ערביי ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערביי ישראל או הערבים אזרחי ישראל הוא כינוי מקובל בעברית לקהילה גדולה של אזרחים ישראלים דוברי ערבית שאינם יהודים^[1].

ערביי ישראל מונים כיום כמיליון נפש, ושיעורם מכלל אזרחי מדינת ישראל עומד על 15% בערך (לא כולל תושבי מזרח ירושלים, שאינם אזרחים ישראלים (ראו להלן).

במדינות ערב, וכן בקרב ערביי ישראל עצמם, מקובל לכנות קהילה זו בשמות "ערביי 48" (عرب 48), כיוון שמעמדם נוצר ב-1948 (בעקבות מלחמת העצמאות), או "ערביי הפְּנים" (عرب الداخل), כיוון שנותרו ב"פְנים פלסטין" (כלומר בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל). יש המעדיפים את הכינוי "הפלסטינים של 48" (فلسطينيو 48) כדי להדגיש את זיקתה של הקהילה הזו לפלסטינים, שיושבים ברובם בגדה המערבית וברצועת עזה.

תוכן עניינים 1 הרכב האוכלוסייה 2 שפה 3 דת 4 יישובים מרכזיים 5 היסטוריה 5.1 מלחמת העצמאות 5.2 הערבים אזרחי המדינה לאחר הקמתה 5.3 הממשל הצבאי 5.4 לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים 5.5 שנות השמונים 5.6 שנות התשעים 5.7 אינתיפאדת אל אקצה 6 תרבות 6.1 אנשי רוח בולטים 6.2 עיתונות 6.3 ספורט 7 פוליטיקה 7.1 ייצוג בכנסת 7.1.1 האשמות שהופנו נגד חברי כנסת מקרב ערביי ישראל 7.1.1.1 העמדת עזמי בשארה לדין 7.2 ארגונים חוץ-פרלמנטריים 7.2.1 מעצר ראשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל 8 כלכלה 9 מזרח ירושלים 10 ראו גם 11 לקריאה נוספת 12 קישורים חיצוניים 13 הערות שוליים

[עריכה] הרכב האוכלוסייה

ערביי ישראל יוצרים קהילה מגוונת מבחינה תרבותית ואתנית. מרבית האוכלוסייה היא פלסטינית, והדבר ניכר בניב הערבי הרווח, שהוא ניב סורי דרומי. לרוב ערביי ישראל יש קרובי משפחה בגדה המערבית ובירדן, ורובם מזדהים כפלסטינים.

קבוצה גדולה אחרת בקרב ערביי ישראל היא הבדואים. רוב הבדואים חיים בנגב, אולם חלק גדול מהם חיים בכפרים בגליל. לבדואים רבים יש קרובי משפחה בסיני ובירדן.

[עריכה] שפה

הן הפלסטינים והן הבדואים רואים עצמם חלק מהתרבות הערבית, והם משתמשים לצורכי תקשורת בשפה הערבית הספרותית (שהיא אחידה בעולם הערבי). השפה הערבית הספרותית מוכרת כשפה רשמית במדינת ישראל.

השפה הערבית היומיומית המדוברת בקרב ערביי ישראל מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

• ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב הפלסטינים והדרוזים. ניבים אלה דומים מאוד לאלה המדוברים בגדה המערבית ובקרב הפלסטינים בירדן.
• ניבים בדואיים, שמדוברים בקרב הבדואים. ניבים אלה שונים מאוד מהניבים הפלסטיניים, וקרובים לניבים הערביים המדוברים בסיני ובקרב הבדואים בירדן.

אפשר להבחין בהבדלים בשפה המדוברת בין אזורים גאוגרפיים שונים בישראל, וכן בין קבוצות שונות: הערבית המדוברת בפי תושבי הערים הגדולות שונה מזו המדוברת בפי תושבי הכפרים והעיירות.

בבתי הספר הערביים של מדינת ישראל נלמדת השפה העברית החל בכיתה ג', ובנוסף נלמדת השפה האנגלית בשלב מאוחר יותר. לפיכך, רוב ערביי ישראל הבוגרים הם רב-לשוניים, והדבר ניכר היטב בכל הניבים הערביים המדוברים בישראל. מילים רבות נשאלו מהעברית (למשל: "רמזור", "שמנת", "בסדר" ומילים רבות נוספות).

[עריכה] דת

הרוב המכריע של ערביי ישראל הם מוסלמים סונים. יש בקרבם מיעוט נוצרי משמעותי, שחלקו משתייך לכנסייה הקתולית וחלקו לכנסיות אורתודוקסיות. שיעורם של הנוצרים בקרב ערביי ישראל הוא 10% בקירוב, ושיעורם מכלל אזרחי המדינה כ-1.5%.

קבוצה נוספת שנהוג לשייך לערביי ישראל היא הדרוזים, אם כי לא כל הדרוזים רואים עצמם כערבים, והם מהווים קבוצה תרבותית-דתית מגובשת בפני עצמה.

הצ'רקסים אינם חלק מערביי ישראל, אף כי אלו היושבים בארץ הם מוסלמים. מוצא הצ'רקסים בקווקז והם אינם קשורים לעם הערבי.

[עריכה] יישובים מרכזיים

המרכזים החשובים של ערביי ישראל הם נצרת (בערבית: الناصرة) וחיפה (בערבית: حيفا). רוב מערכות העיתונים, הוצאות הספרים, מרכזי המפלגות והארגונים השייכים לקהילה זו ממוקמים בערים אלה. ערים גדולות נוספות שבהן כמעט כל האוכלוסייה היא ערבית-ישראלית הן: אום אל פחם (أمّ الفحم), טייבה (الطيبة), באקה אל-גרביה (باقة الغربية) ושפרעם (شفاعمرو). בנגב נעשה ניסיון מצד המדינה לבנות יישובים בדואים חדשים כדי לרכז בהם את האוכלוסייה הבדואית שהייתה מפוזרת בכפרים קטנים ברחבי האזור. הוותיקים והגדולים שביישובים אלה הם רהט (رهط) ותל שבע (تل السبع). צעד זה נחל הצלחה חלקית בלבד. מנהיגי הבדואים בנגב מתלוננים כי הצעד הזה נכפה עליהם, בין היתר על-ידי סירוב המדינה להכיר בכפרים הבדואים הקיימים ולספק להם שירותים. כמו כן, הם מתלוננים על הזנחה ביישובים החדשים שהוקמו. מדינת ישראל רואה בהקמת היישובים צעד חשוב לשם פיתוח הנגב, וכדי להקל על צה"ל להגדיר שטחי אש.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] מלחמת העצמאות

ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

קהילת הערבים אזרחי ישראל נוצרה, כפי שמרמז כינוים בערבית, במהלך מלחמת העצמאות, בין השנים 1948 ו-1949. ערב הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה ארץ ישראל נתונה לשלטון המנדט הבריטי, כששני שלישים מאוכלוסייתה ערבים ושליש יהודים. החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) הורתה על סיום המנדט הבריטי, והקמת שתי מדינות עצמאיות - ערבית-פלסטינית ויהודית. ההנהגה הערבית בארץ דחתה את ההחלטה מכול וכול, מה שהוביל למלחמת אזרחים בין התושבים הערבים לתושבים היהודים בארץ.

במהלך הקרבות נמלטו או גורשו ערבים רבים מבתיהם ברחבי הארץ, והחלו לנסוע לכיוון מדינות ערב השכנות, מתוך תקווה לזכות בהן בהגנה, ומתוך ביטחון בניצחונן שיאפשר חזרה לארץ. המלחמה הסלימה ב-15 במאי 1948, יום סיום המנדט הבריטי, שעות ספורות לאחר הכרזת מדינת ישראל, עם פלישת צבאות מדינות ערב השכנות אל שטח המנדט לשעבר. בשלב זה התרכזו מרבית הפליטים במחנות סביב הערים הגדולות במה שעתיד להיות הגדה המערבית ורצועת עזה. פליטים רבים נמלטו לירדן, למצרים לסוריה וללבנון ושהו שם, תוך תקווה לשוב לבתיהם עם הכרעתה של מדינת ישראל בידי צבאות ערב.

בשנת 1949 הסתיימה המלחמה בחתימה על הסכמי רודוס, ונקבעו קווי שביתת הנשק (הקו הירוק). בתחומי מדינת ישראל נותרו תושבים ערבים מעטים ואליהם צורפו במסגרת חילופי השטחים גם תושבי ואדי ערה (נחל עירון). חלק מהפליטים הספיקו לחזור לבתיהם שבתוך תחומי הקו הירוק בטרם נסגרו הגבולות לחלוטין, אולם רובם המכריע של הפליטים נותרו במחנות שאליהם נמלטו, ולא הורשו לחזור. כך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים.

ערביי ארץ ישראל התייחסו לאירועים אלה כאל אסון, וכינו אותו הנכבה (בערבית النكبة - "האסון" או "המכה").

[עריכה] הערבים אזרחי המדינה לאחר הקמתה

התושבים הערבים שנמצאו בתחומי המדינה, או שהצליחו לחזור לתחומה, היו זכאים לאזרחות ישראלית, וחלקם אף הצביעו בבחירות לכנסת הראשונה שנערכו בינואר 1949. בכנסת הראשונה כיהנו שלושה חברי כנסת ערביים: אמין סלים ג'רג'ורה (أمين سليم جرجورة) וסיף-א-דין א-זועבי (سيف الدين الزعبي), שניהם נציגי "הרשימה הדמוקרטית של נצרת" (מפלגה שהוקמה על-ידי מפא"י), ותאופיק טובי (توفيق طوبي) מחיפה, שייצג את "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" (מק"י).

[עריכה] הממשל הצבאי

ערך מורחב – הממשל הצבאי על ערביי ישראל

יחסן של שלטונות המדינה לאזרחים הערביים היה חשדני, ועל ריכוזי האוכלוסייה הערביים הוטל ממשל צבאי (על-פי תקנות מנדטוריות לשעת חירום משנת 1945) ומגבלות רבות. במהלך תקופה זו התרחש ב־1956 גם טבח כפר קאסם. מצב זה נמשך (למרות ניסיון שנכשל לבטלו בסוף 1963) עד שנת 1966, שבה ביטל ראש הממשלה דאז, לוי אשכול את הממשל הצבאי.

[עריכה] לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים

עם ביטול הממשל הצבאי בתוך תחומי הקו הירוק, ופתיחת הקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים, שיצרה קשר מחודש בין ערביי ישראל לבין הפלסטינים האחרים, החלה התאוששות הדרגתית של הקהילה. התאוששות זו התבטאה בעיקר בפיתוח הקהילה הפנימית אולם היו לה גם השפעות חיצוניות.

לאחר מלחמת יום הכיפורים התפתחה בקרב ערביי ישראל אווירה ביקורתית יותר כלפי המדינה ומוסדותיה. החל מתקופה זו ניתן לראות תהליך עקבי ומתגבר של התעוררות לאומית של ערביי ישראל.

התעוררות זו באה לידי ביטוי ב־1976, באירועי יום האדמה. אירועים אלה היוו את התנגשות אלימה ראשונה בין ערביי ישראל לבין רשויות המדינה. הרקע להתנגשות היה הפקעת קרקעות של אזרחים ערבים באזור הגליל. ב־1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל שמהווה כיום את הנהגת הציבור הערבי.

[עריכה] שנות השמונים

בבחירות 1984 הצביעו רוב הערבים בפעם הראשונה למפלגות לא ציוניות, רוב זה שהיה זעיר בהתחלה (51%) גדל במהירות בשנים שלאחר מכן. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 הביעו רוב ערביי ישראל את תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית ב"שטחים" ואף קיימו הפגנות תמיכה (ברובן המוחלט לא אלימות) בה, אולם בסקרי דעת קהל שנערכו, הביעו רובם את רצונם לשמור על מעמדם כאזרחי ישראל.

[עריכה] שנות התשעים

כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, החל משנת 1993, תמכה בהם ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. אף שלא היו שותפות בקואליציה, נהנו המפלגות הערביות בכנסת ה-13 מהסכם מיוחד לשיתוף פעולה עם ממשלתו של יצחק רבין. בתקופתו ניסו להוביל מהלך של אפליה מתקנת כלפי האוכלוסייה הערבית. עם זאת, למרות שיפור מסוים במעמדם, עדיין הורגש קיפוח של ערביי ישראל בעיקר בתחום הקצאת כספי ציבור לתחזוקת היישובים הערביים, למערכת החינוך הממלכתית הערבית, ולפרויקטים במגזר הערבי. בעיית הכפרים הבלתי מוכרים הוסיפה להעיק על הציבור הערבי, על אף ההכרה שזכו לה כמה מהכפרים האלה. התגברות המתח והאלימות בין ישראל לפלסטינים לקראת סוף שנות ה-90, נתנה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל וביחסם עם הציבור היהודי, אירועים אלימים שבעבר היו נדירים ביותר, הלכו ותכפו.

[עריכה] אינתיפאדת אל אקצה

עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הגיע מצב זה לכדי פיצוץ באירועי אוקטובר 2000. אירועים אלימים אלה הביאו לנזקים קשים הן לכלכלתם של ערביי ישראל והן ליחסים בינם לבין היהודים. אולם מבחינה פוליטית זכתה הנהגת ערביי ישראל להישג חסר תקדים מבחינתה - הקמת ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אור) שחקרה את האירועים ואת מצב המגזר הערבי בכלל. הנתק בין המגזר היהודי למגזר הערבי בישראל לאחר אירועי אוקטובר 2000 הגיע לממדים חסרי תקדים, אולם הקשרים הכלכליים והאזרחיים מתחדשים בהדרגה.

[עריכה] תרבות

[עריכה] אנשי רוח בולטים

מקרב ערביי ישראל יצאו סופרים ושחקנים שהתפרסמו בקרב כל אוכלוסיית המדינה. שניים מהם אף זכו בפרס ישראל:

• הסופר והעיתונאי אמיל חביבי (إميل حبيبي), יליד חיפה, שכתב בערבית ובעברית על חוויותיו כערבי בחיפה לפני הקמת המדינה ואחריה. ספרו המפורסם ביותר, שנכתב בערבית ותורגם לעברית, נקרא "האופסימיסט" (المتشائل).
• השחקן מכרם ח'ורי (مكرم خوري), יליד כפר יאסיף (كفر ياسيف) בגליל העליון. מכרם ח'ורי שיחק בעברית ובערבית בתיאטראות ישראליים, בטלוויזיה הישראלית ובסרטי קולנוע.

אמנים ואנשי רוח ידועים אחרים מקרב ערביי ישראל הם למשל:

• דלאל אבו אמנה (دلال أبو آمنة)- זמרת
• זוהיר בהלול (زهير بهلول) - עיתונאי ושדרן ברדיו ובטלוויזיה בעברית ובערבית
• מוחמד בכרי (محمد بكري) - שחקן ובמאי
• סאלם ג'ובראן (سالم جبران) - עיתונאי ופובליציסט
• סלים דאו (سليم ضوء) - שחקן
• אמל מרקוס (أمل مرقس) - זמרת ומנחת תכניות תרבות בטלוויזיה
• לוטפי משעור (لطفي مشعور) - עיתונאי ופובליציסט, עורך העיתון א-סינארה לשעבר
• היאם עבאס (هيام عباس) - שחקנית
• ד"ר ענאן עבאסי (د. عنان العباسي) - רופא עיניים ומשורר
• מירה עווד (ميرا عواد) - שחקנית וזמרת
• אסד עזי (أسد عزي) - צייר
• נעים עריידי (نعيم عريدي) - משורר
• סייד קשוע (سيد قشوع) - עיתונאי ופובליציסט
• סמיר שוכרי (سمير شكري) - זמר וכנר
• טהא מוחמד עלי (طه محمد علي) - משורר

[עריכה] עיתונות

קיים יומון אחד בשם "אל-אתחאד" (الاتحاد) שהוא דבר מק"י בשפה הערבית שיוצא לאור בחיפה מאז 1944 ויש לו חשיבות היסטורית. בנוסף, מאז שנות השמונים קיימים עיתונים עצמאיים מהם שלושה עיתונים גדולים: "כל אל-ערב" (كل العرب) - שבועון היוצא לאור בנצרת, "א-ס'נארה" (الصنارة) - יוצא לאור פעמיים בשבוע בנצרת, ו"פנורמה" (بانوراما) שיוצא בטייבה במשולש.

[עריכה] ספורט

ערביי ישראל שותפים לרוב תחרויות וליגות הספורט בישראל. תרומתם של הערבים הישראלים בספורט בולטת בעיקר בכדורגל, בה מועדוני ספורט ערביים שיחקו בליגת העל וכדורגלנים ערבים אף משחקים בנבחרת ישראל בכדורגל.

המועדון הערבי הראשון לעלות לליגת העל היה הפועל טייבה. המועדון ירד ליגה כעבור עונה. מאוחר יותר שיחקו בליגת העל גם מכבי אחי נצרת ואיחוד בני סכנין, שגם הייתה הקבוצה הערבית הראשונה שזכתה בגביע המדינה בכדורגל (עונת 2003/2004) והחזיקה 3 עונות עד שירדה ליגה בעונת 2005/06.

כדורגלנים ערבים מפורסמים שיחקו בעיקר במכבי חיפה ובהפועל תל אביב. בחיפה שיחקו זאהי ארמלי (מלך השערים של המועדון) ואליד באדיר שכיום משחק בהפועל תל אביב , שחקנים ערבים נוספים ששיחקו בהפועל תל אביב הם ריפעת טורק (הכדורגלן הערבי הראשון ששיחק במדי נבחרת ישראל) וסלים טועמה. כדורגלנים בכירים נוספים הם עבאס סואן (לשעבר הקפטן של בני סכנין וכיום קשר מכבי חיפה) ואיסמאיל עמאר (מכבי פתח תקווה).

בחודש פברואר 2005 ערכה נבחרת ישראל שני משחקים ביתיים חשובים נגד נבחרת אירלנד בכדורגל ונבחרת צרפת בכדורגל. במשחק הראשון, עבאס סואן כבש שער שוויון בבעיטה מרחוק בדקה ה 90 ונהפך ליקיר האוהדים ואילו במשחק השני כבש את שער השוויון ואליד באדיר. לצד השמחה והפרגון הגדול לצמד, ותקווה ששערי השוויון יגבירו את הדו-קיום, עדיין שררה מתיחות בעקבות פרשת המשחק באצטדיון טדי מול קרואטיה, שם הקהל שרק בוז לסואן כל פעם כשנגע בכדור. שחקני ועסקני ההתאחדות לכדורגל גינו את שריקות הבוז.

[עריכה] פוליטיקה

[עריכה] ייצוג בכנסת

בכנסת ה-17 מיוצגות שתי מפלגות ערביות: "הברית הלאומית הדמוקרטית" (בל"ד) ורע"מ-תע"ל (איחוד של "הרשימה הערבית המאוחדת" והתנועה הערבית להתחדשות). כמו כן מיוצגת סיעה משותפת יהודית-ערבית, שרוב חבריה ערבים: חד"ש ("החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון"). בסך הכול יש בכנסת ה-17 אחד עשר חברי כנסת ערבים וחבר כנסת דרוזי אחד. מהם 9 מייצגים את המפלגות שהוזכרו לעיל, שניים מייצגים את מפלגת העבודה ואחד את קדימה.

[עריכה] האשמות שהופנו נגד חברי כנסת מקרב ערביי ישראל

בכנסת ה-15 שררה מתיחות רבה בין חברי כנסת יהודים ממפלגות הימין לבין חברי כנסת מהמפלגות הערביות. המתיחות נוצרה בעיקר על רקע ההסלמה בסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים. הכנסת ה-15 ערכה תיקון לחוק הבחירות שעל-פיו אפשר לפסול רשימה, או מועמד ברשימה לכנסת המביעים תמיכה בארגוני טרור. על סמך התיקון הזה פסלה ועדת הבחירות לכנסת ה-16 את מועמדתם של חברי הכנסת עזמי בשארה (عزمي بشارة) ואחמד טיבי (أحمد الطيبي). עתירה לבג"ץ הוגשה נגד ההחלטה, ובית המשפט פסל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, ואישר את מועמדותם. [1].

[עריכה] העמדת עזמי בשארה לדין

בדצמבר 2001 נפתח בבית משפט השלום בנצרת משפט נגד ח"כ עזמי בשארה [2] לאחר שוועדת הכנסת הסירה את חסינותו. במשפט מואשם ח"כ בשארה בסיוע לערבים ישראלים לבקר בסוריה (שמוגדרת בחוק כ"מדינת אויב"), וכן ב"המרדה" ו"תמיכה בארגון טרור" בשל השתתפותו באזכרה לנשיא הסורי חאפז אל אסד, שבה השתתף גם מנהיג חזבאללה. בנובמבר 2004 עתר חה"כ בשארה באמצעות ארגון "עדאלה" לבג"ץ בדרישה לבטל את ההליכים המשפטיים נגדו, בטענה כי הסרת חסינותו הפרלמנטרית נעשתה בדרך בלתי-חוקית. עקב כך הוקפאו ההליכים נגדו. בפברואר 2006 קיבל בג"ץ ברוב של 2 נגד 1 את טענות בשארה [3] ולפיכך הופסקו סופית הליכי העמדתו לדין.

[עריכה] ארגונים חוץ-פרלמנטריים

בנוסף לייצוג בכנסת, קיימות תנועות נוספות הנחשבות למייצגות של הציבור הערבי. ביניהן:

• ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל - נחשב לארגון המרכזי של ערביי ישראל, אם כי אין לו מעמד רשמי, והוא אינו מוכר על-ידי מוסדות המדינה. זהו פורום הכולל את ראשי הרשויות המקומיות הערביות, את חברי הכנסת הערביים ונציגים של ארגונים חוץ-פרלמנטריים, שדן בענייני השעה ומתאם עמדות בין ראשי הציבור הערבי. פעמים רבות הוא בפועל כמתווך בין הציבור הערבי לממשלה. בנוסף, מרבה הארגון להוציא הודעות לתקשורת בענייני השעה.
• ארגון עדאלה או בשמו המלא "המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל" הינו ארגון זכויות אדם לא ממשלתי ובלתי מפלגתי הרשום כדין בישראל, הנאבק באמצעים משפטים לשיפור זכויות האדם, בעיקר של הציבור הערבי.
• התנועה האיסלמית - פועלת לחיזוק התודעה האיסלמית של ערביי ישראל. בסוף שנות התשעים התפצלה לפלג צפוני (המתנגד להשתתפות בבחירות) ולפלג דרומי (המיוצג בכנסת במסגרת רע"ם).

[עריכה] מעצר ראשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל

במאי 2003 נעצר מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (ראו להלן), השיח' ראאד סלאח (الشيخ رائد صلاح) יחד עם חברים נוספים בארגון. הם הואשמו בהעברת כספים לארגון חמאס וב"העברת ידיעות לאויב", והוחזקו במעצר כשנה וחצי. בסופו של דבר הושגה עסקת טיעון שבה הודו הנאשמים רק ב"מגע עם סוכן זר" ובמתן שירות ל"התאחדות בלתי מותרת", עברות הנחשבות קלות יחסית. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את עסקת הטיעון וגזר עליהם עונשי מאסר קלים יחסית.

[עריכה] כלכלה

במהלך שנות המנדט הבריטי חלה היפרדות הדרגתית בין המשק היהודי למשק הערבי, בעיקר בעקבות מאורעות 1936-1939. היפרדות זאת נהייתה משמעותית יותר בעקבות מלחמת העצמאות אולם מעולם לא הייתה מלאה או קרובה לכך וערבים רבים הועסקו בידי יהודים.

מלחמת העצמאות דרדרה משמעותית את המצב הכלכלי של ערביי ישראל שרבים מהם הוכרזו כנפקדים נוכחים ואיבדו חלק גדול מרכושם וזאת נוסף על הנזקים הרבים שגרמה המלחמה עצמה. בשנות הממשל הצבאי (1948-1966) היה מצבם הכלכלי של ערביי ישראל גרוע מאוד, הם נדחקו לשוליים וקופחו בצורה קשה ביותר על ידי המדינה. נוסף על כך סבלו ערביי ישראל גם ממצבה הכלכלי הקשה של המדינה הן בתקופת הצנע (1949-1953) והן בתקופת המיתון (1965-1967).

לאחר מלחמת ששת הימים השתפר בהדרגה מצבם של ערביי ישראל, בעיקר בעקבות דחיקתם כלפי מעלה בעקבות חדירתם של ערביי השטחים לעבודה בישראל. גם הקשר שנוצר בינם לבין ערביי השטחים סייע להם כלכלית (על ידי עריכת קניות בשטחים ותיווך בינם לבין היהודים) ככלל, החל ממלחמת ששת הימים ההתאמה בין מצבם הכלכלי של הערבים לבין כלכלת המדינה ככלל גברה בצורה משמעותית, אולם הם המשיכו להיות, ברובם המוחלט, בחלק התחתון של הסולם הכלכלי (חלק גדול מהם בעבודות בלתי מקצועיות) ומקופחים על ידי המדינה.

בתחילת שנות התשעים השתפר מצבם הכלכלי בצורה משמעותית, הן בשל הסיוע שממשלת רבין נתנה להם והן עקב השיפור הכלכלי הכללי. בתקופה זו, הצליחו, בפעם הראשונה, מקצתם של ערביי ישראל להיכנס לעשירונים הגבוהים יותר של הסולם הכלכלי אולם עדיין, למרות השיפור במצב החינוך בקירבם (שילוש ויותר של מספר האקדמאים) מצבם הכלכלי נשאר חמור.

עם פריצת אינתיפדת אל אקצה ואירועי אוקטובר 2000 נפגע מצבם הכלכלי בצורה משמעותית. הן בשל הניתוק שבינם לבין היהודי, הן בשל העלמותם הכמעט מוחלטת של התיירים, הן בשל הניתוק מהשטחים והן בשל המיתון החמור שתקף את המשק הישראלי ופגע בהם במיוחד. החל מ־2004, החל מצבם הכלכלי להתאושש בשל הקלה בכל הפרמטרים הללו.

גם כיום, מצבם הכלכלי של ערביי ישראל איננו טוב, והוא גרוע בהרבה ממצבם של היהודים. רבים ממוקדי האבטלה בישראל הם יישובים ערביים וממוצע ההכנסות שלהם נמוך משמעותית מזה של היהודים (אם כי חלק מסוים מפער זה מוסבר במיעוט הנשים הערביות היוצאות לעבודה, תופעה שנובעת מסיבות דתיות ותרבותיות). חלק נכבד מהאקדמאים הערביים נאלצים לעבוד בעבודה שאיננה במקצועם, זאת כיוון שמשרות רבות בשירות המדינה חסומות בפניהם (בעיקר משרות הדורשות רקע צבאי או ביטחוני), וכיוון שמעסיקים יהודים נמנעים פעמים רבות מהעסקת ערבים. הקיפוח המתמשך על ידי המדינה בתשתיות ובחינוך יוצר קושי לערבים, שרובם גרים ביישובי הפריפריה, להגיע למרכז הארץ ולהתקבל שם למקומות עבודה.

[עריכה] מזרח ירושלים

יש להבחין בין ערביי ישראל, שהם בעלי אזרחות ישראלית, לבין תושבי מזרח ירושלים, שטח שסופח לישראל ב־1967. עם סיפוחו של השטח, הכירה מדינת ישראל באנשים שגרו בו כתושבי קבע, אבל לא כאזרחים. הכרה זו מקנה להם את מרבית הזכויות והחובות שחלים על אזרחי המדינה, אולם בניגוד לערביי ישראל, או לכל אזרח ישראלי אחר, הם אינם רשאים להצביע לכנסת, ואינם רשאים לשאת דרכון ישראלי. תושבי קבע נושאים תעודת זהות ישראלית שמאפשרת חופש תנועה מלא בתוך תחומי מדינת ישראל, אולם הם אינם רשאים להשתמש בדרכון ישראלי בחו"ל.

באופן רשמי, רשאים תושבי מזרח ירושלים, כתושבי קבע, להגיש בקשה להתאזרחות במנהל האוכלוסין, אך מרביתם אינם עושים זאת - בין אם מסיבות אידאולוגיות, בין אם מחוסר מודעות, ובין אם מחשש מנידוי שיוטל עליהם. גם מדינת ישראל אינה נוהגת לעודדם להתאזרח, משיקולים בטחוניים ודמוגרפיים. למרות זאת, יש מיעוט בקרבם האוחז באזרחות ישראלית. תושבי מזרח ירושלים אינם לומדים במערכת החינוך הערבית הממלכתית של מדינת ישראל, אלא בבתי ספר פרטיים על-פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית או של ממלכת ירדן. רובם המכריע מחרים את הבחירות המוניציפליות בירושלים, כך שאין להם ייצוג במועצת העיר ירושלים.

תושבות הקבע נחשבת בעיני המחזיקים בה למעמד יקר-ערך, כיוון שהיא מעניקה חופש תנועה בתוך מדינת ישראל, זכות למגורים ועבודה בתוך המדינה בלא הגבלה, וכן זכות להשתמש בשירותי הביטוח הלאומי ובשירותים ממלכתיים אחרים. תושב קבע שעובר להתגורר מחוץ לתחומי המדינה, עשוי לאבד את מעמדו. מבחינת ערביי מזרח ירושלים, פירוש הדבר, שמעבר אל מחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים (כלומר אל הפרברים שממזרח לה, שלא סופחו לישראל) עשוי להביא לביטול מעמדם כתושבי קבע בישראל. הסדר זה מביא להתמרמרות רבה בקרבם, בייחוד על רקע מצוקת הדיור במזרח ירושלים, ועל רקע בניית גדר ההפרדה מסביב לירושלים.

רוב פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), מתייחסים לתושבי מדינת ישראל (בכלל זה תושבי מזרח ירושלים) ולא לאזרחי מדינת ישראל (זו הסיבה לפער בין הנתונים המובאים במאמר זה לבין הנתונים שמפרסמת הלמ"ס).

[עריכה] ראו גם

• הבדואים בישראל
• אירועי אוקטובר 2000
• ועדת אור

[עריכה] לקריאה נוספת

• שלמה חסון ומיכאיל קרייני (עורכים), חסמים בפני שוויון הערבים בישראל, הוצאת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2006.
• דני רבינוביץ, "נוסטלגיה מזרחית - איך הפכו הפלסטינים לערביי ישראל", תאוריה וביקורת, מס. 4, 1993, עמודים 151-141

[עריכה] קישורים חיצוניים

• שרה אוסצקי לזר, עיצוב יחסי יהודים-ערבים בעשור הראשון, באתר מט"ח.
• האוכלוסייה הערבית בישראל 2003 דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
• הבחירות לכנסת ה- 16 בקרב האזרחים הערבים בישראל בתוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל, באוניברסיטת תל אביב
• האם הייתה מדיניות ייחודית כלפי ערביי הישראל? דף בסמינר אורנים
• לראשונה: זהות ערבית קיבוצית, על ההתייחסות בועדת דברת לערביי ישראל, הארץ
• השסע הלאומי- החברה הערבית בישראל על ערביי ישראל באתר מילונית
• הוראת הערבית כשפת אם בבתי הספר הערביים מאתר אוניברסיטת בר אילן
• דן שיפטן, זהותם החדשה של הח"כים הערבים, בכתב העת "תכלת"
• שאול אריאלי, דובי שורץ והדס תגרי, "עוון ואיוולת: על ההצעות להעביר יישובים ערביים מישראל לפלסטין", בהוצאת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2006
• ניר שאולסקי, משבר הזהות של ערביי ישראל, באתר "אומדיה"
• בן דרור ימיני, ערביי ישראל - במלכודת ההונאה העצמית, NRG מעריב

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ רוב ערביי ישראל מגדירים עצמם כערבים, וחלקם מגדירים עצמם כפלסטינים או כערבים-פלסטינים, אולם ההגדרה הרשמית של לאומיותם כפי שמופיעה במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל אינה נתונה לשיקול דעתם, כשם שאינה נתונה לשיקול דעתו של אף אזרח. הגדרה זו נקבעת על-פי קריטריונים של משרד הפנים. זאת ועוד - יש עדות דוברות ערבית שאינן רואות עצמן בהכרח כערביות, אולם נתפסות בציבור היהודי כערביות. לפרטים נוספים עיינו בערך ערבים.