה לכוחם האפשרי היהודים והעניק צידוק מוסרי וערכי לדרישה להקים גוף לאומי בארץ ישראל. ניסיון צבאי שנצבר במסגרת הגדודים, כמו רוח ההתנדבות, עבר מאוחר יותר למסגרות המחתרתיות העבריות שפעלו בארץ.
בספרו "מגילת הגדוד" כתב ז'בוטינסקי:
| "ערכו המוסרי של הגדוד ברור לכל אדם המסוגל לחשוב בכנות וביושר. דבר רע היא המלחמה - פירוש הדבר, במחיר קורבנות אדם. כיום לא יוכל לבוא אלינו אף אדם בטענה: היכן הייתם? למה לא באתם אז בדרישה: תנו לנו, בתור יהודים, למסור גם את נפשנו על ארץ ישראל? - עכשיו יש לנו תשובה: "חמשת אלפים; ויכלו להיות הרבה יותר, אלמלא עיכבו שליטיכם את עניינו במשך שתי שנים ומחצה". לצד מוסרי זה אין ערוך; וזה גם מה שרצה להביע ראש הממשלה של אפריקה הדרומית - בעצמו רודף שלום גדול כשאמר: לתת ליהודים להילחם בעד אדמת ישראל - זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר ששמעתי במשך כל ימי חיי." | ||
ואל יוצאי גדודו אשר עמדו לחזור אל ארצותיהם מעבר לים נשא את הדברים הבאים:
| "אתה תחזור אל בני משפחתך, רחוק אל מעבר לים; ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית - על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותאטראות, ואולי גם על צירים ושׂרים. ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון יישמט מן היד; ותזכור את עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבואין, התעורר אז וקום, גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי - מלאכתך שלך." | ||
"בית הגדודים" הוא מוזיאון המנציח את פועלם. הוא שוכן באביחיל, מושב אותו הקימו יוצאי הגדודים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יגאל עילם, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הוצאת משרד הביטחון 1973.
- זאב ז'בוטינסקי, מגילת הגדוד (הוצאה מחודשת), הוצאת משרד הביטחון 1991, או בספר אבטוביוגרפיה בסדרת כתבים, הוצאת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תש"ז.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הגדודים העבריים באתר "ההגנה"
- הגדודים העבריים באתר "היו ימים"
