תיאטרון בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התיאטרון בישראל התפתח והתמסד עם השנים, מהצגות חובבניות שהעלו תלמידי בתי הספר שבמושבות ארץ ישראל עוד מסוף המאה התשע-עשרה, ועד לתיאטראות הגדולים והממוסדים של מדינת ישראל כיום.
מסגרת התיאטרון המאורגנת הראשונה שידועה הייתה בשנת 1905, אז חלוצים מהעלייה השנייה ארגנו תיאטרון חובבים ביפו בשם "חברת חובבי האומנות הדרמטית". תיאטרון זה זכה לפופולריות ופעל עד אשר הטורקים גירשו אותם בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1920 ייסד דוד דוידוב את התיאטרון העברי הראשון בתל אביב בשם "התיאטרון העברי בא"י". התיאטרון הציג מחזות קלאסיים והתחלף ל"התיאטרון הדרמתי" בניהולה של מרים ברנשטיין-כהן. התיאטרון נכשל בהעלאת מחזות קלאסיים ונאלץ לעבור לבידור קל.
בשנת 1924 פרשו חמישה מהשחקנים של התיאטרון הדרמתי, נסעו לגרמניה ולמדו את אמנות משחק התיאטרון. כאשר שבו ארצה בשנת 1926, ייסדו את "התיאטרון הארץ ישראלי" בעזרתו של הבמאי מנחם גנסין.
בשנת 1925 נוסד בידי משה הלוי תיאטרון הפועלים ההסתדרותי "האהל", שיעודו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים. התיאטרון פעל עד לשנות ה-60, כשבין הצגותיו הידועות היה "החייל האמיץ שוויק". בשנת 1927 עזבו כמה שחקנים את "התיאטרון הארץ ישראלי" וייסדו את התיאטרון הסאטירי "הקומקום" בניהולו של אביגדור המאירי. התיאטרון הציג מערכונים בנושאים אקטואליים וחברתיים. את תיאטרון הקומקום החליף תיאטרון המטאטא שפעל עד לשנת 1954.
בשנת 1928 הגיע לישראל תיאטרון הבימה, שפעל במוסקבה וערך מסע הופעות בעולם. התיאטרון השתקע בארץ והתאחד עם התיאטרון הארץ ישראלי. בהמשך בלט התיאטרון בהעלאת הצגות קלאסיות, ובסוף שנות החמישים הפך ל"תיאטרון הלאומי" של ישראל. הכוכבת הגדולה שלו, שזכתה לכינוי "מלכת התיאטרון הישראלי", הייתה חנה רובינא.
בשנת 1943 נוסד התיאטרון לי-לה-לו שהעלה הצגות רוויו - שורת שירים ופזמונים וביניהם קטעי קישור קלים. את מרבית הפזמונים לתיאטרון כתב נתן אלתרמן, וביצעו אותם מספר זמרות יוצאות תימן, בהן שושנה דמארי.
בשנת 1945 אסף הבמאי יוסף מילוא חבורת שחקנים צעירים (יוסי ידין, חנה מרון) והקים את התיאטרון הקאמרי. מטרת התיאטרון הייתה להציג מחזות ברוח צעירה ובעברית "צברית", בניגוד למכובדות הקלאסית של "הבימה". ההצגה "הוא הלך בשדות" שהעלה התיאטרון במלחמת השחרור ביטאה רוח זו. מילוא גם הקים ב-1961 את התיאטרון העירוני חיפה ששם דגש על מחזות ישראליים מקוריים.
בראשית שנות השבעים הוקמו תיאטרונים עירוניים נוספים: תיאטרון באר שבע ותיאטרון החאן בירושלים. בשנת 1980 הקימה ההסתדרות את תיאטרון בית ליסין, הפועל כיום באופן עצמאי ומעלה הצגות הקולעות לטעם הקהל.
עם השנים הלכו והטשטשו ההבדלים בין התיאטראות הממוסדים, וכיום לא ניתן להבדיל בין המחזות שהם מעלים. יוצאי דופן בעניין זה הם תיאטרוני הפרינג', אשר מעלים מחזות שאינם מוצאים את ביטויים בתיאטרונים הממוסדים. בשנות החמישים היה זה "תיאטרון זירה", אותו ייסד בתל אביב מיכאל אלמז, שהתמחה במחזות מקוריים ודרמה אוון-גארדית (כמו "מחכים לגודו"). בשנות השבעים הוא ייסד את תיאטרון "המרתף". בין תיאטרוני הפרינג' המרכזיים כיום נמנים "תיאטרון הפרגוד" בירושלים שפועל משנת 1969, תיאטרון "הסימטה" ביפו ותיאטרון הפרינג' בתל אביב.
במהלך השנים הוקמו בארץ מספר תיאטראות קטנים לילדים. התיאטרון היחיד שהצליח לשרוד ופועל בהצלחה עד היום הוא התיאטרון לילדים ולנוער, אותו הקימה בתחילת שנות השבעים השחקנית אורנה פורת. התיאטרון מעלה מחזות איכות מקוריים בפני קהל הילדים.
בשנת 1987 הקים שמואל עצמון את תיאטרון יידישפיל המציג מחזות בשפת היידיש. כיום מועלות בהפקות פרטיות גם הצגות בשפה המרוקאית.
בראשית שנות התשעים הוקם ביפו תיאטרון גשר, שהורכב ברובו משחקנים עולי חבר העמים, בניצוחו של הבמאי יבגני אריה והמנהל אורי לוי. התיאטרון העלה מחזות קלאסיים, ישראלים והתמקד במחזות על ארועים היסטוריים בחיי העם היהודי, שזכו לשבחי הקהל והביקורת. התיאטרון מוזמן לחשובים שבפסטיבלי העולם.
בקרב ערביי ישראל פועלים מספר קבוצות תיאטרון, כגון "התיאטרון הערבי עברי ביפו".
